• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בושות

בושות

מאת גורי אלפי

הביקורת של המורה יעלה

תמונה של המורה יעלה
בושות

בושות

מאת גורי אלפי

הביקורת של המורה יעלה

תמונה של המורה יעלה
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:הומור וסאטירה
הקודמת
סבטלנה כהן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 7 שנים

“הלכתי לספרייה במצב רוח שפוף ולב כבד...הנגלה האחרונה שהבאתי מהספרייה, היתה גרועה. הכלב שלי נפטר...עב”

3/3
ביקורות על בושות
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שעות•2 דקות קריאה

כשמו של הספר כן הוא: בושות.
הספר ענק ולא נוח להסתיר אותו, כך שימשוך הרבה תשומת לב. אז בושות להסתובב איתו.
תשומת לב זה סבבה אם אתה גורי אלפי - ופחות סבבה אם אתה סופר שרוצה שיקנו את הספרים שלו ולא כי הוא מפורסם.
יהיו לך בושות כשתבין שאתה לא מספיק נמכר לעומת גורי אלפי, אבל גם לא רוצה להצטלם בחצאית טוטו.

אפילו כשאתה בא לדבר על הספר שלך עם קהל אוהד, כולם מתעניינים במקום זאת בספר הענק של גורי אלפי עם האיורים שאף אחד לא אוהב.
הוצאת כתר שיווקה את הספר של גורי אלפי שיווק מסיבי, עם תמונת גורי אלפי רקדנית הבלט בכריכה, ועם אלפי ציורים מעוררי מחשבות טורדניות -
אנשים יכולים לדבר שעות על כמה שזה גרוע, ומי ישב שנה ואייר כל כך גרוע והמציא בדיחות כל כך לא מצחיקות.
והנה הסיפור שסופר שנדחה על ידי ההוצאות הגדולות יכול לספר לעצמו:
אף אחד לא זוכר את הספר של גורי אלפי אחרי עשור! למרות שגורי עדיין קומיקאי מצליח ואפילו בתו אמה התפרסמה למדי.
אפשר להגיד שהספר מביך לעומת איך שגורי מיתג את עצמו לבסוף. בושות לגורי.
הטקסט אינו איכותי בקריאה ראשונה. וגם האמת בקריאה שנייה.
מן הסתם אתה כקורא תרגיש צורך להצדיק ולהסביר למה ובאיזה קטע אתה קורא אותו - כדי שלא יחשבו עלייך דברים שליליים.
ואם קיבלת אותו כמתנה - אז ממש בושות! אם מישהו חשב שהספר יעניין אותך... כנראה שאין לו דעה טובה על תחומי העניין שלך.
הספר מתאים למי שאינו אוהב ללמוד - כי לא הביישן למד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
אין לייקים עדיין

על המבקרת

תמונה של המורה יעלה

המורה יעלה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
306 ביקורות•3 נבחרות•1,921 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מקור (נוער)
תמונה של המורה יעלה
המורה יעלה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות306
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבלה1,921
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית41ספרות מתורגמת31מקור (נוער)29

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של המורה יעלה

המעבדה המופלאה שלי

המעבדה המופלאה שלי

אלון רותם

הספר מנגיש את נושא הפיזיקה והמדעים המדויקים לילדי בית הספר היסודי.
הוא נכתב כשפיזיקאי רציני מאוד הבחין שעם כל אהבתו והערכתו למדע - יש לו בעיה.
הוא מעולם לא הצליח ישירות ללמד את הנוסחאות המסובכות בגובה העיניים...

אך יום אחד הופיעה במוחו מרגריטה, ילדה בכיתה ו', עם חברה הכי טובה, אויב מושבע ומורים מעצבנים.
כדי להפוך את מרגריטה מדמיון למציאות הוא הפסיק להתבודד במעבדה ומצא את עצמו נעזר בלא מעט אנשי מקצוע מתחום הספרות והעיתונות, וגם במאיירת הקומיקס נעמה שהפכה את הנושא הקשה/מאתגר/מעצבן/של בנים - למשהו הרבה יותר חוויתי, כך שיהיה אמין שכל הניסויים המתוארים בספר עם חומרים ועם חלקיקים למיניהם - זה באמת מה שהכי מעניין ילדה ג'ינג'ית בת 11, ולא, נניח - טיקטוק.

לאורך כל הספר, מרגריטה האומללה מנסה למצוא אסקפיזם מהעור הג'ינג'י המאדים בקלות שלה, ומהשמירה על אחים קטנים מהסוג שמביא כל אח בוגר לקצה.
היא עושה כיף עם קצפות, מתחפשת לשמשות וירחים, מקפלת ניירות, לועסת קרחונים בטעמים, מותחת סלילים ובעיקר... מנגנת לכולם על העצבים.
חלומה הגדול המלווה את הספר ובאמת הופך אותו למעניין - הוא להתחמק מחננאל (המכונה חננאף, אתם יודעים למה...), או לפחות להוכיח מדעית שהאחים הקטנים שלה הם לא סתם מעצבנים רגילים, כי הם בעצם חייזרים.

לפני 6 ימים•המורה יעלה
למי קראת פחדנית

למי קראת פחדנית

דנה מליניאק

כבר מהתחלה העקרונות שבספר נראו לי מאוד מוכרים...
המשכתי לקרוא בראש פתוח, אך עם זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב על "אבא עשיר אבא עני", ועל כל נקודות הדמיון בין הספר שאני קוראת עכשיו לספר ההוא שקראתי לפני עשור ויותר.
להפתעתי באיזשהו שלב המחברת מודה שהיא הושפעה עמוקות מהספר של רוברט קיוסאקי. בינגו!

אז פה אחד אפשר לסכם שהספר הזה הוא זו הגרסה הנשית והישראלית של אותם הרעיונות: השינויים בתפיסת עצמך כעשירה או כעניה - מיתרגמים לחשבון הבנק שלך.
ועכשיו למתעניינים בנושא יעלו כמה שאלות:
*האם יש הבדלים בין הספרים?
(האם למי שקרא את אבא עשיר אבא עני כדאי לקרוא גם את הספר הזה?)
*מה התועלת שאפשר להפיק מהספר הזה להתנהלות הכלכלית בחיים?
*האם הספר קל יותר לקריאה ועדכני יותר מהספר של רוברט קיוסאקי?
*האם הספר מתאים רק לנשים?

