חשוב לי לומר שקראתי מהספר רק 20,30 עמודים.
אבל העובדה שהפסקתי לקרוא אחרי 20 עמודים מעידה על דעתי על הספר:
זבל. תעמולה שמאלנית במסווה של מחקר היסטורי.
מי שקרא ספרים של אלי עמיר ניתקל בסופר שמכניס תעמולה לספרו, אבל אלי עמיר הוא סופר. הוא יודע לשזור את התעמולה שלו בסיפור בצורה עדינה ככה שהיא מפריעה רק למי שמאד רגיש אליה.
בספר הזה בקושי נישזר משהו בתוך התעמולה, אז אחרי 20.עמודים נשברתי.
אני נותן לספר כוכב אחד, ולא - אפס, רק כדי שיהיה ברור שלא שכחתי לדרג אותו.

הגעתי עם ציפיות גבוהות - והתאכזבתי.
המחבר בונה על זה שהקורא הממוצע לא קרא מעולם את התנ"ך, לא בקיא בהיסטוריה היהודית-ישראלית, וממילא הוא יופתע מ'גילויים' חדשים על ההיסטוריה.
בפועל, אין כמעט שום חידוש בכתיבה של עשהאל. מה שיש זו קריאה סלקטיבית, ספקולטיבית, חד-צדדית, שלוקחת את סיפורי התנ"ך, ומסלפת אותם לטובת אג'נדה פוליטית די שטחית - פחות או יותר כמו סיפור ממוצע של יוכי ברנדס.
אז מה האג'נדה? מאוד פשוט: הדת היא הגורם המפלג של העם היהודי. עשהאל לא אומר זאת במפורש, כי הוא מנסה להעביר מסר פוליטי באופן מתוחכם, אבל הדבר עולה באופן פשוט משני כיוונים: 1 - התעלמות מוחלטות בכל התיאורים השונים מהמימד הדתי. נכון, יש שיקולים פוליטיים ואגואיסטים של מלכים ונביאים. עם זאת, לא להתחשב במימד הדתי-לאומי, שהוא מאפיין הזהות המרכזי של עם ישראל עד העת החדשה, היא אפילו לא בורות. זה פשוט סילוף, שלא לומר שקר. זה כמו לתאר את ההיסטוריה של מדינת ישראל מבלי להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולנסות לנתח את המחלוקת בין ימין ושמאל רק מהזוית הכלכלית.
2 - הטיעון המפורש על כך ש'החוקה' של משה (טרימנולוגיה אנכרוניסטית אומללה, שמבטאת בעיקר חוסר הבנה בסיסי ולקות מתודולוגית של חשיבה היסטורית) מתנגדת ל'כוח' השלטוני. קשה להחליט מאיפה להתחיל לתקוף את הקשקוש הזה, דוקא מפני שהוא נכון ברמה הבסיסית - ממש כמו כל תורת מדינה ראויה לשמה, מאז אריסטו ואפלטון, ועד לאבות המייסדים האמרקאים ולמנסחי האיחוד האירופי בימינו. שאלת הכוח היא שאלה כלל-אנושית, וכל טקסט פוליטי מנסה לתת לה מענה. התורה אינה יוצאת דופן, אם כי היא בהחלט חלוצה ברמת ההבנה של מורכבות השלטון, והבעייתיות הכרוכה בו. אינספור מחקרים הראו את העומק והאיזון בין רשויות שונות בתפישה המקראית, ואין ספק שמשה עסוק בנושא. אך מכאן ועד שלילה של הכח באופן השטחי שעשהאל מתאר - זו פשוט בדיחה אומללה. קריאה שטחית ומגמתית של אחד הטקסטים העמוקים שנכתבו בתולדות האנושות.
לסיכום - ספר אומלל, שבעיקר מביך את מחברו. הכותרת מדוייקת - כתיאור של הספר עצמו. כל קשר בינו ובין העם היהודי - מקרי בהחלט.

ראי רחוק מהעבר

ברברה טוכמן, פורצת דרך בכתיבת היסטוריה כסיפור מרתק, גישה אותה היא הביאה לביטוי בספרה מצעד האיוולת, בו היא המחישה כיצד חוסר ההיגיון ומגבלת היכולת האנושית, הם גורמים משמעותיים בעיצוב פניה של ההיסטוריה האנושית.

