ביקורת ספרותית על המלכות מאת עמנואל קארר
ספר מעולה

---

בצער רב הגעתי לסיומו של "המלכות" מאת עמנואל קארר. מדוע בצער רב? כי לא נהניתי כך משילוב של היסטוריה מימי בית שני, חקר האוונגליונים ותולדות רומא אי פעם. אני לא חושבת שיש הרבה טעם לנסות לשכנע קוראים וקוראות שהנצרות ושאלת הצלחתה לא מעניינים אותם לת צ'אנס לספר הנפלא הזה ולכן לא אנסה. אני רק אומר שהספר נפתח עם חלק ביוגרפי בו קארר מתאר את תהליך החזרה בתשובה שלו אל חיק הקתוליות ומשם הוא ממשיך לנסות ולטוות את הביוגרפיות של פאולוס ולוקס.

אני חושבת שהיופי אצל קארר הוא שהוא ממש הצליח להחיות את כול האזורים המתים, הריקים והחסרים ששיעורי היסטוריה במסגרות ממוסדות מותירות לחסדי אי הידיעה והדמיון. כך למשל הוא מנסה להעביר לנו את החוויה האחרת, המוקסמת והמזועזעת שאולי עברה על לוקס כשהוא ביקר בירושלים לראשונה בחייו או להעביר לקורא שהחבורה שמתלווה אל ישו היא כמו רד-נקס בדרום קרולינה שצדים שפמנונים למחייתם. אני חושבת שדווקא במישור של "מדוע הנצרות הצליחה כפי שהצליחה?" התשובה של קארר היא קצת חזרה על טיעוניו של ניטשה במעבר לטוב ולרוע ובגניאולוגיה של המוסר. אבל זה לא משנה כי הכוח של קארר הוא ביצירת דיוקן מאוזן, חי ורגיש של תודעות וחיים שרחוקים מאוד משלנו אך אולי פחות רחוקים ממה שנדמה לנו (כמו בחיבור היפה שהוא עושה בין העניין שעוררה היהדות בקרב חלקים באימפריה הרומאית להופעתם של יוגה ומדיטציות בעולם המערבי של שנות השישים).

בקיצור, אני מרגישה שהספר הזה עורר בי חשק לשוב ולקרוא ספרי היסטוריה כפי שאף ספר היסטוריה (ורק כדי להבהיר, "המלכות" ממש לא מתיימר להיות ספר היסטוריה כשר) לא עורר בי כבר די הרבה זמן. למעשה, הוא גרם לי לרצות לקרוא יותר היסטוריה שנכתבת מתוך מחברים שנטועים לחלוטין בתחום הספרות ומנסים לכתוב היסטוריה מבלי לשכוח שהם סופרים ולכתוב ספרות מבלי לשכוח שהם היסטריונים.

» ביקורות נוספות של תמר\אלפסי
» ביקורות נוספות על המלכות