והתשובות הן:
*לדעתי כן, כדאי לקרוא את הספר גם אם קראתם את אבא עשיר אבא עני, ולו כי המחברת, אולי מעצם היותה אישה שהתחילה מחוסר ידע כלכלי גורף והתקדמה לעבר המטרות שלה- מעוררת השראה, וגם מכירה היטב את הקשיים העיקריים שמלווים אישה מבחינות כלכליות, היא לא שייכת למיעוט הנשים שכבר נולדות או מכירות בגיל צעיר את עולם העסקים וקשורות לבכירים בו. במשך שנים היא לא ידעה מה משמעותם של חוזים ולמדה זאת בגילך מבוגר יחסית - לאחר שהרגישה שהיא חייבת את הידע הזה לעצמה.

*הספר בגובה העיניים, יכול להיות שלא תתחילו לקנות נדל"ן - כמו שאבא עשיר אבא עני ממליץ - אבל אני אישית כן לקחתי יוזמה לחסוך במקומות שבהם זה היה "כסף על הרצפה" והיו לי מחסומים שונים מלאסוף אותו. הספר הכווין אותי לכסף הקטן שמצטבר לגדול, ולא למושגים הגדולים ולפסיכולוגיה של הכסף, וכן יכול להיות שזו חשיבה נשית יותר - שהולכת על בטוח ולא נלהבת מסיכונים ומהידע איך לנהל אותם.

*מצד אחת כן - הספר יותר קל לקריאה ובעיקר למי שמכיר כבר את המושגים מספרים קודמים בסגנון. מצד שני הוא גם פחות מקיף, פחות נכנס לעומק האוניברסלי כמו שעושים ספרי ההדרכה הידועים בתחום, ויותר מספר את הסיפור האישי של המחברת. אני לא יכולה לומר בביטחון שהמידע כל-כך עדכני, כי למרות שהספר נכתב לאחרונה - מטבע הדברים כשמישהו מדבר על "ללכת על בטוח" הוא מדבר על דברים שכולם כבר מסכימים עליהם ולא על יוזמות חדשות.

*הספר לחלוטין מתאים גם לגברים, הבעיה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא איך מתגברים על הרתיעה הפסיכולוגית שיש לחלק מהגברים להמיר את העקרונות המופיעים בספר ללשון זכר... ובכל זאת מה שאני יכולה לומר בנושא הוא שאם אני הצלחתי לחסוך כסף בהשראת הספר: להחליט לבטל מנוי למשהו שלא השתמשתי בו, להחזיר מוצר שלא היה מספיק טוב, לעשות עוד מאמץ כדי שסכומי כסף יגיעו אלי - דברים שפשוט הבלגתי עליהם... ועל חלק מהם שילמתי סתם במשך יותר משנה.
אז אני בטוחה שגם גברים יכולים להיתרם מעצות בנושא החיסכון - ולמצוא איפה כן לקבל חזרה את המגיע להם ולגבור על המחסומים שחלקן בסך הכול קיבעונות פסיכולגיים.

לפני שבוע•המורה יעלה
להיות אני

להיות אני

גלילה רון-פדר-עמית

זהו הסיפור הראשון בסדרת להתבגר.
כבר סקרתי לא מעט ספרים בסדרה, ועכשיו מצאתי את הספר בספרייה היישובית והתלהבתי לקרוא אותו מודפס ודווקא בגופן מדליק.
אהבתי את העובדה שהסדרה מתחילה בדמותה של נעמה - נערה בכיתה ט', שיש לה שני צדדים באישיות - מה שהיא מראה בתוך הבית הוא לא מה שהיא מראה בחוץ.

אני משערת שזו הדמות, מכל הנערים בסדרה - שגלילה הכי מזדהה איתה.
גלילה רון פדר החלה לכתוב לילדים מגיל צעיר, וקיבלה הרבה ביקורות על כך שהיא סוג של ילדה בעצמה, היחס אליה לא היה כל-כך רציני...
המילה סופרת בימים ההם הייתה בדרך כלל גוררת יחס רציני - והיעדר היחס הרציני הזה יכול להיות מכה לאגו. מצד שני - גלילה היא זאת שהחליטה להפוך את הדפקט לאפקט:
במבט בדיעבד - אנו רואים שדרך סדרות ספרים כמו ג'ינג'י, אל עצמי, וכמובן גם הספרים המאוחרים יותר בסדרת להתבגר - גלילה מיתגה את עצמה כסופרת קלילה ועממית, כזו שכותבת על החיים תכלס ואפילו שואבת את חומריה מהחיים עצמם!

למה חשבתי שהדמות של גלילה והדמות של נעמה דומות?
נעמה היא ביסודה הילדה הזו שיושבת לבד בקצה הכיתה עם אוזניות, עסוקה בעצמה ובעניינים של דימוי גוף וסובלת מרגשי נחיתות. יש לה אמנם חברות - אבל גם הן לא ממש לוקחות את מה שהיא אומרת ברצינות, ולמען האמת אף אחד לא ממש מתייחס אליה... עד שהיא נבחרת על ידי המורים להקריא חיבור שכתבה מרגש בטקס יום השואה.
פתאום רואים את העומק שלה, וזה הדבר שמשנה את התמונה מול חברותיה ומול הבנים.
היא מתחילה ליצור קשרים עם בנים שמתעניינים בנושאים עמוקים כמוה, וזונחת את השידוכים האומללים שנופר מלכת הכיתה סידרה לה - באצטלה של החברה הכי טובה אך למעשה כל מטרתם היא לחזק את שלטונה של נופר.

