“לאורך השנים, אני יותר ויותר שמה לב שאנשים שונים ניגשים לספרי שירה עם ציפיות נבדלות זו מזו. אני מתכוונת לכך שיש מי שתחפש בספר שירה הדהוד פואטי וניסוח יפה של חוויות, מפגשים ורגשות שהיא כבר מכירה היטב, ויש מי שמחפשת דווקא למצוא בספר שירה לשון שנאבקת עם מציאות חדשה ולא מוכרת. אני משתייכת לזן השני, לזה שמעוניין ואוהב ללכת לאיבוד בתוך תודעה שמכוונת אחרת, שפורטת על מיתרי השפה בלי מורא אי הבנה ושנהנית מזה שיש מי שמנסה לבור למילותיו דרך חדשה הרחק מאלו שנסללו לפניו. לכן אקסיטציה הוא ספר שכישף אותי (הייתי רוצה לומר "עוד מהעיצוב", אבל אני מרגישה שזה לא שייך לכאן) בניסיון הכנה, הנחבט והעשיר שלו לגעת בחוויה הקיומית של התהלכות בעולם בו הרבה ממשמעויות העבר שחוקות ולא זמינות, בו האפשרות של היכחדותנו (ודאי הפרטית, אך כעת גם הכלל אנושית) נעשית ממשית מאדי פליטה לאדי פליטה ושבו גם הגאולה ההודניסטית שנתפסית כברירת המחדל למציאת סיפוק נתקלת במודעות המכאיבה לכך שסופנו להזדקן כמו הורינו וסבינו שהזדקנו לנגד עינינו וחיינו.

שני דברים באקסיטציה התחברו ללבי במיוחד. הראשון, הוא השילוב הלא מובן מאליו שבין פכחון לבין אהבת אדם, יונדב (אני מודעת לכך, שנכון יותר ומכובד יותר להשתמש בשם המשפחה, אבל במקרה הזה, אני חשה שהמקום המיוחד שהספר תפס אצלי מצריך ממני להשתמש בשם פרטי שהוא לא כל כך מצוי) רחוק מלהיות נאיבי או אופטימיסט אבל הוא מצליח גם שלא להתרסק אל הקצה הפוסט הומוניסטי (או האנטי הומיניסטי), שכן יש בשירה שלו רצון מאוד כנה שנשתנה דרך החריגה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו מתלם הלשון היומיומית, חריגה שעל כל אחד ואחת לגלות בעצמה (ואקסיטציה, כך הרגשתי, היא רק דוגמא לגילוי אחד שכזה). השני, שיונדב מחזיק בתפיסת שירה מאוד צנועה (שמתבטאת, בין היתר, בשיר הפותח ובזה המסיים את הספר) לפיה השירה היא לא אלמותית, היא לא דרך המלך אל איזשהו נצח אומנותי (על אחת כמה וכמה אם היא נכתבת בעברית) והיא לא מחזיקה בבלעדיות מיוחדת לגעת ברבדים הנסתרים של נפש האדם. מה היא כן? היא צורה מהצורות לשוחח עמנו אחרת, וכמה יפה שאקסיטציה עושה זאת עמי בדיוק.”

“אתחיל ואומר שלא קל היה למצוא את אקסיטציה של יונדב פרידמן, כיאה ליצירה שהחדשנות והאחרות היא בלב לבה. הדרך הכי טובה עבורי לתאר את חווית הקריאה באקסיטציה היא אלבום שיש בו הרבה שכבות של כלי נשיפה, מיתר ואלקטרוני, כך שבהאזנה ראשונה את מוצאת את עצמך הלומה על ידי העושר, השפע והמורכבות של הדברים. אותי לפחות זה מבהיל בתחילה, ואני נוטה להאזין בהקשבות קטנות וזהירות. לאט-לאט אני מצליחה לגבש לעצמי איזשהו תמונה גדולה של האלבום, והוא מתחיל לגדול עלי, האזנה אחרי האזנה, עד שאני מרגישה שהאלבום הוא ממש עולם ומלואו וקשה לי לדמיין את חיי בלעדיו.

