ביקורת ספרותית על המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי מאת אבי פרימור
ספר מעולה

---

החלום היהודי השבור -
שני חיילים יהודים משני צדדיו של המתרס. גרמני וצרפתי אשר מרגישים חיבור עז למולדתם והאושר שהשניים רוקמים לעצמם בדמות תוכניות ענפות להמשך חייהם מרגע סיום לימודיהם בתיכון.
אושר האופייני לצעירים שטרם בלעו את העולם בלשונותיהם. מעין תמימות נערית, ראשונית ובתולית ששנות המלחמה יכהו אותה במהרה.
מכל זה רק הפטריוטיות היהודית למדינה תיוותר וגם היא רצוצה ומיובלת אך עדיין עומדת. חיה ובועטת.
ארבע שנים של לחימה משנות את האדם. חושפות בפניו דברים שלא היה לו צל של מושג על קיומם. כך גם כאן, בספרו של פרימור. הגיבורים מתבגרים והנאיביות שאפיינה אותם בתחילת הדרך מוסרת. קשה מאוד להיות תמים כשאתה עד לרצף אירועים הרסניים. שהחוט המקשר בין החיים למתים שברירי מאי-פעם.

ספר עשיר במידע ותיאורים לאין שיעור. העיניים מרצדות על הכתוב וסופגות אל הנשמה ואל הגוף הררי מידע מלומד ומרתק אודות טיבה של מלחמת העולם הראשונה.
גרמניה נגד צרפת ובעלות הברית לצידן. כאשר בשלב מסוים רוסיה, המעצמה החזקה ביותר, מתפוררת ונסוגה, כך גם איטליה המזגזגת באופן שיטתתי אך לא חינני בין הצדדים.
שני צדדים ישנם למטבע ולואי ולדוויג הצעירים מבטאים זאת היטב. כאשר הקורא נחשף אל קורות חייהם הם אט אט הופכים להיות חלק מחייו אף על פי שמדובר ביצירי כפיו של הסופר בלבד שכן הם מהווים בת קול הבוקעת מגרונם של מאות ואלפי חיילים אמיתיים שהשתתפו בקרבות, בת קול מיוסרת והמתנדנדת בין תקווה, אחווה וייאוש.
קל להזדהות עימם, עם תחושותיהם. עם הבעתה והחשש אשר עורבים בכל צעד ושעל. התחושה שהושלכו אל המים בטרם זכו ללימודי שחייה ראויים מורגשת בכל שורה ושורה כאן.
אנדרלמוסיה גדולה צובעת את סיפורנו. החיילים, הן מן הצד הגרמני והן מן הצד הצרפתי, למרות כוונותיהם הטובות, אינם יודעים באמת את המתרחש בלב ליבה של המערכה. נוצר הרושם שמדובר בבובות מריונטה בידי מסובב ומושך עלום שם שאינו חפץ שיחשפו פניו אך החיילים מצווים לעשות כמצוותו,
מתוך כורח הנסיבות או במקרה של השניים, להוכיח את שייכותם לאומה. ניסיונות הוכחה בלתי נלאים ובלתי נגמרים שכל יהודי ויהודי בזמנו, החש קרבה עזה למולדתו, מחויב להוכיח. הוכחות שפעם אחר פעם נחסמות על ידי קיר איתן ועבה של סרבנות ואנטישמיות.
זוהי נקודת האור והחושך כאחד בסיפור: הבלטת יגונו של החייל היהודי שמשווע להשתלבות בחברה בה הוא חי, אותה השתלבות שנמנעת ממנו. כלומר, הוא עובד, לומד וחי את חייו כאזרח באותה מדינה אהובה, אך העיניים הבולשות, השנאה המעופשת הרוחשת מתחת לפני השטח, אינם נעלמים לעולם.
גם בעתות מלחמה, כאמור, האמורים להיות רגעי חסד ואחווה, אינם כאלה במלוא מובן המילה, וחלומם של השניים להיות אזרחים מן המניין דרך שירותם הצבאי מתנפץ כל פעם מחדש ואינו מעניק מנוח לנפשם הייגע מן התלאות.