לא רק רעיון מבריק וכתיבה קולחת ומרתקת, מאפיינים את טוכמן כהיסטוריונית, אלא גם השליחות שהיא מבקשת למלא באמצעות כתיבתה, להראות את האופן בו ההיסטוריה היא ראי רחוק מהעבר, באמצעותה אנחנו יכולים להפיק תובנות להווה שלנו המלא באי וודאות ובסכנות.

השבוע הרציתי על הביטוי "הלנצח תאכל חרב", (שמואל ב ב כו), ועל האופן בו הטקסט הקדום מתכתב עם ההווה. ברקע הפסוק מהדהדת מלחמת אזרחים, בין שבט יהודה לבנימין, ובין בית דוד לבית שאול, כאיוולת ישראלית.

לכן הספר: "מצעד האיוולת הישראלית, איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם," של אמוץ עשהאל, העוסק בשבטיות ובמלחמות אזרחים בתקופת המקרא, באופן בו עוצבה ההוויה היהודית, הוא ספר מעניין לקשר בין היסטוריה ומציאות עכשווית המתכתבים ביניהם.

אמוץ עשהאל, מתחבר לאחד הנושאים בהם עסקה טוכמן כאיוולת אנושית, הרגע בו נכבדי ישראל פנו למלך רחבעם, יורשם של דוד ושלמה, ובקשו שיקל עליהם את עול הממלכה. רחבעם חזר אליהם עם תשובה מפתיעה, לא רק שלא אקל עליכם, אני מתכוון להכביד את עול הממלכה עליכם: " אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". (מלכים א, יב,יד), ובכדי להמחיש להם את רצינות דרישתו, שלח רחבעם את גובה המיסים לקבל את מסי הממלכה המופקעים.

טוכמן טוענת, כי החלטתו הפזיזה והלא מושכלת, של רחבעם, היא שחרצה את גורל ההיסטוריה הישראלית, לפילוג בין ממלכת ישראל ליהודה, ומכאן להוויה היהודית, שהיא ביטוי לשבט אחד, יהודה, ולא לשבטי ישראל האמורים לייצג אחדות וסולידריות.

עשהאל, מסכים עם טוכמן, בחלקו הראשון של הספר, אך טוען שלא מדובר באירוע היסטורי חד פעמי, אלא בתהליך שהתקיים מיום התגבשות שבטי ישראל, בו השבט היה הגורם הדומיננטי, ואילו אחדות בין השבטים התקיימה בצורה רופפת, רק בשעה שסכנה ביטחונית אימה על שבטי ישראל, היא גרמה בצורה ספונטאנית לעליית שופט מהעם כמנהיגם במערכה, לאחריה הוא חזר לביתו ולעם.

לכך מוסיף עשהאל, את העובדה שהדת היהודית נמצאה בקונפליקט תמידי, עם רעיון המלוכה והרצון לממשה. מצד אחד משה הותיר אחריו מורשת מלוכה כחלק ממערכת שלטון סדורה, הבאה לביטוי בחוק המלך, ובסדרי שלטון מעניינים בהם הפרדת רשויות, בדמות מועצת זקנים ודיינים, בעלי מעמד עצמאי. מצד שני, הנביאים התנגדו ושללו את המלוכה אוטומטית, כמוסד חילוני המבטא עריצות שלטונית, ונהגו בה באנרכיסטיות. את הקונפליקט הזה מבטא יותר מכל שמואל שהמליך את שאול, אך בו בעת נאבק בו, שעה שניסה לייסד מלוכה ישראלית כאמצעי להתמודד באויבי ישראל.

לדוד ושלמה הייתה הזדמנות, לבסס שלטון ערכי וממלכתי המתייחס בשוויון לאזרחי הממלכה, ולשבטי ישראל, אך ממלכות דוד ושלמה, התבססו על שבטיות, מתן העדפה ברורה לשבט יהודה על פני שאר השבטים. בנוסף, המלוכה איבדה בהדרגה את הממלכתיות, והחלה להתנהג כמי שנועדה לשרת את המלך. לעתים קרובות, מלכים הסתבכו בשחיתות שלטונית, כמו בפרשת אוריה החיתי, בה דוד חשק באשת מפקדו הנאמן, מה שגרם לו להורות לרצוח אותו, במסווה של פעילות ביטחונית (בגידה!). דינמיקה שהביאה לשנאה, פירוד, מלחמות אחים, ולבסוף לחורבן ממלכות ישראל ויהודה.

