בשנים האחרונות אני חוזר מדי פעם לקרוא כל מיני קלאסיקות שקראתי בעבר. מעניין אותי לבחון האם הן עומדות במבחן הזמן (והרי אין ליצירות מכל סוג שהוא מבחן טוב מזה) ומה יש בהן שבעבר כשקראתי אותן לראשונה, הן כל כך השפיעו עלי. כך חזרתי השבוע אל חוות החיות של אורוול.

אורוול מבקר בספרו את ההשפעה המשחיתה שיש לעמדות הכח על האוחז בהן וכן את שבריריותם של האידיאלים, ממש כמו שאמר פעם אחד מהאחים מארקס: "אלו הם העקרונות שלי ואם הם אינם נראים לך, אז יש לי גם אחרים."

אורוול מספר לנו מה קורה כאשר בעלי הכח נותנים עדיפות לאינטרסים שלהם, וכנראה שלא במקרה הוא בחר בחזירים לייצג את בעלי הכח והשררה. כנראה שלמייג'ור (החזיר) הזקן היה באמת חזון על חברה אוטופית, אך כשהחזירים צוברים עוד ועוד כח, אין דבר המבדיל אותם מבני האדם אשר את שליטתם בחווה הם תיעבו.

אורוול מזהיר אותנו בספרו מפני נאמנות עיוורת. לצורך כך הוא מגייס את דמותו של בוקסר אשר משכנע את עצמו כי עליו לעבוד קשה יותר וכי נפוליאון (עוד חזיר בעל תכונות של מנהיג) תמיד צודק.

סקווילר הצווחן הוא אמן המניפולציה. בנאומיו הוא מסלף את העובדות ומצדיק את ניצול הכח והמעמד של החזירים. כך החזירים והכלבים הופכים לאליטה השלטת, בעוד ששאר החיות ממשיכות לעמול בתנאים גרועים מאשר בעבר. אורוול מדגיש את הטבע המחזורי של הדיכוי, שבו מעמד שליט אחד רק מוחלף באחר. לא יכולתי שלא להיזכר בספרו הנפלא של הרולד רובינס "ההרפתקנים" אשר גם עוסק בדיוק בנושא הזה.

עוד נושא חשוב בו עוסק אורוול הוא חשיבותם של החינוך וההשכלה ככלים המסייעים להשתחרר מדיכוי וכפיפות למי שאינו ראוי להנהיג: יכולת הקריאה והכתיבה של החזירים היא זו שהעניקה להם יתרון מובהק על פני שאר החיות, שנשארו בבורותם ונאלצו לציית לחזירים.

למרות שהדברים נכתבו לפני למעלה מ-80 שנה, הם נראים לי עתה רלוונטים לפחות כשם שהיו בעת כתיבתם, כי הרי טבע האדם לא ממש השתנה עם הזמן. ומכיוון שכך, כל אחד יכול כמובן לקחת את הדברים האלו לכל כוון שהוא ולכל אנלוגיה שהיא.

לפני שנים סבא וסבתא שלי קנו לי את הספר הזה. אני מתכוון, הרבה מאוד שנים. הייתי קטן, וגיליתי עניין רב מאוד בחיות ובחוות (אהבה שהומרה לחלטוין לא הרבה זמן אחר כך לסיפורים ולספרים. מהאובססיביות הזאת עוד לא ממש נגמלתי). מטבע הדברים, אני מניח שכשסבא וסבתא שלי ראו את כותרת הספר, כמו גם את העובי שלו, אולי הם חשבו בזמנו שאתעניין בו. אני לא יודע אם הם אי פעם קראו את הספר (כמו שאני מכיר אותם - כנראה שכן) אבל בכל מקרה, התכנית לא ממש פעלה. הספר ננטש לו באיזושהי פינה; הספיק לי מבט חטוף אחד בפנים כדי להבין שזה לא ממש לרוחו של ילד בן שש. (אמרתי לכם - מזמן.) זאת הייתה הוצאה ישנה שכזאת, עם כתב צפוף ושחור, וכריכה מאיימת. הזמן עבר, ואין לי אפילו שמץ של מושג איפה העותק שקיבלתי מסבא וסבתא שלי (ככל הנראה הוריי נתנו אותו לכשראו שאין לי כל כך עניין בו.)