מה שנכון לניסיוני המוזיקלי נכון בעיני גם לאקסיטציה. כך שלאחר כמה וכמה קריאות שלו אני יכולה לומר שמדובר בקלות באחד מספרי השירה הכי רדיקלים שנתקלתי בהם בעברית. למה? כי זה ספר שלא תמצאו בו הדים לשירת ספרד, לביטניקים, לאבות ואמהות השירה העברית החדשה או אפילו לפסואה. התחושה היא שהספר הזה נכתב אלינו מתוך עולם מקביל, עם מסורת שירה אלטרנטיבית ועברית שהתפתחה אחרת, כך שצירופים שבספרי שירה אחרים היו מקבלים במה, הדגשה ובולטות, כמו "למורת מפצך", "בחירוף שופכה" או "כפוית סוללה", נחווים ועוברים אצל פרידמן כביטויים יום-יומיים ושגורים שאין מה להתעכב עליהם, וזה נכון גם לקווי עלילה שמתוארים כאן בכמה שורות והיו יכולים להפוך לסיפור קצר או נובלה בפני עצמם (כמו איבר מין שעוזב את בעליו כדי להשתכר במועדון חשפנות או התאהבותו ממש של חוקר כתבים תיאולוגיים עם ספר אותו הוא חוקר).

היו רגעים שבהם חשבתי שאקסיטציה היא פיוז'ן מרענן של ספרות חוכמה, כתיבת טבע ופוטוריזם, אך התוויות הללו חוטאות לכך שאקסיטציה מצליחה ליצור לעצמה כבידה משל עצמה. לא לחינם אקסיטציה קרויה אקסיטציה. ממה שקראתי אקסיטציה היא התהליך שבו מעוררים חלקיקים פיזיקליים (כמו אלקטרונים) לעלות מרמת הבסיס האנרגטית שלהם לרמה יותר גבוהה. וכך גם הספר הזה מתפקע מחיוניות, עודפות שכולה דיוק ורצון כביר לברוא עולם חדש ומוזר עם שפה, מקצב וצורה שהיא כולו שלו. בקיצור, ספר שירה אוונגרדי מומלץ מאוד לכל מי שרוצה ספרות עברית מהחלל החיצון.”

“בואו נתחיל רגע בכך שהפתיחה של הספר הזה מרגישה כמעט נבואית לצל הקורונה. הספר נפתח במילים "מוקדש לכל מי שמצוי בסכנת הכחדה" וממשיך אל פסוק מהברית החדשה שנקרא כך ""הנה סוד אגיד לכם: לא כולנו נמות אבל כולנו נשתנה". אם זה לא היה מספיק צופה עתיד (ומשעשע אותי לחשוב איך היו מתייחסים לניבויים שכאלו אילו יונדב פרידמן היה רב ידוע או מקובל עם כינוי מופרז), מגיע שיר הפתיחה על נגיף ששמו ט.גונדיי, נגיף חסר מזל שיונדב משתמש בו, להבנתי, כדי לומר לנו ששירה היא עסק חסר סיכוי שמפלל לעתיד, כלומר, לא כל כך שונה מאיתנו בני האדם. זה שיר שמתנהל כמו נאום של נגיף שמנסה לפרסם את מרכולתו הלא רצויה, האחרת והגאה בפני באי השוק:


"רְצוֹנִי, בְּזֹאת וְשֶלֹא בְּזֹאת, בֵּין שֶהִנֵּוֹ כָּעֵת וּבֵין שֶאֵינוֹ כָּעֵת, לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר גָּדוֹל, כְּלוֹמַר, טַפִּיל מִדַּבֵּק. אַל תָּבִינוּ אוֹתִי לֹא נָכוֹן, אַל תָּבִינוּ אוֹתִי כְּלָל, מַה יֵּשׁ לְהַסְבִּיר – רַק לַחְלוֹת, לְאָרֵחַ, לְהַעֲבִיר. נַשָּׂאִיּוֹת וּפֻנְדְּקָאִים, מְאֻלְּפֵי מֹחַ, מִכְרוֹת שֶל תָּאִים אֲפֹרִים, חֲמִימֵי זִכָּרוֹן – אֶשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת חֲסַר פֵּשֶׁר, הַנֶּגַע הַקַּל בַּתֵּבֵל, לֹא אַקְדִּיחַ אֶת גּוּפְכֶם כְּשַׁפַּעַת מְדָנִים, לֹא אַכְאִיב לְאַחֲרִיתְכֶם כְּיֶלֶד מְזֵה אַכְזַב קָדִים, מֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לֹא תִּהְיוּ עֲבוּרִי פּוֹשְׁטֵי חַיִּים. הָסִירוּ מֻדְאָג מִמִּצְחֲכֶם, יֵשׁ לִי נִסָּיוֹן רַב גִּלְגּוּלִים. הִתְחַלְתִּי מִמֵּעָיו הַמְשֻׁמָּשִׁים שֶל דַּג זָהָב עֲרִירִי, הִתְקַדַּמְתִּי לְמַחֲסֶה אֶקְלֶקְטִי בְּרִיר שֶל חֻלְדָּה כְּרוּתַת אֹזֶן וּמְרֻבַּת זִהוּמִים, הִפְלַגְתִּי מִמֶּנָּה לְאֹטֶם לֵב בַּחֲזִיר יַבָּלוֹת שֶׁלָּעַס אֵימִים. וַהֲרֵינִי לִפְנֵיכֶם מְדֻרְדָּר לְשִׁיר, תְּלוּתִי, מְקַבֵּץ נֵירוֹנִים לְרֶגַע מֵרַב תָּאִיִּים, כּוֹשֵׁל לִשְׁבּוֹת חֵן עִם נְגִיף הַשָּׂפָה, זֶה לֹא בְּסֵדֶר לִהְיוֹת כָּךְ – אָרֹךְ, חוֹשְׂפָנִי, בּוֹדֵד – מַחֲנִיק אֶת תְּקַבְּלוּ אוֹתִי בְּפִיחַ מִלָּה. הָיִיתִי פָּשׁוּט יוֹתֵר, אָמֶבִּי, בְּבִטְנוֹ שֶל חֲתוּל אַשְׁפַּתּוֹת כַּעֲטָרָה, פּוֹעֵם מִפֶּה לְפֶה בְּרַכֶּבֶת תַּחְתִּית, וְהִנֵּה נִקְלַעְתִּי לְמָבוֹי סָתוּם מִסָּתוּם, שִׁירָה, וְעוֹד עִבְרִית. לֹא אֹמַר לָכֶם אָנָּא מִכֶּם עָתִיד, אֲבָל אֹמַר לָכֶם אָנָּא מִכֶּם עָתִיד*"


השיר הזה, בעיני, מגלם בתוכו הרבה ממה שאהבתי באקסיטציה. במקום להציג בפנינו שירים שרוצים למצוא חן, לרצות, להשיג מאיתנו לייקים של הזדהות (בסגנון של "וואו, אני ממש מזדהה עם זה"), השירים באקסיטציה לא מפחדים להיות אחרים בשפתם, להכיל בתוכם דימויים וצירופים שמקורם בממצאים של מדעי המוח, כימיה, פיזיקה ועוד, ולהאמין שניתן לכתוב שירה גם ממקום שלא עסוק רק בעצמי ובחוויות שעוברות עליו. אני אתן פה דוגמא אחרונה לשיר שמאוד אהבתי בספר. זה שיר שכותרתו Kullervo קשורה לדמות מהמיתולוגיה הפינית (כך, לפי גוגל) שיש ברקע שלה סיפור של נטישה, כאב ונקמה. משם יונדב מתאר שבריר דקה בחייה של בחורה שנוחתת לביקור משפחתי לקראת חג כלשהו. יונדב מכניס אותנו לחששותיה מארוחת החג הצפויה, את הזדהותה עם נתח הסלמון שייאכל בקרוב על ידי שארי בשרה ואת התסכול העמוק שבשיבה לפופיק ההורי והאחאי:

"אַתְּ נוֹחֶתֶת, וְאֶפְשָׁר לִקְרֹא לְזֶה מַחֲלָה. מְצֻנֶּנֶת מִזִּכְרוֹנוֹת כְּרַסְתָּנִים שֶׁל מִשְׁפָּחָה דְּחוּפָה, חוֹבֶקֶת הֶשֵּׂגִים, מְאֹרֶסֶת לְעֶלְיוֹנוּתָהּ, אַתְּ מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת בִּטְנֵךְ כְּנִמְלֶטֶת מִמּוֹלֶדֶת טַבּוּרִית, מִגֶּנֶטִיקָה חֲלַקְלַקָּה. בְּעֵינַיִם חוֹתְכוֹת אַתְּ מַבִּיטָה עַל נְקֻדַּת חֵן פְּרוּעָה, עַל פֶּרְפוֹרְמֶרִית אֲדֻמָּה בְּחוּצוֹת עוֹרֵךְ, בִּקְלִפַּת גּוּף מְתוּחָה. דְּרוֹמִית לְמוֹפָעָהּ – מוֹךְ בְּלוֹנְדִּינִי פּוֹקֵק אֶת מַכְתֵּשׁ לֵדָתֵךְ בַּהֲמוֹנִיּוּת רַכָּה, נוֹחָה לְשִׁכְחָה, מַטִּיף לִסְתִימוּת אֵיתָנָה כְּדֶרֶךְ אִינְטֶלִיגֶנְטִית לִשְׂרֹד קְרוֹבִים מִשְׁתַּכְפְּלִים וִידִידֵי כְּפִיָּה. לְפִי נִסְיוֹנֵךְ בְּקְלִימָטוֹלוֹגְיָה שֶׁל אֲרוּחַת חַג דְּלִיקָה – אַתְּ חוֹזָה סוּפַת רְכִילוּת מְלוּחָה, נִיחוֹחַ לָחוּץ שֶׁל עוֹף מֵת מִן הַשּׁוּרָה, וְסַכִּינָאוּת לְכָל הַגִּילִים כְּגוֹן "אַתְּ עֲדַיִן אִשָּׁה פּוֹרִיָּה", אוֹ "תְּנַסִּי, לֵב הוּא אֵיבָר חוֹבָה". אָמְנָם לֹא נִתָּן לִטְעֹם אֶת מַסָּעָהּ שֶׁל נְקֵבַת סַלְמוֹן גּוֹלָה לְאָרְכּוֹ שֶׁל חֵשֶׁק מְרֻבָּע, שַׁמְרָנִי כִּרְבִיָּה, אֶת הִפָּקְחוּת דָמָהּ לַמַּיִם בָּהֶם בָּקְעָה, וּבְכָל זֹאת, אַחַיִךְ יִקְרְעוּ אֶת בְּשָׂרָהּ בִּשְׁקִיקָה מַתַּכְתִּית, לְעוּסָה, יַרְבִּיצוּ בּוֹ נִמּוּסֵי חֶמְאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה לְאֶחָד עִם בְּלִיעָתָם הַתַּקִּינָה. מַזְלֵגוֹת דּוֹרְסִים יִשְׂרְטוּ אֶת דַּבַּשְׁתָּהּ הַוְּרֻדָּה שֶׁל צַלַּחַת הֶרְיוֹנִית, יְגֵעָה. לִצְלִילֵי צְלִילָתָם אַתְּ תִּשְׁמְעִי עוֹד שִׁעוּר חֶבְרָה: כְּדֵי לִהְיוֹת אֲכִילָה, יֵשׁ לְהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹתַיִךְ בִּזְהִירוּת קוֹדַחַת, מְרַצָּה, שֶׁכֵּן, לְאֹשֶׁר אֵין רֶפְלֶקְס הֲקָאָה, וּלְעִתִּים כָּל מָה שֶׁנוֹתָר מִמִּשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת זוֹ סַכִּין יְשָׁנָה"