אמוץ עשהאל, הוא, עורך בכיר בג'רוזלם פוסט, בעל השכלה בהיסטוריה, עמית מחקר במכון הרטמן, כותב בצורה רהוטה ומרהיבה, מותח את ההיסטוריה, לעתים בצורה עקומה, לכתיבה מעניינת המשולבת בהגות פוליטית ומדינית, המבצעת אנלוגיות לבעיות עכשוויות, באופן שנאלצתי לשאול את עצמי, כיצד תאוריית השבטים של הנשיא ריבלין והמונח בייס פוליטי, כמושגים עכשוויים, הן הבעיות איתן התמודד עם ישראל לאורך ההיסטוריה. הפעמים בהם הוא זכה לעצמאות ושגשוג היו מעטות, אך משם הדרך למלחמת אחים ולחורבן הייתה קצרה. ולכן הספר הזה מעורר מחשבה לממשק אפשרי ומדאיג, בין היסטוריה רחוקה, למציאות ישראלית עכשווית.

הביקורת שלי מתייחסת לחלקו הראשון של הספר המונומנטאלי.

מאוד מומלץ , מאוד מעורר מחשבה , מאוד מעורר.
אבל רק למי שמוכן לניפוץ רחב היקף של כל מה שחשב עלינו.

ספר אדיר של מחבר מבריק.
יש כאן חיבור של "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן להיסטוריה היהודית, מתובל ב"איך הומצא העם היהןדי". הרבה ביקורת עצמית משולבת באומץ מחקרי וביכולת לקבל ביקורת עצמית.
הספר הזה מטלטל את כל מה שהאמנו בו בתור ילדים - בין אם גדלת על ברכי התנועה הקיבוצית ובין אם בילית את שנות ילדותך בזרמי החינוך הדתי קיצוני. הדמויות שאותן לימדו אותנו להעריץ מבר כוכבא ועד למשפחת החשמונאים, מדוד המלך ועד לשלומציון - כולם לפתע נראים באור אחר. גם הדמות כשלעצמה וגם מיקומה בהיסטוריה. פתאום "הטובים" התגלו כפנאטים קיצוניים שהחישו את החורבן. הגיבורים הגדולים התגלו כמתרפסים בפני כמה קיצונים דתיים שהחליטו מה נכון ומה לא.
המסקנה המצערת היא שהיום, כמו לאורך כל ההיסטוריה היהודית, קבוצה של קיצונים דתיים מחריבה את המדינה והישות הלאומית. הקיצוניים מאמינים שאסור שיהיה שלטון חילוני חזק, ולשם כך הם מנגנים על הרגשות הדתיים של החילוניים עד שהם מצליחים להרוס את היכולת של העם היהודי להלחם על חייו. תמיד מעטים וקיצוניים גוררים עם שלם לאבדון.
עשהאל מוכיח זאת לאורך ההיסטוריה ומשאיר אותנו עם השאלות הקשות: מה קורה היום ומה יקרה מחר. קשה להתמודד עם שאלות כאלו.
ומעבר לזה הוא נוגע קצת בפרה הקדושה של "הגניוס היהודי" וה"אתה בחרתנו" ומראה שבגדול לא רק שאין לאמונות הללו שום תוקף אמיתי, אלא שגדולי ישראל לא מצאו שום דבר שתומך בתפיסה הזו.
אז הספר נהדר, מעולה, מדהים - כל מה שאפשר לומר. אבל הספר הזה הוא מראה שמשאירה אותנו עם השאלה: האם נוכל להביט עוד זמן רב בפרצופנו האמיתי.

הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איוולת? יותר נכון יוהרה!

זה מה שחשבתי לפני. עכשיו, אחרי, אני אשמח לדווח שעשהאל מתאפק מהאשמות סרק; איוולת הגיעה לכותרת אולי לצורכי שיווק (כולל לתפוש טרמפ על ברברה טוכמן).

זה נשאר ספר דעתני למדי. והדעה הרווחת בו, היא שהאסונות הגדולים שפקדו את עמנו — מחורבן ממלכת ישראל, והלאה דרך חורבן שני בתי המקדש — באו עלינו כתוצאה מחוסר סולידריות בתוך עם ישראל. אילו ידע שבט אפרים להתנהג בכבוד כלפי השבטים החלשים ראובן, גד ומנשה; אילו היו חוברים יחד אפרים ויהודה בעת סכנה מהצפון; אילולא הסתכסכנו עד כדי הזמנת צבא רומה להתערב ביריבויות סביב הכהונה; אילולא נסחפנו אחרי קיצונים לאומנים...

