“השאלה שרות וייס מנסה להתמודד אתה היא: למה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו? האם יש משהו בעם היהודי שמושך את השחיטות האלה?
הספר עוסק בשלוש תקופות בהיסטוריה היהודית: תקופת הגלות (עד 1840), תקופת האמנציפציה, ובתקופה המשתרעת מהפרעות המכונות "סופות בנגב" (1881-2) ועד ימינו.
בחלק הראשון מנסה המחברת להסביר את עובדת קיומו של העם היהודי תקופה כה ארוכה בעוד שעמים חזקים מאתנו נכחדו. לדעתה הסוד נעוץ בכך שתפיסת העולם הפוליטית של העם היהודי שונה מזו של עמים אחרים.
החלק השני דן בעליית האנטישמיות כתוצאה מהאמנציפציה.
החלק השלישי עוסק בעיקרו בציונות ההרצליינית. הרצל חשב שהיהודים נרדפים מכיוון שהם חסרי מסגרת פוליטית לאומית טריטוריאלית, ואם זו הסיבה לשנאת היהודים אז ברגע שליהודים תהיה מדינה האנטישמיות תיעלם! כלומר, הציונות, לפי הרצל, הייתה פרויקט להעלמת האנטישמיות. האם ריכוז רובו של העם היהודי במדינת ישראל העלים את האנטישמיות? לא! הביטוי העכשווי ל"עומדים עלינו לכלותינו" היא האנטישמיות המופנה כיום לא רק כלפי היהודים כפרטים אלא גם כנגד מדינת היהודים. אצטט מדבריו של מיכה גודמן בערב ההשקה לספר שנערך ב"בית אביחי": "ישראל חוטפת את כל האגרסיות האנטי-מערביות. כפי שהיהודים חוו כפרטים את האנטי-ליברליות, ישראל חווה עכשיו את האנטי-מערביות."
המחברת לא מצאה פתרון לבעיה אתה יצאה להתמודד, מכיוון "שמה שנקרא "השאלה היהודית" הוא בעצם שאלה על האנשים ששנאתם ליהודים היא העיקרון הפוליטי המארגן שלהם." [ציטוט מהמבוא לספר, עמ' xi]. אבל למרות זאת היא אינה פסימית. היא רואה שינויים קלים, שאולי ייקחו שנים רבות, אבל, היא סבורה, יבוא היום והעמים יהיו מוכנים לשלום אתנו. עד אז "העם הזה יכול רק להתגונן. אנחנו לא יכולים לשנות את העמים האחרים, אנחנו יכולים לתת להם דוגמה, יכולים לדרוש מהם להתנהג אחרת כלפינו, אבל לחשוב שאנחנו יכולים למצוא את הפתרון זה שיגעון." [מדבריה בערב ההשקה]”