(אקסיטציה, עמוד 12, הוצאת הבה לאור)

אחד הדברים שבולטים באקסיטציה בכלל, ושמופיע גם בשיר הזה, הוא התנועה של יונדב מפנים לחוץ, מגוף אל תודעה, מהשולי אל העיקר. ככל שקראתי יותר ויותר, הבנתי שהתנועה הזו היא חלק משמעותי בניסיון של יונדב לומר לנו הקוראים שמורגלים כבר בדפוסי עיקר וטפל מקבועים להציב סימני שאלה על אילו חיים נותרים בעולם שבו העיקר הולך ומצטצמם בעוד שכל השאר נחשב לטפל, ואף להציע לנו דרך אחרת להתבונן על שמסביבנו כחידתי, זר ומפתיע.”

“לא בכול יום אני נתקלת בספר שהוא חייזר מרהיב (מבפנים ומבחוץ). בתור מישהי שנהנית מניסויים ספרותיים, אקסיטציה של יונדב פרידמן היא מעבדה מוזרה, מאופקת וקרירה כשם שהיא שופעת, מעוניינת ומכילה, שמשחקת כול הזמן עם המינונים של הפרוזה והשירה בכול אחד מהקטעים (המנוקדים כמו שיר אך דחוסים כמו רומן שצופפו אותו לתוך גלעין) שמרכיבים אותה. למרות שיש קטעים חזקים יותר וכאלו שהן פחות (וכולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מצריכים קריאה איטית, ריכוז עמוק ונכונות להיסחף במערבולות של אסוציאציות ודימויים), המקוריות, הרעננות והאומץ של פרידמן להעז לכתוב בצורה שכזאת, שהיא גדושה ומדויקת בו זמנית, ממש נפלאה בעיני. אין לי מושג מה הוביל את פרידמן לבחור בצורה הסיפית הזאת, אבל אם הייתי צריכה להמר (ואני אכן מהמרת בעקבות ההקדשה "לכול מי שמצוי בסכנת הכחדה" שמופיעה בתחילת הספר), הוא שאקסיטציה הוא ספר שנכתב תחת מודעות גבוהה ונחרדת מאסון האקלים (או השואה האקולוגית, או כול שם אחר שאיננו מכבס את גודל האימה שמסתתרת מאחורי המילים הללו). הביטוי לכך הוא לא בהכרח ברמת התוכן הישירה אלא יותר בתחושה שכול קטע היה יכול להנץ לרומן שלם, אלא שפרידמן, כמו מדען שטומן זרעי פירות, ירקות ודגנים בתוך קפסולה ממוגנת וקפואה לדורות העתיד, רצה ליצור פה טקסטים שמשקפים (אגב כריכת המראה של הספר) את התקופה ההרסנית, המופרזת, המרתקת והאפלה בה אנו חיים, תקופה שמעלה שאלות כבדות וקודרות לגבי איזו ספרות (אם בכלל) תוכל להתקיים בעתיד שעלול להיות לנו. אני מאוד לא אוהבת את המילה אוונגרד, אבל פרידמן יצר פה אוונגרד שלא מתאמץ להיות אוונגרד, אלא הוא פשוט כך כי אי אפשר לו אחרת, ומעולה שכך.”