מהסתייגותי המקורית עוד נשאר משהו. נכון, הספר איננו זורק האשמות חינם של "איוולת"; איננו חוטא ביוהרה. הוא כן חוטא בפשטנות. בפשטנות שמניחה שסולידריות היא תמיד רצוייה. ניקח דוגמא. שבט דן רוצה לצאת לפעולת תגמול נגד פלשת. נניח שאתה מנהיג שבט יהודה. אתה יוצא לפעולת התגמול לצד דן? מה אם, לדעתך, יש סיכוי להסדר מדיני בר קיימא? או שאתה כן בעד פעולה כזאת רק לא עכשיו? אתה מייעץ את דן להתאפק, אבל הוא רוצה לצאת לפעולה על אף עצתך המחושבת וההגיונית. רק הנסיבות הספציפיות (שרובן אינן ידועות להיסטוריון שמגיע אחרי שלושת אלפי שנים) עשויות לקבוע מה היא סולידריות ומה היא התאבדות משותפת.

הצד החזק של הספר הזה הוא בזה שהוא מזכיר פרשות שהיו אולי חשובות מאד, אבל התנ"ך מתייחס להן בכמה מילים בלבד ולכן לא חשבנו עליהן. היעלמות שבט שמעון למשל. או החלטתו של שבט דן להעתיק את עצמו מגוש דן לגוש קרית שמונה! פעם אחר פעם, עשהאל מתחיל מאיזכור קצר ומעורפל, ותווה לנו פירוש עשיר ומעניין.

כל מה שכתבתי עד כה מתייחס לשני השלישים הראשונים של הספר. השליש האחרון שונה במהותו. הוא מדלג מהר ממרד בר כוכבא ישר לעת החדשה, ונהיה יותר פילוסופי. ושלא כבקטעים על תקופת התנ"ך, אין פה הרבה חידושים. עשהאל דש בנושאים שכולנו כבר שמענו הרבה עליהם — חלקם הבולט של היהודים בתנועות המהפכניות במאה ה-20, ה"מוח היהודי" וחלקו העצום בין חתני פרס נובל, התבוללות יהודי ארה"ב, ועלייתה של מדינת ישראל כמרכז הכובד שלנו — ואיננו מוסיף הרבה. או אולי דעתך תהיה אחרת, אם ידיעותיך על התנ"ך חזקות משלי, ולהפך לגבי המאה העשרים.

טענתו של המחבר היא שההיסטוריה היהודית היא סיפור מתמשך של מחדלים וטעויות בתחום המדיני, שלא רק שדנו את גורלו של העם לאסונות מיותרים אלא גרמו לייאוש לאומי ול'קבלת הדין' כאילו אין לעם היהודי תקווה לתחייה לאומית. עד שבאה התנועה הציונית ואמרה אחרת. הספר מקיף ביותר, מבוסס על המקורות המסורתיים ואינו מנסה להתעמת איתם, ולכן מדובר בקריאה אחרת של אותו הסיפור, הפעם תוך ניסיון להבחין בצללים שברקע התמונה. בגלל שמדובר בכותב מחונן ובעל עומק וידע רחב, אנו יכולים לראות כיצד ניתן לראות תמונה שונה מזו שעליה התחנכנו מבלי לחרוג מהסיפור המקראי ופרשנותו הקיימת. כשרואים את מלוא התמונה שהכותב חושף, מסתבר לנו שמה שאנחנו למדנו במסלול החינוך הממלכתי (לא למדתי לימודי קודש מאז) הוא בסה"כ נרטיב יחיד, מוסכם, מתוך הסיפור המלא. ובסיפור המלא יש גם נרטיבים אחרים, שונים לגמרי - זה רק עניין של בחירה שלנו.

הספר ארוך, עמוס לעייפה בפרטים, ולפעמים מתבדר. אבל מצד שני הכתיבה מרתקת, הטיעונים ברורים, רוחב הידיעה של הכותב גורם להתעלות הרוח של הקורא, וישנם אפילו פרקים של הספר שממש מרגשים - הן בתוכן והן בצורת ההצגה של הדברים ושל מסקנותיהם.

ספר מומלץ.