לכאורה סיפור די שגרתי אבל עיצוב העלילה הוא מה שמעניין, הדמויות בסדרת להתבגר משותפות לכל הספרים, בכל ספר אנחנו נחשפים לכל הדמויות אך בקונסטלציה אחרת... ומבינים יותר לעומק למה נעמה למשל לא עוזבת את החברות עם נופר למרות כל ההפצרות של צאלה אחותה של נעמה?
צאלה משוכנעת שנופר מורידה לנעמה את הביטחון ומשתגעת מכך שהן ממשיכות להיות חברות, ואמא של נעמה וצאלה דאגנית וחוסמת את נעמה מרוב חרדות מפיגועים -
וזה ממש נוח לנופר, המעגל הזה - כי כך נעמה יודעת שלא כל חברה תתפשר על מישהי שלא יכולה לצאת הרבה מהבית. מעריכה את נופר מעל ומעבר, ונכנסת לתוך המשחקים שלה, שהיא תמיד יוצאת מהם בוכה.
אמנם זה ספר נוער אבל הוא חושף הרבה מהטעויות בבסיס דינמיקות כאלה עם חברה שהיא לא באמת חברה, ועם ההתלבטות והפחדים מול הידיעה שאת חייבת למצוא אנשים חדשים.

לפני שבוע•המורה יעלה
להתאהב בגרייס

להתאהב בגרייס

קריסטל סאתרלנד

יואו כמה אהבתי את הספר הזה!!!
בזמן האחרון, אולי בהשראת האירוויזיון, אני קוראת הרבה ספרים על זוגות שבטוחים שמצאו את "האחד" אבל למעשה - אם זה מצוין בספר או לא - מדובר באהבה רעילה.
זה לא משנה אם קוראים לה גרייס או מישל - זה תמיד מפרק לך את האטומים ומחזיר אותם חזרה בצורה שבורה.
זה הספר הראשון שאני קוראת על אהבה רעילה בין בני נוער שהם עדיין תלמידי אותו בין ספר. הם נאלצים להיפגש בלי סוף כשהם חולקים שיעור דרמה, תחביב כתיבה שממלא את יומם, חברים ומורים... בתור בני נוער אין להם את אפילו את האפשרות לא להימצא בסביבה לכמה זמן, לעזוב את בית הספר סתם בגלל שאי אפשר לשאת את נוכחותו של השני, ולהפריד בין החברים שלה לחברים שלו.

אהבת נעורים רעילה זה משהו שלשמחתי לא חוויתי, ואולי לכן היה לי קל להסתכל על הזוגיות שלהם ולעשות את ההפרדה בין החוויות שלי לסיפור עצמו - מה שלא קל כשמדובר בנושא כל-כך נפיץ.
לשמחתי העוד יותר רבה - הכותבת מסבירה שזו אהבה רעילה ושסופם של האוחזים בה לחזור להיות שתי ישויות נפרדות, דבר כל-כך חשוב כשמדובר בבני נוער, שלפחות אצל אחד מהם זו האהבה הראשונה.

בקצרה - העלילה עוסקת בגרייס, תלמידת כיתה י"ב שהרגע הצטרפה לכיתתו של הנרי. הנרי הוא תלמיד שקט וביישן שמסתכל בהתנשאות על חבריו האטרקטיביים שכבר אוחזים בזוגיות, בעוד הוא בעצם מרגיש נחות מהם, ומתעסק כבר שנתיים בחלומו להיות עורך ראשי בעיתון בין הספר, כדי לא לחשוב ולהרגיש רגשי נחיתות.
עם הגעתה של גרייס היא מושכת את תשומת ליבו, כבחורה שיש בה יופי "נסתר", כאשר היא מתלבשת בצורה מוזרה ולא מחמיאה, מתנהגת באופן אפל ומשמרת את הפציעה שלה...
למרבה המוזרות והמבוכה היא הולכת עם מקל, אם כי הנרי אינו בטוח האם היא אכן נזקקת לו.

לאט-לאט מתברר להנרי שלכל אחת מהתנהגויותיה המוזרות של גרייס קשור דום, אהובה הקודם שעבר תאונה...
עכשיו - ברור לי שיש אנשים שעוברים מקרים קיצוניים בחיים, אך גם ברור לי שאסור בתכלית האיסור לעשות מה שגרייס עשתה - לקחת את הבחור הכי אמפתי בסביבה, שקריסטל הסופרת תיארה בצורה באמת נפלאה, בחור כזה שהוא פשוט בחור טוב... כזה שקל לקחת ולבגר אותו לפני שהוא בשל ולתעל אותו לצרכייך כבת זוג. זה בצד הרע, הוא מוקסם ונקשר במהירות בלי לברר את הפרטים שהוא באמת מעוניין בהם, ובצדק. ובצד הטוב הוא בחור כזה שאם נותנים לו להבשיל - הוא יגיע לגדולות ונצורות. הוא מוכשר ורגיש ומאוד משעשע בעל הסתכלות ייחודית על העולם, שרואה כל דבר כסיפור.
אז גרייס מחליטה, בלי הרבה קסם אישי משל עצמה, רק דרך עיניו של הנרי - ללחוץ שהנרי יהיה זה שיפצה אותה על כל כאביה, אף על פי שיש לה עוד הרבה אנשים שיוצאים מגדרם כדי שתשתקם. אבל אותה זה לא מעניין - היא רוצה את הנרי, כשהנרי עוד לא יודע שמותר לא להגיד לא, בעיקר לדברים שאין לו מושג מה הם ואין לו יכולת לבדוק אותם - כנער תמים בהרבה מכל סביבתו.
ומכאן הוא יצטרך להתבגר בזמן שנוח לה, אם הקול הפנימי שלו מותאם לזה או לא...
לאט-לאט גריס משתיקה את הנרי ואת כל ההסתכלות הנכונה והאמיתית שלו על החיים, הופכת אותו לצל של עצמו, לאדם שצריך לאהוב את השברים כי משהו אחר לא יהיה לו...

זה כמו חינוך אפל שתוקפו פג כבר בימי הביניים... אך לצערנו הוא מתרחש גם בתקופתנו, בעיקר כלפי הרגישים שבחברה.

לפני שבועיים•המורה יעלה
ניפגש בשוליים

ניפגש בשוליים

מליסה פרגוסון

לאחר לא מעט ספרים עם רעיון כמעט זהה לרעיון של הספר הזה, ספרים שקראתי וסקרתי ממש לאחרונה:
"שני אויבים יצירתיים מתחילים להתכתב ומתחברים דרך המילים יותר ממה שהם קשורים במציאות..."