לאחרונה אני עושה כמה וכמה השלמות לכל מני קלאסיקות שמעולם לא יצא לי לקרוא. התחלתי עם שרלוק הולמס, תום סוייר, אגדות האחים גרים, פיטר פן, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, רובין הוד... ואז, פחות או יותר משום מקום, קפץ לי בראש הספר הזה. חקרתי עליו קצת לפני שקראתי אותו, רק כדי לדעת למה אני נכנס. ובכן, מסתבר שהדעה הרווחת היא נגד סבא וסבתא שלי - זהו בפירוש לא ספר לילדים. כלומר, בטח, ילדים יכולים טכנית לקרוא אותו, אבל הם לא יבינו אותו עד הסוף. מדובר בספר אלגורי המעביר ביקורת חריפה על השלטונות הקומוניסטיים בברית המועצות (ז"ל), ועל השחיתויות שאיפיינו את השלטון באותה תקופה. לפני שקראתי את הספר קינן בי חשש שמדובר בספר ילדים די מטופש, ושלא אהנה ממנו. אחר כך קינן בי החשש שזה יהיה ספר מבוגרים מדכא, נמרח ומייגע המלא באנקדוטות שיחמקו ממני.

שני החששות הופרכו, כמעט ברגע שסיימתי לקרוא את הפרק הראשון.

הסיפור עוקב אחרי חווה קטנה אי שם באנגליה, שבה החיות מחליטות, בפרץ עז של מרדנות וחוש צדק מופרז, לעשות מהפכה שלימה שתהפוך את החווה למקום שלטונם של החיות, ובכך יינצלו חיות החווה משלטונם הרודני של בני האדם. הכל מתחיל נפלא; המנון "חיות אנגליה" המופיע בפרק הראשון נכנס לי חזק ללב. הייתי בעד החיות האלה - סך הכל, הם מעלים טיעונים טובים וצודקים. הנחתי שהספר יהיה על כך שהם ינסו לכבוש את החווה.

אבל, קלקלנים=ספויילרים=קלקלנים=ספויילרים הם מצליחים להשתלט על החווה כבר בשליש הראשון של הספר. וזה לא ספר כל כך עבה. זה תפס אותי לא כל כך מוכן. ונראה שהחווה החדשה מתחילה לקבל צורה וסדר, והיא נראית טהורה, מלאה בערכים... מה כבר יכול להשתבש?

הרבה מאוד, מסתבר.

במעט מאוד מילים מצליח ג'ורג' אורוול לרקום עלילה כל כך פשוטה וקלה להבנה - ועם זאת, מלאת משמעויות, שגם הן מאוד פשוטות להבנה. לאט לאט בין החזירים (הגזע החכם ביותר מבין החיות) מתחילים להתפתח וויכוחים, ושלטון רודני נרקם לו בשקט. שליט אכזר בתחפושת מנהיג צנוע ומתחשב, שטיפין טיפין, שלב אחר שלב, מוריד מעליו את התחפושת. בלי שאף אחת מהחיות תרגיש, וגם כמעט בלי שהקוראים ירגישו, חיות שלא מצייתות מתחילות להיעלם. כל מי שהלך רוחו נוגד את החווה - דברים רעים מאוד מתחילים לקרות לו. וכל זה בחסות ערכים נאורים ומדהימים.

הכתיבה גאונית. הרבה מאוד מהדברים האיומים שעושים השליטים פה בספר נעשים מאחורי הקלעים, בשקט, בלי שהסופר כותב על כך במפורש, אבל כל הקוראים יודים בדיוק למה הוא מתכוון. זה רק הופך את הכל להרבה יותר אבסורדי וקריפי בעיניי. חיות החווה מתנהגים... ובכן, כמו חיות. בלי הרבה מאוד שכל בראש. אבל אני בטוח שאם הייתי בתוך הסיפור הזה הייתי אחד מהם, מהעדר, מהקבוצה. כל כך קל להגיע למסקנות - שאנחנו כקוראים יודעים שהן מוטעות - שאליהן הגיעו חיות החווה.

זה מין ספר כזה שגורם לך לחשוב אחרי שאתה קורא אותו. לי יצא קצת להרהר ולחשוב: מה השתבש? לאיפה נעלמו כל הערכים והאידיאלים? האם נגזר כי כל רעיון טוב וטהור, גם אם הוא מגיע ממקומות נכונים, יחרב ויושחת בידינו? זה ספר, שכמו הספר הקודם שסקרת - בעל זבוב - מביט על האנושות בכלל (ועל הקומוניזם בפרט) במבט קצת עקום, ודורש: האם בני אדם זה פשוט משהו שאי אפשר לסמוך עליו שיעשו את הדבר הנכון?