הדבר מתחיל מפרשת דרייפוס המסעירה את כולם ומסתיימת במפקד יהודים בעיצומה של המלחמה. אומנם בתום הסיפור ישנו זיק תקווה אך הוא מזערי והרחמים נכמרים על הדמויות שהקריבו כה הרבה, הן בחזית והן בעורף, למען הרגע ההוא, ובתוך מספר שנים ספורות, חלום ההשתלבות, תחושת הפטריוטיות הלאומית הגרמנית והצרפתית יחדיו, יתמוססו לנוכח מאורעות המציאות הקשים של מלחמת העולם השניה שיוכיחו ליהודים סופית שיהודי יישאר יהודי לא משנה כמה יחוש גרמני או צרפתי. הלחשושים היו ותמיד ישארו שם. לחשושים על אי נאמנות מוחלטת, על רוע יהודי המתבטא בהעמדצ פנים. פשוט הכלים הוורבלים משתנים, הנוסח, אבל זו תמיד אותה שנאה ובורות אנטישמית.
הפער בין מה שהדמויות מודעות אליו בסוף הספר לבין הקורא הוא שיוצר את תחושת האמפתיה והרחמים מכיוון שהם אינם מה עוד מסתתר מעבר לפינה וכיצד הניסיון להשיב את כבודה האבוד של גרמניה המדממת יגרום לדמום חזק הרבה יותר.

מעבר לכך, כמו בכל ספרות מלחמה, גם כאן תיאורי המלחמה מהלכי אימה ומסמרי שיער: גופות מחוררות, ראשים מתעופפים באוויר, עיוורון, ריאות שדופות ושרופות, בשר מדולדל המעטר גוף שחציו שבק חיים. את כל המלל ההישרדותי הזה מתאר בדקדקנות מרובה פרימור והתחושה היא כה אותנטית שהנך שוגה לחשוב שמא האיש היה נוכח באירועים ההם ממש, שראה לנגד עיניו את אחוות החיילים, את הזוהמה בחפירות כתוצאה מהגופות המצחינות, את הפגזים הניתזים על ראשי כולם ואת הגבורה הממולחת ותחושת חוש הצדק שלא מרפה גם במצבים שכאלה, תת אנושיים.
לצד זאת, שני חיילנו מנהלים חיים שגרתיים, או לפחות משתדלים לעשות כן כשהם רחוקים מהחזית. חיי אהבה של בחורים צעירים שנאבקים בנורא מכול ומשתדלים לעודד עצמם במשפחותיהם ונשותיהם שנותרו מאחור. שיש למה לחזור ויש מי שמצפה בכליון עיניים לשובך. גם אם תשוב בכיסא גלגלים, חבול ומיוזע, אין זה משנה, כל עוד אתה בחיים.

איני יודעת אם הספר טוב יותר או פחות מהספר הקלאסי האלמוותי והמצוין בפני עצמו " במערב אין כל חדש" שעוסק אף הוא במלחמת העולם הראשונה ובהשלכותיה אך בעיית היהודים, הנפיצה והבוערת, שהדיה הדהדו גם ברגעי מלחמה קשים, המובעת כאן חידשה לי לא מעט ועוררה אף את כעסי ותסכולי. שניהם מנחיתים על הקורא אינספור רגעים קשים של חיילים צעירים, בעלי חלומות ורצונות, שנתלשו באבחה אחת מחייהם הקודמים ונשלחו אל החזית ברישול וללא הוראות מספקות.
הרשלנות והכאוס השורר בצבא בימי מלחמה מוכח ביתר שאת במינויו של לואי לקצין ולבטיו ההגיוניים כתוצאה ממינוי זה שנעשה בהנף אצבע- ללא ההכנות המתאימות ורק בגלל העובדה שחסרו קצינים בצבא.
הצורך הזה בלמלא את החוסר שנובע ממותם של החיילים בחיילים אחרים, והעובדה שהחיילים משמשים כלי משחק בידיים אחרות, מורגש כאן מאוד. בייחוד ברגעי המפגש בין חיילים צרפתים לגרמנים שעל אף האיבה הזורמת בין שני המחנות, ברגעי הפסקת אש או המתנה לפקודה מגבוה, הם מנעימים אלה את זמנם של אלה במשחקים, בשעשועים והמפגש בין שני צדי האויב מעצים את העובדה שזו מלחמה אבודה מראש, כמו מרבית המלחמות, ואם רק היו חושבים בהיגיון היה ניתן למנוכ גם אותה.
והאופוריה הכללית ותחושת הניצחון הקרבה הם בטלים שכן מלחמות מיותרות מיסודן וניתן להמנע מהן אם רק ישכילו לפעול בהתאם לפי השכל ולא לפי הרגש. הדבר ימנע ממשפחות רבות ומהחיילים עצמם ייסורי נפש וגוף רבים מאוד.

ספר מצוין שמעניק הצצה אל חיי היהודים בשוחות הצבאיות ומלמד אותנו פרק חשוב בהיסטוריה- ליהודים, פעם נוספת, לא היה קל יותר משאר העמים.

-תודה רבה לפאלפ שבזכותו קראתי את הספר! ללא המלצתך, לא הייתי כלל מגיעה לספר.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי