ביקורת ספרותית על שנות העונש המאושרות | פרולטרקה - ספריה לעם #782 מאת פלר יאגי

---

אני הזרה לי

שני סיפורים המבוססים על סיפור חייה של יאגי עוסקים בניכור משפחתי וזרות עם הקרובים לנו ביותר. הסיפור הראשון מתאר את שנותיה בפנימייה דתית המנוהלת על ידי נזירות ואת אהבתה לאחת מחברותיה ללימודים ואילו הסיפור השני מתמקד ביחסיה עם אביה העולים במסע משותף בין שבועיים באוניית התיור ״פרולטרקה״ בו היא נזכרת בבגרותה, לאחר מות אביה. היחסים המנוכרים עם שאר משפחתה הנרקמים בין לבין בסיפור השייט באים לידי ביטוי דרך המוות - בהתאבדות, נטישה או ירושה. תיאוריה מבטאים זאת דרך הזרה של כל חוויה אישית, רגשית וגופנית, ותיאור האירועים בריחוק ״אובייקטיבי״ נותן תחושה קשה של זרות וקור מצמית.

יאגי משתמשת רבות באפקט שהייתי מכנה אותו דיסאסוציאציה - היא מתארת אירוע או מקום ומוסיפה פרט נוסף, כמו עובדה או ציון של אירוע או מקום שלכאורה אינו קשור לשאר תיאוריה. למשל, בתחילת הסיפור ״פרולטרקה״ היא מתארת פרטים אודות אביה: ״אבי, יוהנס ה׳, היה חבר בגילדה... הוא הצטרף כשהיה סטודנט. בשעתו כתב מאמר שכותרתו ׳מה עשתה ומה הייתה יכולה הגילדה לעשות בזמן המלחמה׳. הגילדה שיוהנס השתייך אליה נוסדה ב-1336.״ לא ברור מדוע פרט זה האחרון קשור לתיאור הכללי. אך מתוך כך עולה השאלה האם אחד מיני הפרטים שצויינו רלוונטיים. מה היה במלחמה? האם הניכור שמתואר כלפיו בתוך הגילדה קשור למה שכתב? למעשה אף פרט שתואר אינו נותן תמונה מי הוא האיש הזה, מהו עולמו הרגשי ומה יחסו לבתו. תשובות אלו לא רק שלא נענות אלא ההזרה של דמותו כמו גם של דמויות אחרות הופכת חדה יותר ככל שממשיך הסיפור.

גיבורי הסיפורים של יאגי הן דמויות פסיביות המזכירות מעט את גיבוריו של עגנון (למשל ב״סיפור פשוט״). יאגי אינה מתארת את רגשותיה או את רגשותיו של האב או של חברתה ללימודים, את עולמם הפנימי ואת יחסיהם שכמעט ואינם קיימים. אנו לומדים להכיר פרטים תפלים על הדמויות וכך העולם הבדיוני שהיא יוצרת הופך למנוכר, זר וקשה. גם המבנה התיאורי וגם העלילות עצמן יוצרות תחושת ניכור וחוסר קוהרנטיות. פרטים שאינם קשורים לרצף התיאורי כמו שולחים את תודעתה של המספרת למחוזות רחוקים מהגיהנום בו היא נמצאת. העולם שהיא מתארת הוא עולם שהיחסים האנושיים בו מבוססים על כסף והשתייכות מעמדית ותעסוקתית. כך מתוארים הקשרים בין הוריה ושל אלו עם הוריהם; וכל ניסיון לכפר באמצעות הכסף על ״פגמיהם״ של הילדים נידון לכישלון ולמוות. בסיפור ״שנות העונש המאושרות״ לא מסתמן כל אושר, אלא רק זיק של אהבה לחברה שאף היא מצטיירת כמרוחקת. מתוך כך עולה תיאור של הפנימייה כמקום מפלט לנערות ממשפחות בעלות ממון שמשפחתן בחרה שלא לגדלן בבית. הקשר בין כסף וניכור רגשי עולה שוב, וההזרה עולה לא רק כחוויה אישית אלא כמצב קיומי כלל אנושי שאת המחיר לו משלמות הנערות בבגרותן.

הסיפור ״פרולטרקה״ משלב בין הרצון להכיר אב לא מוכר ובין נסיונותיה המיניים הראשונים של נערה מתבגרת. בין נופי האיים היווניים (המתוארים באדישות) ומקומות מיתיים כמו דלפי, כריתים והאקרופוליס עולה כמו סיפור אדיפאלי של רצון לאהבת אב שאינו יכול להעניק אהבה ומימושה בצורה בוסרית ואלימה עם מלחי הספינה. גם זה מתואר באופן מנוכר שנותן חוויה של הזרה רגשית וגופנית, כאילו המספרת זרה לנפשה ולגופה כאחד. סיפור זה הזכיר לי את ״הומו פאבר״ של מאקס פריש המתאר גם הוא מסע כמו מיתולוגי וטרגי של אב ובתו ביוון. אלא שלעומת ״הומו פאבר״, הטרגדיה של יאגי הינה באי מימוש האהבה והקשר עם האב. מהסיפור עולה רמיזה לישו בייסורי האב כדמות פסיבית הנושאת את עול העולם בהשלמה. עם מותו היא מכניסה מסמר לבגדיו כדי שישאר ממנו משהו כאשר ישרפו את הגופה ואכן היא מקבלת חזרה את המסמר שלא עוכל. הדבר האחרון שנותר מאביה הוא סמל יסוריו של ישו על הצלב. השייט עם אב שאינו אב בספינה ששמה הוא מעמד הפועלים, משמשת כסמל נוסף - ״חברי הגילדה״, הרואים באב פחות ערך משום שירד מנכסיו. ״חברי הגילדה״ הם החברה הבורגנית במסגרתה כל דבר נמדד על ידי הכסף שברשות הפרט אך למעשה, כך עולה מסיפוריה של יאגי, בכל הנוגע ליחסים עם הקרובים לנו ועם שאר בני האדם, כולנו פרולטרים, מופשטים מהנכסים שצברנו או איבדנו.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על שנות העונש המאושרות | פרולטרקה - ספריה לעם #782