“״קיצור תולדות השרלטנות והרדידות״ היה שם מתאים הרבה יותר לספר זה. קראתי אותו - ולא האמנתי למראה עיני. זה אינו ספר מדעי,אלא בעיקר רומן בדיוני. אפילו ספר מופרך כמעט באותה מידה כמו ״מקרא מול ארכיאולוגיה״ של לוי ורוטשטיין (שמנסים להוכיח שכל מה שכתוב בתנ״ך אמת ותואם את ממצאי הארכיאולוגיה...), הטיעונים בו הם כבר סמל ההגיון והמדעיות לעומת ה״טיעונים״ וה״הוכחות״ במה שבן-נון קורא בעזות מצח ה״מחקר״ שלו. בכל למעלה מארבע מאות העמודים של ספרו של בן-נון אין כמעט עמוד אחד שהפסיקות בו מגובות בנימוקים של ממש. המחבר מרבה אמנם להשתמש ב״אין ספק ש..״ על כל צעד ושעל, אך אין ספק שבכל מקום שהוא משתמש בביטוי זה יש סיבות טובות מאוד להטיל ספק בקביעותיו. כמו כן משתמש המחבר בלי הרף בטיעונים מנצחים כמו ״לפי הערכתי ...״ או ״לדעתי ...״, וכנראה לדעתו (או לפי הערכתו) די בכך... אציין שאלה הן עוד ההנמקות ״הטובות״ בספר, כי יש בו גם קביעות מרכזיות רבות להן לא טורח בכלל המחבר לתת הנמקה כל שהיא - אפילו לא הסתמכות על איזה מחקר מפוקפק (כמו שהוא עושה לפעמים)! כך לדוגמא (אחת מני עשרות, אם לא מאות) קובע המחבר מספר פעמים שספר ״במקרא״ נכתב בתקופה הפרסית (קביעה שהיא מהותית ביותר עבור ״משנתו״). על סמך מה? (או לפחות לדעת מי?) הרי קויפמן הוכיח באופן משכנע מאוד (אותי לפחות - וכפרופסור ללוגיקה הוכחות הם תחום מומחיותי) שחיבור ״ויקרא״ קדם לחיבור ״דברים״!(אגב, לפי הרומן ההיסטורי שכתב כאן בן-נון, מחבר ״דברים״ ואבי היהדות הוא שפן הסופר, שחי בימי יאשיהו.) לו לפחות ניסה בן-נון להפריך את נימוקיו של קויפמן - ניחא. אבל בן-נון רואה עצמו פטור מלהתעסק בזוטות כאלה...
פרט למופרכות הטענות והטיעונים יש עוד משהו משותף לספרו של בן-נון ולספרם של לוי ורוטשטיין. שני הספרים מנסים
להתחזות לעבודות מדעיות בעזרת רשימה ארוכה של ״מראי מקום״ שנבחרו באופן סלקטיבי ביותר, כך שיתאימו לדעות הקדומות המוצקות
שה״מחקר״ של המחברים בא לאושש אותן. עם זאת, בספרו של בן-נון בולט בעיקר דווקא המקור שאינו מוזכר ולו פעם אחת: עבודתו המונומנטלית של יחזקאל קויפמן ״תולדות האמונה הישראלית״ - עבודה מקיפה ומעמיקה מאין כמותה, שקריאתה שינתה לחלוטין את
דעותי בנושא (למרות שהייתי ונשארתי אתיאיסט). כיוון שהיה ברור מהכתוב על עטיפת הספר שדעותיו של בן-נון הפוכות לאלו של
קויפמן, התחלתי את עיוני בספרו בחיפוש שמו של קויפמן במפתח. נדהמתי כשנוכחתי שהוא פשוט לא מוזכר בספר. בתור
איש מדע די היה בכך עבורי כדי לקבוע שלספרו של בן-נון לא יכול להיות ערך רב. בכל זאת קראתי אותו, בתקווה שבכל זאת
יוסיף משהו לידיעותי, ויתן לי אולי פרספקטיבה נוספת על הנושא. לרוע המזל הרדידות הנוראה של הספר רק לימדה אותי עד כמה התדרדר המחקר במדעי הרוח בימינו. אני תוהה מחדש: איך קרה שפעם היו כאן חוקרי מקרא ענקים, עם ידע עצום בכל התחומים הרלוונטיים, כמו: קויפמן, טור-סיני,קאסוטו ורבים וטובים אחרים, ואילו היום דומה שחוקרי המקרא אינם מסוגלים עוד לידע
ומחקר כאלה, ולמעשה אין להם אפילו סבלנות וכוח לקרוא את עבודותיהם של קודמיהם, יען כי אלו הן (כנראה) ארוכות וכבדות מדי עבורם? ואיך הגענו למצב בו זוכה לפופולריות שרלטנות כמו זה של בן-נון?”
