ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר בסדר

---

מתחיל טוב למדי. גאס (אוגאסטוס) והייזל הם מתבגרים מאינדיאנה המתמודדים עם סרטן ונפגשים בקבוצת תמיכה. גאס הינו קטוע רגל עקב המחלה והייזל צמודה חלק מהזמן לבלון חמצן ונזקקת לתרופה ('כיפאק היי פלנגמול'). מדי פעם השניים עוברים טיפולים לא קלים. מצבם בקנטים, בקיצור.
הקליק מיידי. קשר אוהב שיכול להיווצר בין שני מוכי גורל צעירים כל כך. הוא מתעקש לקרוא לה גם בשמה אמצעי, הייזל גרייס. הומור שחור כמו 'הסרטן עשוי ממני' והכינוי 'גְדוּמי' שהודבק לגאס בעבר בשל גדם רגלו, חיבה לשירה ולספר "מכאוב מלכותי" של מחבר הולנדי. השניים וחבריהם לקבוצה ולחיים מנסים להיאחז באיזה נעורים. משחקי מחשב, שיחות, איזו שפיות ותקווה בצד הרגעים הקשים והכאב כשברקע ידיעת הסופיות ותחושת חיים על זמן שאול במיוחד עם התעוורותו של אחד השותפים לגורל ומותו של אחר. קרוביהם- במיוחד ההורים- נכנסים לתמונה ונוכחותם משמעותית עם עליות ומורדות.
חיבתם לספר והרצון לחיות את החיים מביאים להחלטה לטוס לאמסטרדם במסגרת פרוייקט 'הגשמת משאלות' כדי לפגוש את הסופר פטר ואן האוטן. האיש מופתע לראותם ונחשף כאדם קשה ולא נעים. המפגש ביניהם הופך לעימות בוטה בין השקפותיו הקיצונית ומצבם. יהיה מפגש נוסף ומפתיע בנסיבות אחרות לחלוטין עם גילויים לא צפויים.
יש בספר פילוסופיה (כמו הפרדוקס של זנון) על קצה המזלג.
מה שגרע מבחינתי בשלב מסויים היא הכתיבה. תיאורים המתארכים מדי, פרטים לא ממש חשובים לעלילה. הכתיבה מאבדת גובה, נוטה לסוג של חדגוניות ומרתקת פחות בחלקים מהספר. הנושא קשה ואמיתי אך הסגנון פוגם באיכות הכללית. לומר שמדובר ביצירת מופת, לא.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים