ביקורת ספרותית על חיי השקר של המבוגרים מאת אלנה פרנטה
ספר מעולה

---

WTF?!
לעיתים רחוקות אני משתמש בנוטריקונים אינגליזמים כדי להביע משהו. הפעם הנוטריקון הזה היה במקומו. מה בדיוק קראתי כאן?
לא בטוח, רגע, כמעט בטוח שאיש לא היה קונה את "חיי השקר של המבוגרים" בלי להיות בוגר "הרומנים הנפוליטניים". לא סתם קונה, מסתער. האם ההסתערות השתלמה? האם נרשם כיבוש ספרותי חדש? למה להחזיק במתח כשאפשר לומר שזה עוד מאותם רומנים נפוליטניים במובן של סגנון ומקום ארוע הארועים. אז מי שקרה את הנפוליטניים יקרא גם אתה זה, למה להחזיק אתכם במתח.
וזה לא שלא נקראו עד היום ספרים שהופיעו OUT OF THE BLUE. רובם כאלה והם אינם צריכים להיות קשורים לדבר. לא צריך תירוצים לספרות טובה.
ברומנים הנפוליטניים אלנה המספרת היא בת שש בתחילת "החברה הגאונה" והפעם ג'ובנה המספרת היא בת שתים עשרה, שבעדות מסויימות זה היה מסתיים בקולולו. שתים עשרה הוא מין גיל כזה לא לבלוע ולא להקיא. ג'ובנה עומדת מול האמירה של אביה כשהוא מודיע לאמה שהיא, ג'ובנה, מכוערת כמו אחותו, איתה הוא לא מדבר. הוא לא מדבר איתה כי זה לא נאה לו, כי הוא האח האינטליגנטי במשפחה שכולם פרחים מנפולי התחתונה. ג'ובנה מחליטה כי זה הזמן לראות את ויטוריה דודתה ולהחליט בעצמה האם היא כל כך מכוערת והחלטה זו היא לא פחות מפתיחת תיבת פנדורה.
כידוע, קל לפתוח תיבת פנדורה ומשזו נפתחה, הרצון לשוב ולסגור אותה משול לכוסות רוח למת. פתוחה או סגורה, מהלך האירועים מבטיח שהמבוגרים ייראו בעיני הילדים רע, מה זה רע, אסון.
עוברות שנתיים וההורות האידילית, הזוגיות השקטה והבטוח מתנפצת. ג'ובנה מגיעה לגיל 15 כשהיא מצובעת בצבעים בוטים ועזים, לבושה שחור, איך לא, נשארת כיתה והיא נותרת לגור עם אימה בלבד. היא ממשיכה להיראות עם דודתה ויטוריה, לגביה עדיין לא הוחלט אם מכוערת או יפה היא, והאם כיעור זה הוא חיצוני או פנימי נפשי.
ברומנים הנפוליטניים הוכיחה פרנטה שהיא לא חוששת מלעסוק בענייני גיל ההתבגרות, כשבגיל חמש עשרה, ממש גיל "ראוי" בנפולי דלמטה, עסוקות הבנות בלהוציא איברי בנים ממכנסיהם ולשחק בהם. המשחק תלוי בקלפי הפתיחה, לפעמים אס מהולל ולפעמים סתם גזר גמדי והריח, אוי הריח. הבנות חושבות שהן יודעות מה הן עושות, Così fan tutte, והבנים גומרים בגניחה, כי הבנים הם חיות פשוטות ולא צריכים הרבה השקעה בעבודה להנאה.
והמבוגרים, שחיי השקר שלהם נחשפים? הם עסוקים בתיקונים, אבל מקלקלים עוד ועוד לעצמם ולסביבתם.
ג'ובנה עסוקה בינתיים בהופעתם של חייה המבוגרים שלה עצמה, היא אמנם רק נערונת, אבל למה לא להשתתף במשחק המלוכלך כבר עכשיו, להעמיד פנים ולזכות בקלפים טובים יותר מול רוברטו הרוחניק היפה, סוג של נינו מהנפולטניים?
ואם נדרשים שוב לדמיון שבין הרומנים לחיי השקר, נפולי מובנת מאליה, הצורך להיות רחב אופקים כמה שיותר, כשכאן זה בא לידי ביטוי בהתנהגותו של אביה של ג'ובנה ושלה עצמה. אבל, עיקר הדמיון הוא בחפירה הנפשית העצמית של ג'ובנה כאן ואלנה שם, חפירה שיכולה להספיק לעשרה אנשים, הערכת חסר. מחפירה שכזו בהחלט יוצאים מותשים לגמרי, שלא לומר, מתישים את הקורא. זה הייחוד של פרנטה, היכולת למלא דפים רבים שכאלה עד שהקורא מתפלא אם נותרים כוחות גם לדברים אחרים. אני מנחש שלא ויודע שג'ובנה חייבת לפלוש גם אל נפשם של האחרים, ויטוריה בתחילה, בחירה לא נכונה, ורוברטו בהמשך, בחירה נואשת, באשר הוא של ג'וליאנה, משפחה אחרת, שכונה דומה.
אבל אנחנו עומדים ביום ההולדת הששה-עשר של ג'ובנה ובמקום לחגוג בביתה, היא המלווה של ג'וליאנה לפגישה עם רוברטו במילנו. אסור בשום פנים ואופן שרוברטו יעשה מה שכל גבר רוצה לעשות, זו ההוראה של ויטוריה. התצליח לעמוד במשימה כשהיא עצמה היתה רוצה שרוברטו יעשה לה מה שכל גבר רוצה לעשות?
תנוח דעתכם. אבל כשגבר רוצה הוא עושה זאת אפילו זריז יותר כשהאישה רוצה.
ואתם מה? קראו כבר.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על חיי השקר של המבוגרים