זו הפעם היחידה שאשתף, בניגוד לסקירות שלי על "קרב חנויות הספרים" ושות' -
שבאמת התאהבתי בדמות הגיבורה סוואנה!

וזה קרה למרות (ואולי בגלל) ההתנהלות המקצועית הדי מביכה שלה כעורכת מתחילה בהוצאה נחשבת-אך-בסכנת-סגירה.
סוואנה עורכת צעירה זוטרה שרוב היום מסתודדת עם חברתה הוותיקה ליילה שהיא מעצבת עצבנית.

בשאר הזמן היא מרחרחת ספרים ישנים בחדר סודי לעובדים ומתחבאת ביניהם, ושם כותבת רומן רומנטי-אירוטי בסתר. באותו זמן בעולם הגלוי -
היא מתבוססת בדימוי הטירונית שרק לומדת להכיר את שוק הספרות המסחרית, מטורטרת ולא מוערכת - הכי רחוק מהחלום הרומנטי מהאגדות שבו אם את מגיעה לתחום הנכון עם האנשים הנכונים - אין לך את הבעיות שהיו לך קודם.

היות שלסוואנה אין סבלנות לראות במציאות את הקולגות מתקדמים, ולא בא לה להיות שוב המומה ונבוכה מכך שבתחום כל-כך נעלה כמו ספרות לאו דווקא המוכשרים מתקדמים...
ולצד זאת היא מאוימת תמיד בפיטורים...
הפתרון שהיא מוצאת הוא לשים את כל הביצים בסל אחד - להוציא את ספר הביכורים הארוטי שלה בהקדם האפשרי, ולקוות שמישהו נחשב יקדם אותו!

הבעיה: אין לה מושג איך לשווק - לא רק את הספר... סוואנה כל-כך לא מוכשרת במשהו חוץ מכתיבה - עד שהיא יכולה לגרום לאנשים להירתע מלקנות משהו שרצו.
לדוג' - היא מכניסה שינויים בספר, והשינויים גורמים למישהי נחשבת שרצתה את הספר לסגת.
מסתבר שצריך אשכרה למכור גם למישהו הנחשב את הרעיון שהוא רוצה לקדם את הספר שלך.
ולא - האנשים הנחשבים לא פשוט יושבים ומחכים למישהו שחולם חלומות ומתבייש לעמוד מאחוריהם - על מנת שיוכלו לקדם את חלומותיו...

בכל זאת, כמו הרבה צעירות, סוואנה מאמינה שהספר מביא איכות שאנשים - כולל כרישי העסקים של התחום המקושרים חזק בעולם הספרות -
לא יוכלו להתעלם ממנה...
זה כבר מכמיר לב! מי מאיתנו לא ניסתה להגיש את הפרויקט הקסום שלה למי שיביא אותו לתפוצה רחבה...
מי לא הופתעה מהזלזול בכל המאמצים שעשתה ועוד מוכנה לעשות?

כאן הכריש הראשי הוא ויל - הבוס הבוטה שמצטרף להוצאה. ויל הוא הבן של המנהלת, והוא משחק הרבה על עניין השם - "שם ההוצאה שאתם עובדים בה הוא כשם משפחתי".
אף שהוא הצטרף אחרון - הוא בטוח שיש לו את כל הזכות להיות האזרח הראשון בחברה, והוא מתמרן כל עובד שיכול להתלונן ולמחות על העניין, לטעון שהוא מקבל פרוטקציה מאמו.
באופן מפתיע לז'אנר הזה, ויל לא מתמרן רק את סוואנה עצמה. הוא לא רק מנסה לשחק את המשחק "האם אני רואה בך משהו מעבר לעובדת?" - שאפשר לשחק עם מישהי שקשה לה לתקשר עם בני אדם.
הסופרת מביאה דמות עגולה, גם אם שנויה במחלוקת. ויל מוצא את הדרך לתמרן גם את כל שאר הקולגות הזוטרים בהוצאה, והוא באמת לא מתבסס על מראהו החיצוני כשהוא סולל את דרכו בצורה אמינה למעלה. יש לו מטרה, והיא לא להשיג את סוואנה אלא להיות מספר אחד בהוצאה של אימו בלי שאנשים יגידו שהוא לא ראוי.

אפרופו מערכת היחסים בין ויל לבין סוואנה - היא די צפויה וידועה מראש, לא אספיילר.
רק אגיד שנהניתי לקרוא סוף-סוף ספר בז'אנר הנשי והחנוני הזה שבו הגבר גם הוא הוא דמות ראשית בסיפור! מעורר הערכה שטרחו לכתוב אותו. לא כנהוג בז'אנר - ליצוק אותו מדמות הגיבורה ולהדהד את דבריה בנימה גברית.
גם לנו מגיע לקרוא על גברים אמיתיים ולא תמיד על חתיך-חסר-אישיות שנתפר לכדי תמונת סיום שמחה עבור גיבורה סופרת מופנמת ומלאת חרדות.
ובאמת שההשקעה ניכרת גם בעוד תחומים. למדתי מהספר גם מילים חדשות: "מהגג" ו"גמלונים".
וגם חידוד בחלוקה לסוגות ספרותיות.
למדתי גם טכניקות מכירות וניהול מוויל, לכן כל כך חשוב לתת ערך מוסף גם בספר כזה -
לא כולנו מבקשות לברוח מהמציאות בכל ספר שאנחנו קוראות!

לפני 3 שבועות•המורה יעלה
שקשוקה והמלחמה העולמית בין הטובים לרעים

שקשוקה והמלחמה העולמית בין הטובים לרעים

גליה עוז

את סדרת הספרים הזו לא הכרתי, אבל אחרי צפיה בסדרת הטלוויזיה הבנתי בערך את קווי העלילה המרכזיים של כל אחת מהדמויות.
המנהלת של בית הספר של יולי היא טיפוס בלתי נסבל, ואם זה לא מספיק -
היא רוצה להגביר את בלתי הנסבלות שלה באמצעות מגאפון, שמכונה בסיפור משום מה "מצעק".
במהלך כל הסיפור כולם מחפשים את המצעק בשביל שהמנהלת תוכל להמשיך לחפור לכולם בראש...
הילדים משתפים עם זה פעולה והופכים את החיפוש למרכז עולמם ואף מסתבכים עם בריונים.
אין ממש עלילה אבל הכתיבה שנונה ויש כמה דמויות חביבות.
אני בעיקר התחברתי לאפי, ומה שמפתיע זה שהכלבה לא ממש עושה שום דבר מעניין במהלך הסיפור -
אז למה לקרוא לזה דווקא על שמה (שקשוקה)?

