ביקורת ספרותית על מצעד האיוולת היהודי - איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם מאת אמוץ עשהאל
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 4 בדצמבר, 2019
ע"י strnbrg59


הספר עלה על צפיותי, אבל אודה שציפיותי ההתחלתיות היו נמוכות. הרי מה זה להאשים מנהיגים מן העבר הרחוק ב"איוולת"? שלא כסופר בן זמננו שיודע את העתיד של העבר, מנהיגים מהעבר פעלו בזמן אמת , בידע חלקי, תחת לחץ, ותוך מגבלות מעשיות שהן כבר לא ידועות לנו. איוולת? יותר נכון יוהרה!

זה מה שחשבתי לפני. עכשיו, אחרי, אני אשמח לדווח שעשהאל מתאפק מהאשמות סרק; איוולת הגיעה לכותרת אולי לצורכי שיווק (כולל לתפוש טרמפ על ברברה טוכמן).

זה נשאר ספר דעתני למדי. והדעה הרווחת בו, היא שהאסונות הגדולים שפקדו את עמנו — מחורבן ממלכת ישראל, והלאה דרך חורבן שני בתי המקדש — באו עלינו כתוצאה מחוסר סולידריות בתוך עם ישראל. אילו ידע שבט אפרים להתנהג בכבוד כלפי השבטים החלשים ראובן, גד ומנשה; אילו היו חוברים יחד אפרים ויהודה בעת סכנה מהצפון; אילולא הסתכסכנו עד כדי הזמנת צבא רומה להתערב ביריבויות סביב הכהונה; אילולא נסחפנו אחרי קיצונים לאומנים...

מהסתייגותי המקורית עוד נשאר משהו. נכון, הספר איננו זורק האשמות חינם של "איוולת"; איננו חוטא ביוהרה. הוא כן חוטא בפשטנות. בפשטנות שמניחה שסולידריות היא תמיד רצוייה. ניקח דוגמא. שבט דן רוצה לצאת לפעולת תגמול נגד פלשת. נניח שאתה מנהיג שבט יהודה. אתה יוצא לפעולת התגמול לצד דן? מה אם, לדעתך, יש סיכוי להסדר מדיני בר קיימא? או שאתה כן בעד פעולה כזאת רק לא עכשיו? אתה מייעץ את דן להתאפק, אבל הוא רוצה לצאת לפעולה על אף עצתך המחושבת וההגיונית. רק הנסיבות הספציפיות (שרובן אינן ידועות להיסטוריון שמגיע אחרי שלושת אלפי שנים) עשויות לקבוע מה היא סולידריות ומה היא התאבדות משותפת.

הצד החזק של הספר הזה הוא בזה שהוא מזכיר פרשות שהיו אולי חשובות מאד, אבל התנ"ך מתייחס להן בכמה מילים בלבד ולכן לא חשבנו עליהן. היעלמות שבט שמעון למשל. או החלטתו של שבט דן להעתיק את עצמו מגוש דן לגוש קרית שמונה! פעם אחר פעם, עשהאל מתחיל מאיזכור קצר ומעורפל, ותווה לנו פירוש עשיר ומעניין.

כל מה שכתבתי עד כה מתייחס לשני השלישים הראשונים של הספר. השליש האחרון שונה במהותו. הוא מדלג מהר ממרד בר כוכבא ישר לעת החדשה, ונהיה יותר פילוסופי. ושלא כבקטעים על תקופת התנ"ך, אין פה הרבה חידושים. עשהאל דש בנושאים שכולנו כבר שמענו הרבה עליהם — חלקם הבולט של היהודים בתנועות המהפכניות במאה ה-20, ה"מוח היהודי" וחלקו העצום בין חתני פרס נובל, התבוללות יהודי ארה"ב, ועלייתה של מדינת ישראל כמרכז הכובד שלנו — ואיננו מוסיף הרבה. או אולי דעתך תהיה אחרת, אם ידיעותיך על התנ"ך חזקות משלי, ולהפך לגבי המאה העשרים.
14 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מורי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
דן, אנחנו דווקא חיים כן באי בודד, ולנו ולשכנינו אין צומת וכבישים משותפים משום מקום ואל שום מקום.
עמיחי (לפני 5 שנים ו-8 חודשים)
ביקורת מצוינת. תודה רבה.
דן סתיו (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
אהבתי את הביקורת לא קראתי את הספר אבל ממה שהזכרת לגבי הכיבוש הרומי, אני מתרשם שאנו לעיתים שוכחים שאנו לא חיים עם שכנינו על אי בודד ונידח אלא על צומת דרכים אסטרטגית, במיוחד בזמן הקדום. תהא אשר תהא ההנהגה בנקודת זמן מסוימת, גורל הממלכות הישראליות נקבע, לטוב ובדרך כלל לרע, ע''י מעצמות-על דאז, כמעט ללא קשר ליכולות המנהיגות של מנהיגינו.
Tamas (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מעולה.
פרפר צהוב (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
סקירה מעניינת.
נראה שנדונו לחיות תחת ידיהם של קנאים ומפלגים, אשר אינם מחפשים פיוס וקבלת האחר. גם היום יש מנהיגים כמו ביבי, הבוחרים בדרך ההסתה והפילוג, במקום לתת מקום לכולם ולכבד תפישות שונות. הקיצוניים הלאומניים והדתיים ששולטים במוסדות הדת ובמוסדות השלטון אף הם דוחקים ציבור יקר ורב מבני עמנו אל מחוץ לקונצנזוס, רק משום שאינם מקבלים את הכפיה הדתית בנוסח האורתודוכסיה הקיצונית.
yaelhar (לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מנומקת וקולעת.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