בכתיבה קולחת ורווייה בדימויים, מניח המחבר הנחות הראויות לפרשנים פוליטיים. הנחות אלה מביאות אותו לנתח את המציאות באופן צר, מבלי לתת את הדעת על הגורם שמעסיק את היהדות מאז ומעולם: המאבק של האדם מול יצריו הרעים. הקריאה בספר הסבה לי אי-נוחות רבה, בדומה למה שהייתה מעוררת בי צפייה באדם שעקרו לו עין. כי כך בדיוק נוהג המחבר בתולדות העם - הוא מתמקד במאקרו של יחסים מדיניים, ומתעלם לחלוטין מהמיקרו של התדרדרותו הרוחנית של העם.
שהרי, כיצד ניתן לפרש את כל ההיסטוריה כסך ההחלטות המדיניות של המנהיגים, ולהתעלם ממשתנים קריטיים אחרים במשוואה, כהשחתה מוסרית ופריקת עול? אליבא דעיתונאי זה, אסונות האומה הישראלית נולדו כתוצאה מעיוורון מדיני שבו לקו מנהיגיה הרוחניים בעת מן העיתים (וברציפות, לאורך תולדות העם), בה בעת שמנהיגיה הפוליטיים של העם - קרי: השלטון, המלך והמדינה, היו רב-חובליה החכמים של ספינת האומה, אשר - אבוי - לא הצליחו להביא את ספינת העם לבטחה, בשל המהמורות שהן: שיגיונותיהם וקיצוניותם של נביאים, רבנים, קנאים ופטליסטים מבני העם לאורך הדורות. בכתיבה ליצנית כלפי מאורות יהודיים ועמוסת זלזול בגדולי האומה הקדומים, חושף הכותב שוב ושוב את התמימות שבהערצתו את גדולי צוררי העם שמתוך העם - אחאב, יהורם, הורדוס, וזאת מבלי לתת דעת על חטאי המנהיגים והעם. שמא החטאים הם הגורמים לאסונות, בדרך שמוכיחה את ההבטחות האלוקיות של התורה? את זאת המחבר אפילו לא מוכן לשקול.
את גישתו הוא מנמק ואת ביקורתו הוא מחליק בקלילות תוך השימוש שאינו יודע שובע בצמד המילים "הנרטיב הישראלי", כאילו אמונתם של דורות על גבי דורות באשר לטיב מנהיגיו אינן אלא תולדה של שטיפת מוח רצופה. כמובן, ברבים מן המקרים עשהאל אף צודק - קנאי הבית השני ושורפי האסמים הובילו את העם אל התופת, אבל, ובכך הוא טועה, לא גרמו הם לאסון מתוך שהורדוס או אגריפס היו מדינאים דגולים והיה בידיהם להציל את העם, אלא מתוך שהעם עצמו עבר על רצון האלוקים.
אבל, לדידו של המחבר, וכאן השורה התחתונה שלו: בהיסטוריה האנושית אין שום מקום לרצון האלוקים. ההיסטוריה כולה היא תולדה של החלטות מדיניות טובות והחלטות מדיניות רעות, והרעה שבהן: חטא הישיבה באי-מעשה, שבו לקה העם היהודי מאז שהתפזר לכל קצות תבל. זו היא כמובן גישה שתלויה על בלימה, ועשויה למצוא אוזן קשבת רק אצל מי שאינו מאמין בנצח ישראל. ובהתאם לשיטתו זו, לא מוכן המחבר אפילו לשמוע על כך שההתפרקות מערכים, ההשחתה המוסרית והזחיחות של הבועה התל-אביבית וגרורותיה - הן הן שהביאו את אוסלו ואת האוטובוסים המתפוצצים שפוצצו את הבועה (שכן, נקל לעוזבי ערכי היהדות - להפקיר אף את מולדתם). במקום זאת, הוא מוצא לנכון להאשים את סרבני ה'שטחים תמורת שלום', ורוקדי הריקודגלים של יום ירושלים, אוהבי התורה, העם והארץ, באסונות העם. את האיפכא מסתברא, לא מוכן המחבר לשקול, ועל כך אני קובל ומצטער.
עבור בוגרי אסונות האוטובוסים המתפוצצים והטילים המתעופפים מעזה, הקריאה בספר מעוררת תחילה אי נעימות, ולבסוף אפילו לגלוג קל, לאור מסקנותיו הלא עדכניות והכמעט פתטיות (ששווין כ-20 מנדטים כיום, לא?), ויסלח לי המחבר.

הכתיבה היא באמת טובה ומלמדת רבות בשלל תחומים. ניכר שהמחבר שולט במכמני ההיסטוריה היהודית ובמדעים בכלל, אם כי כאמור לוקה בפרשנות ההיסטוריה של עמנו, אולי בשל עיוורון מרצון, כאשר הוא מסרב לראות את מה שראו חכמינו (ומותר להאמין שהם הבינו דבר אחד או שניים יותר טוב מהמחבר החשוב) וביטאו בתפילת המוסף: "בשל חטאינו גלינו מארצנו."