לפני 4 שבועות•המורה יעלה
שבע מידות רעות

שבע מידות רעות

מאיה ערד

קראתי מספר ספרים של מאיה ערד, וזה אולי הכי שמרני ביניהם.
ציפיתי לטיפה פחות טרחנות ממאיה, לאחר שכן מצאתי עניין בספריה האחרים. הספרים האחרים עניינו אותי בעיקר בהתבוננות פורצת הדרך שלה, במראה שהיא מציבה לדמויות מהחיים שכולנו מכירים.
גם כאן יש דמויות שכל מי שמכיר את העולם האקדמי מכיר. העלילה מספרת ביחד ולחוד את סיפוריהם של אנשי הסגל באוניברסיטה אמריקאית.
חלקם יהודים וחלקם לא - והעניין היהודי, וכמו כן הסטיגמות המופרכות יותר או פחות שיש לנוצרים על יהודים הן עניין חוזר כאן.

התחלתי את הספר בתקווה שהדמות הראשונה, שהיא אלן מקנלי, שמתחרה בקרב אבוד מראש על משרה בסגל - תעבור איזשהו תהליך.
בהיותו פרפקציוניסט הוא רואה את עמיתיו הפחות מוכשרים (וגם הפחות פרפקציוניסטים) עוקפים אותו - ומי אמר שפרפקציוניסט זו לא תכונה שאפשר להציג כחיסרון בראיון עבודה?
התכונה הזו ממררת את חייו ופוגעת בקריירה למרות גאונותו.
ציפיתי שהספר יילך למקום שבו הדמות הראשית מכירה בחולשותיה - והופתעתי שהעלילה קופצת מדמות לדמות בחוסר מחויבות, כשאת כולם ברדיוס של האוניברסיטה וסביבתה מעסיק אך ורק "מי יזכה במשרה הנחשקת" - מה שהוביל לריכוזיות גדולה וקרבות אגו בין כל המתמודדים.
כל הדמויות שאינן סגל בכיר בסיפור הזה רק מושפעות ולעולם לא משפיעות.

ומה שבטח לא ציפיתי לו מסופרת כמו מאיה ששמה הולך לפניה לפחות בקרב סופרות דורה - הוא הדמות של המרצה הבכירה יוהנה. יוהנה היא ספק נאצית - אבל ללא ספק סדיסטית.
ואולי לא בכוונה - אבל בתוך כל הגישה השמרנית כלפי עולם האקדמיה שמאיה מציגה פה, היא מנרמלת אישה שאין שום הצדקה לנרמל.
התנהלותה של יוהנה מקבלת את אותה התייחסות כמו שאר אנשי הסגל הנורמטיביים, ופה דווקא כשרונה של מאיה לטוות במילים נמרצות דעה מנומקת היטב ולשכנע - עומד לרעתה:
לשיטתה המרכלים רואים ביוהנה את יכולתה להביא כל אחד, ולו המוכשר והראוי ביותר - לדמעות ואובדן ערך עצמי... אבל הם טועים! הם פשוט לא מבינים אותה! לא רואים לליבה, לא מביאים לה מישהו ברמתה... נוצרת (בכישרון רב יש לציין) אשליה שהיא בעצם הקורבן פה. היא עדינה ורגישה, רק תביטו מקרוב בצדודיתה השדופה, לבושה המהודר, שערה המרשים ורגליה הקטנות - ותשתכנעו שהבעיה תמיד בצד האחר - שעוזב (משום מה... חלש מכדי להישאר...)

אמפתיה למתעלל זה לא מסר שאקבל - גם אם ייכתב על תעודה רשמית המתהדרת בסמלו של מוסד נחשב באמריקה.
עוד דמות שלא היה שום צורך לנרמל היא דאג פישר המטרידן. באיזה עולם אין סידור נורמלי למתמודדות סטודנטיות צעירות על המשרה הנחשקת, והן נאלצות ללון בביתו הצפוף של זקן סוטה שכבר פרש מהאקדמיה? אולי בעולם שכולם מדברים עם עצמם ומתמרמרים - אבל אין להם שום אומץ להעיף אותו. פישר תוהה ברצינות מדוע נשים שזרק עליהן איזה מילה טובה לסגל (שגם בכלל לא השפיעה עקב העובדה שאין לו שום סיי אמיתי באוניברסיטה) לא מכירות בנואשותן הנזקקת כלפיו, ובחוסר היכולת של גבר בעל "חיוניות" כמוהו לסרב ל"הצעתה" של ברוכת חזה.

הדבר היחיד שכן תרם לי בקריאה הוא להכיר את דמותה של אנה-בל, אותה נערה ברוכת חזה שדווקא מוצאת את הדרך להביך כך את דאג. היא יכולה ללמד כל צעירה איך להתנהל בעולם שבו כולם, כל מי שיש לו יד ורגל בהתקבלותך או אי התקבלותך לעבודה - מעריצים את עצמם בגלוי, ובעלי דימוי שברירי ומעוך בסתר.
מא' עד ת' אפשר ללמוד מה תעשי כאישה צעירה בעולם שמנרמל מטרידנים: החל מבחירת נושא ההרצאה המקצועית שלך, ודיבור עליה באופן שיביך את כל הגברים ובמיוחד המטרידנים שבקהל - מחקר היסטורי המשווה רפואה סינית בהיריון, הנקה, לידה ועוד - מול התייחסות פטרונית של הרפואה המערבית.

ממשיך בהפוך על הפוך אם קרה ונאלצת לחלוק קרבה מיותרת עם מטרידן שעמו את ביחסי מרות - אנה-בל היא האישה הצעירה היחידה שדאג לא חזר להתעניין בה מינית ולהציק לה במסווה של דאגה להמליץ עליה למשרה. והיא עשתה זאת על ידי סיפוק תחושה שהיא אכן, כמו שחלומותיו התלושים מספרים לו - מכירה בכך שתהיה אבודה בלעדיו! היא חולקת לו את הכבוד הראוי והרבה מעבר לו, מה שגורם לו להודות בינו ובין עצמו שזו רק היא שמתעניינת בו, ורק אם תכפה את עצמה ייעתר לה.

