מקסים גורקי היה סופר רוסי וסוציאליסט שביטא זאת רבות בכתיבתו, שכן להבדיל מסופרי רוסיה הגדולים שגיבוריהם היו תמיד בני המעמד הגבוה, גורקי כתב דווקא על בני המעמד הנמוך, על הפועלים, הסוחרים ועלובי החיים שלא שפר עליהם מזלם.

באוסף סיפורים אלה שכתב בצעירותו הוא מטיב לתאר את הטבע האינסופי על מרחביה של רוסיה, הערבות והים. גורקי מספר דרך עיני המאזין לאגדות וסיפורים שמסופרים סביב המדורה בחשכת הלילה.
על לב אנושי שממשיך לבעור אי שם בערבה האינסופית, על האיש שאביו היה נשר ולא מצא את מקומו, ועל ההוא שהבטיח ליצאנית שיתחתן איתה ובסוף שקע בשתייה.
סיפורים שמבטאים את רחשי הלב ותאוות האדם באשר הוא. אווירת הסיפור הזכירה לי את "והיום איננו כלה" של אייטמטוב צ'ינגיס.

במאמר מוסגר: מקסים גורקי התפעם משירתו של משוררנו חיים נחמן ביאליק שהתוודע אליו דרך תרגומי ז'בוטינסקי לרוסית ובעקבות כך פעל גוררקי, שהיה מקורב לשלטון, לסדר לביאליק אשרת יציאה מברית המועצות. יכול להיות שהעם היהודי חב לו את שרידותו הפיזית והרוחנית של ביאליק.

"נע ונד תהיה בארץ", כך קולל קין, רוצח הבל אחיו, על ידי האלוהים. קין גורש לארץ נוד, ארץ בלתי נודעת, ששם הזמן והמרחב נעים קדימה ואחורה.
קין הוא איש חסר בית, הומלס, שרק לילית היפה תקבלו ותאמצו אל חיקה החם, אך תמיד אות קללת אלוהים הטבועה על מצחו, תזכיר לו את קללתו לנוע ולנוד במרחבים צחיחים וחסרי צדק.

קין נע אל עבר אירועים שטרם קרו או שקורים בהווה אחר. הוא רואה את אברהם עוקד את יצחק בנו במצוות האלוהים המנסהו לחינם וקין המזועזע קורא תיגר על הצדק האלוהי: על ילדים קטנים הנשרפים בעודם חיים בסדום, על טבח צבא יהושע בתושבי יריחו במצוות האלוהים ועל השטן שמענה ברשות אלוהים את איוב הצדיק.

זרע הפורענות וקריאת התגר נזרע כבר במעשהו הראשון, ברצח הבל אחיו, כשאלוהים בוחר להתעלם מהרצח בזמן אמת ולשאול רק לאחריו "איה הבל אחיך"?!

קין, בספר הזה, אינו מקבל את הצדק האלוהי ובעצם מצביע על אי ההבנה העמוקה שבין האלוהים לבני האדם.
קין גם מנסה לשנות את התוכנית האלוהית באמצעות סדרת מעשי רצח מזוויעים.

קין אליבא דז'וזה סאראמאגו, אינו דמות דמונית, אלא ההפך. הספר הזה נותן לנו לראות את קין במבט שונה ממה שהורגלנו לראות.

הספר הזה של צוויג הוא פנינה קטנה הזוהרת בתוך שאר ספריו הגדולים. הוא מתנה קטנה השמורה לנו, בני העם היהודי, ובמיוחד לנו הישראלים. כאילו צפה שטפן צוויג וראה בחזונו את שיבת עם ישראל למולדתו אחרי אלפי שנות גלות וסבלות וכתב אגדה ישראלית מנחמת ויפהפייה.

עלילת הסיפור נסובה סביב גורל מנורת הזהב, מנורת שבעת הקנים של המלך שלמה, בונה המקדש בירושלים, וסביב קהילה יהודית עתיקה החיה על גדת נהר הטיבר אשר ברומא.
בתקופת נפילתה של רומא ועלייתה של ביזנטיון, רומא החדשה, ונדודיה של המנורה הנלקחת הלוך ושוב ועוברת בין מלכים ושודדים תאבי בצע.