לא יודע. יכול בהחלט להיות שהרבה מאוד מהנקודות המקבילות בין הספר הזה לבין ההסטוריה של ברית המועצות חמקו מעיניי, אבל זה מה שגרם לי הספר הזה להרהר בו.
אני אוהב שספרים עושים לי את זה. מדובר בלא פחות מספר קלאסיקה גאוני להפליא, ושכיף לשקוע בהרהורים אחריו. בכל מקרה, הבעיה הזאת קצת מציקה לי. כלומר, אני ישן טוב בלילה והכל, לא עד כדי כך מפריעה לי בשגרת היום-יום העובדה שאני לא יודע את כל הפסיכולוגיה האנושית, אבל זה די מנקר לי בראש לפעמים, במיוחד כשאני נזכר בספר הזה.

אף פעם לא הגעתי לתשובה חד משמעית.

מה אתם חושבים?

הספר נותן ביקורת חריפה בעזרת מטאפורה ובעיקר אלגוריה של חיות על המשטר הקומוניסטי, שבהתחלה יכול להיות שיש להם כוונות טובות שכולם יהיו שווים אבל לבסוף תמיד יש שחיתות כזו או אחרת.
הספר אמנם יצא לפני 80 שנה והיום אין הרבה מדינות שיש להם משטר קומוניסטי טהור כמו פעם אבל עדיין אפשר לראות קווי דמיון לממשלות של היום.
אני חושבת שלמרות המחשבה שבני האדם הם יצור מורכב, בסופו של דבר אנחנו נופלים לתבניות שנוצרו עוד לפני שנולדנו, כי זה בטבע ההישרדותי, הרצון לדאוג קודם לעצמנו ואחר כך לאחרים אם בכלל.
אפשר לראות את זה גם היום לאב דווקא רק בממשלות אלא גם בארגונים גדולים ועד הקטנים, תמיד יש שליט מסויים שיש לו אינטרס לדברים מסויימים שלא תמיד מקדמים את הקבוצה אבל כן את עצמו.
אהבתי את הניסיון של החזירים שהם המנהיגים בספר לשחק בפחד של שאר החיות, שאם לא היו הם אז זה בני האדם.
החזירים משחקים בחוקים, מוסיפים סעיפים קטנים שבאים לטובתם במהלך הספר ומנצלים את זה ששאר החיות לא יודעות לקרוא את החוקים.
הספר הזה קצר, יש לו פחות מ- 100 עמודים ואני חושבת שכל אדם חייב לקרוא את הספר הזה ולהסתכל על עצמו ועל החברה שלו ולראות אם הוא אוהב את מה שהוא רואה.

* ייתכנו ספוילרים *

סאטירה הדנה בשאלות של חופש, עבודה, שיוויון ויושר אישי ורעיוני. כל הדמויות הראשיות מורכבות מבעלי חיים שונים המוכרים לנו בתור אלו המאכלסים חוות ומשקים ברחבי העולם. בסיפור הזה כל החיות הללו מתגוררות בחוותו של מר ג'ונס - איש לא נעים. ממש לקראת סוף חייו, החזיר המיור (מייג'ור) הזקן מגיע למעין ''הארה'' ואומר לחיות שבני האדם נצלנים ואין להם כוונות טובות בעבורן - על פי התיאור שהוא מוסר, החיות מזכירות עבדים שאפשר להעביד אותם ולהפשיל את עורם, הם מצידם מקבלים רק את הנחוץ להם פשוט כדי לא למות ברעב ולהמשיך לעבוד ולהכניס רווחים לג'ונס וחוגי מקורביו. מייג'ור מציב בפניהן חזון ומציין את העובדות הללו ואז כולם פוצחים בשירה. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר אבל החזון נישאר ובסוף רוקם גידים ועצמות - המרד נערך וג'ונס מגורש מהחווה, החיות לוקחות פיקוד על גורלן ועבודות תחזוקת החווה נופלות על כתפיהן.

בין החיות, החזירים הם הכי משכילים והם לוקחים את מושכות ההנהגה ומנסחים 7 דברות המשקפות אחווה וסדר בין בעלי החיים - כמו למשל ש: אסור לשתות אלכוהול ולישון על מיטה כמו שבני האדם נוהגים לעשות. לאט לאט העניינים מסתבכים וכדי לא לגלות עוד יותר, רק אגיד שכוח הוא גם עניין משחית...הציטוט המוכר ''כל החיות שוות, אבל כמה מהן שוות יותר מאחרות'' משקף את העניין.

הדימוי של העורב ''מוזס'' הוא שלילי - הקורא יכול לראות שלאורוול היה קצת קטע עם יהודים, הוא מתאר את העורב בתור ''מרגל ורכלן, אבל היה גם דברן פיקח'' (עמ' 18) - בקיצור מוזס היה שנוא כי הוא מספר בדיות ולא עובד, משתף פעולה של ג'ונס והדיכוי. אם להתעלם מהערות הרעילות והדקות הללו, הספר הוא טוב. ספר טוב, קצר ולמען האמת גם מדכא. הספר יכול להיות משעשע גם ללא הכוונות הפוליטיות והחברתיות העומדות מאחורי כתיבתו, קיימות הרבה סאטירות כאלו והעניין קצת התמצה בעבורי. משעשע ורציני באותה הנשימה - מומלץ.