לפני חודש•המורה יעלה
שלום, חבר מזויף

שלום, חבר מזויף

קלסי הוס

התלבטתי אם לרכוש את הספר הזה, ולכן אני רוצה לסייג כמה מן ההיבטים שעלו לי בקריאה -
כדי שמי שקורא את הביקורת יוכל להחליט בעצמו:

קודם כל נתחיל בטוב...
מי שאוהב את הז'אנר הרומנטי - ימצא כאן את כל הדברים הנכונים. יש פה הרבה רומנטיקה "לפי הספר", עם גבר שמגן על הבחורה משאר הגברים בעולם
(אפילו שהיא ממש מסוגלת להסתדר בעצמה...), שסוגד לה ושמחכה לשמוע מה היא רוצה ממנו, והאמת גם הרבה תיאורים מפורטים של מיניות.
זה יוצא בסופו של דבר סיפור די אמין - הגיבורה מארה היא סופרת רומנטיקה שמעידה על עצמה שהיא לא חסודה במיוחד.
ולמרות שכסופרת הייתי מצפה שיציגו שהיא טיפה יותר משקיעה בכתיבה שלה מלשתות קפה ולהקליד שתיים שלוש מילים ביום...
ומעצבן שהיא בעיקר מתעסקת ביח"צ של הספרים שלה בלי סוף - וזו גם הסיבה להיכרות בינה לבין ג'ונאס... היא צריכה אותו בשביל תעלול יחצ"ני.
אבל זה עדיין לגיטימי בסך הכול.
וזרמתי עם זה שהיא מאוד אוהבת קניות ובעיקר כשגברים קונים לה דברים, והיא משוכנעת בכך שגם במידה 54 היא יפה מעל לכל ספק ואוהבת את הגוף שלה, וללא ספק מתגאה שיש הרבה גברים שנמשכים אליה.

עד כאן הכול בסדר, מבינה שזה סיפור דמיוני שלא מיועד לשקף מציאות אלא להקליל.
הבעיה שעלתה לי היא בעיקר מוסרית - השילוב בין הדמות של מארה טורפת הגברים לבין ג'ונאס רואה החשבון המשעמם, הדליקה לי נורה אדומה.
נראה שאפשר לקחת כל גבר משכיל אמין ורציני בן 30 פלוס, ובמיוחד אחד מקסים כמו ג'ונאס שתמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון - ופשוט לחרב לו את הקריירה סתם לכיף, כל עוד כמובן -
יש לך סיפור חיים מספיק מזעזע, שיצדיק את התייצבותו בדום מתוח בכל פעם שזה יגרום לך הנאה להרוס לו. כמו למשל כשהוא עומד לקבל קידום שעבד עליו קשה שנים.
היא אשכרה עושה לו בדיוק את מה שהוא סיפר לה שהכי יפגע בו - כך שאי אפשר לתת לה את חזקת החפות.
זו פשוט בחורה שצריכה טיפול יסודי כדי שתפסיק לפגוע להנאתה.

כמובן שיחד עם העובדה שילדת רחוב שבגרה - כמו מארה, זכאית להתחשבות והכלה - היא לא יכולה להתנפל על בנאדם אקראי מהרחוב ולדרוש את ההכלה הזו כאן ועכשיו.
אני מתנגדת לדרך כזו של "לאמץ" בחור אקראי שאין לו מושג איזה טיפול בחורה כמו מארה צריכה, וזה לא התחום שהוא בחר להתמחות בו.
ומצד שני היא מזהה את מה שחסר לו ומסכימה לספק את זה רק כדי שיתחיל להשתנות למענה.
ג'ונאס טיפוס של ראיית חשבון ולא סתם בחר בראיית חשבון. הוא כזה בכל ישותו. לא הוגן לקחת אותו דרך האמפתיה שלו שהוא הקדים לתת - וזו הטעות שלו שחוזרת בספר...
ג'ונאס כל הזמן נותן מראש אמפתיה - זה מה שנותן למארה אור ירוק לדחוף אותו להתמודד עם מכורים לשעבר למשל, שמלווים את חייה.

לפני חודש•המורה יעלה
נסיכת המסיבות

נסיכת המסיבות

מג קאבוט

הספר היה זכור לי במעומעם.
כנראה שקראתי אותו בעבר, אבל באמת שלא זכרתי...
בקריאה צעירה אולי מה שמעניין בסיפור זה איך נהיים מגניבים ועושים דברים "של גדולים"?...
- ובכלל לעקוב אחרי היחסים המפותלים בין מיה וחברותיה לבין הקראשים שלהן -

אבל בקריאה בוגרת - מה שבלט לי הוא שההורים, ובכלל כל המשפחה של מיה הנסיכה -
לא ממש עושים את תפקידים!
אולי הם עדיפים מגרנמר, הסבתא המלכותית המרוכזת בעצמה עד אובדן קשר עם המציאות...

אבל המצב הוא שתפקידם לגדל נערה מתבגרת. בנוסף על כל הצרות של מיה -
היא גם צריכה בהקדם האפשרי להיכנס לתפקיד מלכותי... למרות שזה לא מתכתב עם שאיפותיה ואופייה.
בספר הזה היא מנסה לממש את עצמה כסופרת ולהתקבל עם סיפורה החתרני לכתב עת יוקרתי, וסופגת אכזבה צורבת.

ובמצב העדין הזה נוכחים בחייה מבוגרים לא עדינים בכלל:
למשל אמה חסרת האחריות, שהתחתנה עם המורה לאלגברה והם מגדלים תינוק שחלק מעול גידולו נופל על מיה - כי שניהם מבוגרים חסרי אחריות.
והיא דווקא זו שמגלה אמפתיה כלפיהם - יותר נכון אין לה ברירה.
גם המבוגרים האחרים בסיפור שמיה קשורה אליהם ורואה בהם מודל לחיקוי - עוברים משברים משל עצמם.

נראה שאין לה עם כל העול הזה על מי להישען, והיא נאלצת לככב בהצגה מגוחכת שכתבה סבתה, ולהתחכך במפורסמים בעלי אגו מפותח...
וכל זה רק כדי לא לחשוב על כל הבעיות והתמודדויות הרבות שעוד שמצפות לה...
כאשת חינוך אני חייבת לציין שהאסטרטגיה שאותה נקטה מיה להתמודדות עם בעיותיה -
*אמפתיה מוגזמת לאנשים שלא מגלים כלפיה את אותה אמפתיה בחזרה.
*העמדת צרכי אחרים לפני צרכיה כדי שיבינו איזו חברה מעולה היא.
*בריחה על ידי הגשמת חלום של מישהו אחר (השתתפות בהצגה התופסת את כל זמנך כשאין לך בכלל שאיפות להיות שחקנית)
*מחשבות על עבירה על החוק תוך ניצול מעמד הנסיכה.
*התנצלות על עקרונותייך המיניים.
ועוד -

זו לא אסטרטגיה מומלצת להתמודדות עם גיל ההתבגרות.

לפני חודש•המורה יעלה

ביקורות נוספות על "בושות"

בושות

בושות

גורי אלפי

אז כבר בהקדמה, גורי אלפי דואג להבהיר לנו מה לא נמצא בספר: אין עלילה, וגם לא נרטיב או עלילה (למי שחיפש עלילה, אז אין), אין גם אוצר מילים, אין מתח, אין צנזורה, אין מין (סתם, יש), אין קתרזיס ("הקתרזיס היחיד שיכול להתרחש בסיום הספר זאת ההבנה שלכם שיצאתם אידיוטיים שבכלל קניתם אותו ושיתפתם פעולה עם פולחן האגו המביך הזה") ואין מסר ("חוץ מאחד, שאומר אותו כאן ועכשיו: "לכל אדם מגיעה חניית נכה").

אכן. לא מצאתי את כל אלה. מה חיפשתי? האמת, חיפשתי להתפוצץ מצחוק. ואם לא להתפוצץ, אז לפחות לצחוק בקול, צחוק בריא וחזק ומביך כזה שאחריו עוד ממשיכים לעשות קצת קולות של 'אויש, זה טוב', 'גדול' וכאלה. לא, לא הגזמתי. לא נראה לי שזאת בקשה מוגזמת לצפות לצחוקים ושיגועים בספר של גורי אלפי. וגם הוא עצמו מכריז באותיות שחורות גדולות, על פני שני עמודים, בערך במחצית הספר: "צחוק הוא התרופה הטובה ביותר אלא אם אתה מתחבא מהנאצים בעליית גג".

לא, לא בושה להודות שרציתי להרוויח מופע סטנד-אפ בעלות אפסית (את הספר הרי שאלתי מהספרייה כמנהגי בקודש). יש בזה חסרון מסוים כי חסרה המימיקה ושפת הגוף של המְסַפֵּר אבל לא התקשיתי לדמיין את אלפי מספר את מה שהוא כותב, ממש שמעתי אותו אומר את המילים בקול צעקני משהו ומסיים כל משפט בדרמטיות חיננית עם קְרֶשֶׁנְדּוֹ, כמנהגו בתוכניות סאטירה בהשתתפותו ובכיכובו.

והנה מגיע הרגע שחששתי ממנו אבל אין ברירה – לא מצאתי את מבוקשתי. לא התפוצצתי מצחוק וגם כמעט ולא צחקתי בקול, רק חייכתי פה ושם. וזהו. ניסיתי לנתח את זה והגעתי למסקנה השחוקה והמתבקשת שזה כנראה לא גורי אלפי, זאת אני. בדיחות ושירי הלל לאיקאה לא הצחיקו אותי, סיפורי סקס וחרמנות של הכותב לא הצחיקו אותי, סיפור על 'כלב אידיוט' שבגללו בני הזוג אלפי החליפו 7 ספות לא הצחיק אותי, ה'נפילה' בהצטרפות לקומונה לא הצחיקה אותי, נחירות שלו ורגליים קרות שלה – מיצינו, לא?, משמרת ערב עם הילדים בלי האישה שהסתיימה ב- take-away ומקלחות עם מים קרים לא הצחיקה אותי, שיחות מורכבות של שני גברים ("-מה אתה עם פרצוף? – סתם...לא יודע. – וואלה.) ומה עומד מאחוריהן – נראה לי שגם די מיצינו, אם תשאלו אותי . וכך גם סיפורים על לאן מגיעות העורלות, שירי אורגיות, הילדים-רצו-כלב-אמרתי-לא-אז-אבא-מחר-נלך-לקנות, ועוד.

ואם כבר הגעתי לקטע של 'אמרתי לא, אבל זה לא מזיז לילדים שלי בכלל....חחחחחחחחחחח', אני ארשה לעצמי לפרט:
אם היו מנפיקים בבורסה את מניית 'סמכות הורית' (להלן PA - Parental authority), הייתי משקיעה במניית PA ב- short (יעני, מכירה בחסר), והייתי מרוויחה יופי מירידה קבועה ותלולה של PA לאורך השנים. מה אני מנסה להגיד בעצם? משהו כמו - הבדיחות על כך שהילדים מנהלים את חיינו ומחליטים עבורנו מה לעשות, מה לקנות, מתי לקנות, לאן ללכת וכדומה, או בקיצור נמרץ, הבדיחות על הורה מסמורטט, לא מצחיקות אותי. תגידו מה שאתם רוצים. תחשבו מה שאתם רוצים. בעיניי זה פשוט לא מצחיק, זה עצוב. עצוב מאוד. אז אי לכך ובהתאם לזאת, לא צחקתי גם מהבדיחות מהסוג הזה, כגון סיכום הבילוי בשלג - "אחרי שהקטנה השתמשה באייפון כדי לחצוב איגלו, אין שום תיעוד של הנסיעה הזאת".