מייג׳ור, החזיר הזקן שכולם מכבדים, חולם חלום ומכנס את כל בעלי החיים של חוות האחוזה לשמוע את דבריו בעקבותיו.
חוות האחוזה היא חווה גדולה המנוהלת על-ידי האדון ג׳ונס, ובעלי החיים המתגוררים בה שבעו מעריצותם של בני-האדם הרודים בהם ביד קשה, ומתנאי החיים המחפירים שהם סובלים.
מייג׳ור הזקן קורא לחיות למרוד באנושות כולה, וספציפית להפיל את האדון ג׳ונס ואנשיו על-מנת לזכות לחיים עצמאיים וטובים. מבחינתו, בני האדם הם המקור לכל רוע, ויש להיפטר מהם לאלתר ולכבוש את האחוזה.
ואכן, המרד לא מאחר לבוא. החיות של חוות האחוזה מצליחות לגרש משם את בני האדם, משנות את שמה של החווה ל״חוות החיות״, ומנסחות את האמנה לפיה הם מתכוונים לחיות מעתה. שבע דיברות נחרטים על אחד מהקירות באחוזה, והם מושתתים על העקרונות של שינאת האדם ואורח חייו, ומנגד אהבת החיות והשיוויון בין בעלי החיים באשר הם.
שניים מהחזירים, הנחשבים בעל-החיים הנבון ביותר, הופכים להיות המנהיגים הטבעיים של החברה החדשה שנוצרה. אך חילוקי דיעות קשים מתגלעים בינהם בכל אחד מהעניינים הניהוליים בחווה, ואחד מהם, נפוליון שמו, לוקח את המושכות לידיו ומבריח את השני, סנובול שמו, מהחווה לעולמים.
נפוליון זה הוא חזיר ערמומי ביותר. הוא מקיף עצמו בכלבים מאולפים היטב המטילים מורא על שאר בעלי החיים, וכך עם הזמן הופכת הדמוקרטיה לדיקטטורה. נפוליון והחזירים הכפופים לו מפעילים את כל האמצעים הבלתי מוסריים שביכולתם בדרך אל העריצות, ההתעשרות הבלעדית ואימוץ מנהגיהם של בני האדם, אותם מנהגים שהם אמורים לשנוא. הם מסמאים את עיניהם של שאר בעלי החיים, נוקטים באלימות ובצנזורה, בסילוף ובהפצת שקרים ושמועות כוזבות.
החיים של שאר החיות בחווה חוזרים להיות שוב חיי רעב ועבודה קשה ובלתי מתגמלת, אך מעמד החזירים שומר את כל הכוח בידיו ומצליח למנוע כל ניסיון להתקוממות או מחשבה על שכזה.
ספר מפורסם זה זוכה כאן למהדורה מחודשת, בתוספת אחרית הדבר של אלי שאלתיאל והקדמה מרתקת של המחבר עצמו, העוסקת בצנזורה אינטלקטואלית בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים.
זוהי אלגוריה פנטסטית לחברה הנשלטת על-ידי דיקטטור ואף לא מודעת לכך, חברה בה המהפיכה שניסו לעשות חבריה כשלה בגלל טמטום ואזלת יד, וביריונות שלא יכלו לה.
הקריאה בספר זורמת היטב, התרגום מצוין והכתיבה של אורוול מדויקת, עשירה ונטולת כל שיפוטיות או נקודת מבט סוביקטיבית. הוא מוסר את המאורעות באגדה שלו כמו עיתונאי המדווח על החדשות, ודואג לשמור על עניין ולעורר רגשות בקורא ללא כל תחבולות ספרותיות. סגנון זה הולם מאוד את העובדה שמדובר בסיפור שהוא כולו ביקורת עזה על המשטר הפשיסטי המצנזר של דיקטטורים כסטלין והיטלר.
נהניתי מאוד מהקריאה ובייחוד מהחלק השני של הספר, אליו התחברתי יותר מכל, שכן שם התחילו ״האקשן״ והאירוניה לחגוג.
הספר מתאים מאוד לקריאה בגילאים הצעירים יותר, החל מסוף שנות ההתבגרות ובמהלך שנות העשרים לחיים.
יחד עם חידוש זה זכתה גם קלאסיקה אחרת של אורוול, 1984, להוצאה מחודשת בעם עובד.