אני: גורי, מה עניינים?
גורי: בסדר. מי את?
אני: אני פואנטה. אתה בטח לא זוכר אותי אבל למדנו באותה שכבה בתיכון.
גורי: וואלה? לא זוכר. את רוצה חתימה?
אני: ההממ, לא. אין צורך. רק רציתי להגיד שקראתי את הספר שלך.
גורי: נו, ומה את אומרת?
אני: תשמע, זה קצת מורכב. היו קטעים ממש טובים, היו כאלה שפחות. אולי תקרא את מה שכתבתי כאן למעלה?
גורי: אוקיי, אני מבין. אז לא כל-כך התלהבת.
אני: האמת? לא כל-כך. אתה לא כועס, נכון?
גורי: מה פתאום? זכותך.
אני: יופי, הוקל לי. אהה, רק שתדע לך שהאיורים מדהימים. ממש.
גורי: תודה אבל את יודעת, את האיורים לא אני עשיתי. זאת מירב שחם. היא באמת מדהימה. אפילו התאשפזה בגללי, מסכנה. היא גם אומרת שאני פסיכי. קראת את 'דבר המאיירת', נכון?
אני: כן, קראתי עד הסוף, כולל. אפילו מצאתי פואנטה. חייבת לצטט. זה קצת ארוך אבל לא נורא, כולם כבר פרשו ממילא, זה רק אנחנו:

אולי כדי להקל על הבחירה בבת זוג אופטימלית, הממצאים הגנטיים צריכים להיות מודפסים לנו על הרגל כמו רשימת מרכיבים על שקית צ'יטוס: מנהיגות 12%, יצירתיות 5%, חרמנות 76%. *עלול להכיל שחצנות, פחדנות ובוטנים. הדודים מאמריקה הגיעו לביקור מולדת (אני יודע שמדובר בתפנית חדה, אבל תהיו איתי, יש פואנטה בסוף). ישבנו לארוחת ערב והשתדלנו כמיטב יכולתנו להציג מצג שווא בנוגע להתנהלות המשפחתית. היחידים שלא קיבלו את המזכר שיש להתנהג כאילו אנחנו "משפחת בריידי" היו הקטנטנים בשולחן. מתישהו החל האחיין המתוק שלי להתעקש על מנת קטשופ גדושה על השניצל. כשאני אומר גדושה, אני מתכוון שהשניצל נעלם בצלחת, אחריו נעלמה גם הצלחת והכל התחיל לנזול על המפה הלבנה כמו סצנה מהסרט "הניצוץ". אחי סינן אל הבן שלו שיפסיק עם הבושות, אך הוא בשלו. אחרי שתי דקות רצופות, הוא נשבר וגער בילד מול הדודים. אחרי מבוכה קצרה-ארוכה, הפטירה הדודה מאמריקה משפט נהדר. היא אמרה לו:
- תהיה נחמד לעצמך.
היא הסבירה שהילד כל כך דומה לאבא שלו כשהיה בגילו ואפילו סיגל לעצמו את אותם הרגלים מגונים. אז שיניח לילד ופשוט יהיה נחמד לעצמו.
אולי אם נהיה נחמדים לעצמנו, נצליח לצאת ממעגל האשמה, נענוד בגאווה את מחרוזות ה- DNA על הצוואר, ונכריז: "אלה הגנים שלי. הם מחורבנים, אבל הם שלי!"

גורי: כן, גם אני אוהב את הקטע הזה. סיפור אמיתי.
אני: אז יופי. שמחה בשבילך. ספר טוב למתנות, אתה יודע?
גורי: כן, תודה. לא מתלונן. אבל תגידי, לא היה יותר נחמד לדעתך להגיד מהתחלה שאת מכירה אותי? גילוי נאות וכאלה?
אני: טוב, אל תגזים. אני לא מכירה-מכירה אותך. סתם היינו באותה שכבה בתיכון. ביג דיל. זוכרת אותך מספר בדיחות בטיול השנתי באילת, על נפיחות של בנים ופרצופים של בנות שנגעלות אבל עושות את זה בעצמן בשקט, מתחת לשמיכה...וזהו בערך.
גורי: סבבה, אבל יש לי שאלה. היית קוראת את הספר אם לא היינו באותה שכבה בתיכון?
אני: הממממממ....עלית עליי. רוב הסיכויים שלא. אבל היי, ביקשתי שיוסיפו אותו לאתר וכתבתי עליו, אומנם לא בהתלהבות יתרה אבל בכל זאת. מחצית הכוס המלאה, לא?
גורי: אני יודע? אולי. טוב, יאללה, חייב לזוז.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•פואנטה℗
בושות

בושות

גורי אלפי

הלכתי לספרייה במצב רוח שפוף ולב כבד...הנגלה האחרונה שהבאתי מהספרייה, היתה גרועה.
הכלב שלי נפטר...עברתי על מדפי הספרים...ונתקלתי בספר "בושות", השוכב לו בצד על עדן החלון.
אולי ספר מצחיק...ירומם מעט את רוחי? חשבתי?

בשונה מ"פואנטה" - ניגשתי לספר ללא ציפיות. לא ציפיתי לסטירה בועטת, מבקרת, לא היו לי אשליות לגבי סטנדאפ
מטורף...או תוכן רציף.
פתחתי הספר והתחלתי לצחוק. כי היו קטעים מצחיקים. קטעים פחות מצחיקים וקטעים לא מצחיקים בכלל, כמו בכל סטנד אפ.
בכל יום, מצאתי את עצמי פותחת את הספר, קוראת דף, מעיינת בציורים בדפים אחרים וצוחקת. באם לא צוחקת, לפחות מחייכת.
אומרת לעצמי שזה יופי של ספר מתנה לשיפור מצב רוח. להשראה...
הספר מאד משקף את ההומור של גורי אלפי. זה סוג ההומור שלו ואפשר להתחבר אליו או לא - עניין סובייקטיבי לגמרי.
האיורים/תמונות/ציורים של הספר מוסיפים לספר ערך מוסף: תערוכה של מקבץ מוצגים באמנות מודרנית (לעתים משוגעת, לא מובנת, ובכל זאת נחשבת
לאמנות) מגלריות מפורסמות בעולם.
איורי הספר יכולים להוות השראה לאוהבי ה- DIY. בתחומים של לוחות השראה, דקופז'ים, יומנים וספרים מטופלים, כמו גם לשמש לטיפול
באמנות.
בעיני, יופי של ספר!

לפני 7 שנים•
★★★★★
•סבטלנה כהן