הגשמת משאלתו של העם המסכן לסוף הנדודים והסבל תלויה בשובה של המנורה הבייתה, לארץ ישראל וירושלים. כך חווים זאת יהודי הקהילות ברומא ובביזנטיון. המנורה מסמלת עבורם את האור המאיר אך איננו נתפס, את ההנגדה לסמלי הצלם האדירים של הגויים, אלים נראים ומוחשיים כל כך. "אבל מי שקושר עצמו לבלתי נראה הוא חזק ממי שדבק בגשמי, שכן השני בר חלוף ואילו הראשון מתקיים לעד". זהו בדיוק סוד שרידותו של העם הקטן והחלש - אמונתו האיתנה כסלע באל בלתי נראה, באל מסתתר, תרתי משמע.

צוויג, שבקולמוסו הרגיש מצליח לשרטט תקופות ועידנים עברו בספריו וביוגרפיות שכתב, משרטט כאן ביד אמן את מאווייהם הכמוסים ביותר של בני עמו הוא. הוא עושה זאת בחמלה ובענווה, אך גם בכאב רב לגורל עמו הנרדף.

גורלה של המנורה הוא גורל העם וצוויג חזה כמעט כנביא את עתידו של עמו. המנורה איננה אבודה לעד. "המנורה הטמונה".

"כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד למאוד", במילים אלה בחר צוויג לפתוח את ספרו "מגלן". בכתיבת ספר עונה הסופר קודם כל על צורך אישי שלו עצמו, פינה שהסופר חייב "לסגור", איזו "שריטה" שהוא חייב לרפא, כפי שתיאר זאת עמוס עוז.

את הספר הזה לא כתב צוויג כדי לענות על דחף הסקרנות או איזה רגש התפעלות, "הוא נולד מרגש חריג מעט, אך דוחק ביותר: הבושה".

בשנת 1935 נסע שטפן צוויג לדרום אמריקה, נסיעה שחיכה לה זמן רב: "ידעתי שבברזיל מחכים לי כמה מהנופים היפים עלי אדמות", כתב צוויג במבוא לספר. אך אופן הנסיעה השלווה והמופלאה דווקא גרם לו אי נחת. "הנה אתה נוסע לך בספינה שאין בטוחה ממנה, אמרתי לעצמי ברוגז, בהפלגה שאין נעימה ממנה ולרשותך כל מותרות החיים. קר לך מדי בערב בתא שלך? עליך רק לסובב בשתי אצבעות וכבר האוויר מתחמם", כך משתף אותנו צוויג בנסיעתו הנעימה לברזיל. אך להבדיל מנסיעה זו נזכר צוויג במסעות אחרים ורחוקים, עליהם קרא בילדותו ושהפעימו כל כך את רוחו, ורגש בושה עמוק מילא אותו: "זכור... איך היו הדברים פעם! השווה נא רגע בין ההפלגה הזאת להפלגות של פעם, ובעיקר למסעות הראשונים של אותם הרפתקנים נועזים שגילו למעננו את הימים הכבירים האלה - בוש לך!"
ואז החל צוויג לחקור ולקרוא על כל אותם מסעות ראשונים באוקיינוסים ובימים הלא נודעים, ובתוך קריאתו נשבה צוויג בקסמו של נוסע מיוחד: "פועלו של האדם, שלדעתו הגדיל לעשות יותר מכל בתולדות חקר הימים, פרדיננד מגלן".

זהו אם כן סיפורו של מגלן, האיש שיצא מסיביליה תחת הכתר הספרדי עם חמש ספינות במטרה נועזת ביותר, להקיף את כדור הארץ כולו, לצאת ממערב ולחזור ממזרח. את הסיפור של האיש הנועז הזה מספר צוויג ביד אמן, כאילו לוקח את הקורא ומעביר אותו בסרט נע. צוויג נפעם יותר מכל מכוחה הגדול של ההיסטוריה שסיפוריה נכתבו בזמן "כשרוחו של אדם יחיד חוברת לרוח השעה, כשאדם אחד תופס בבהירות את הדחף היוצר של תקופתו".
החל ממסעותיו ההירואיים כחייל פשוט למלך פורטוגל ועד למינויו כאדמירל צי תחת הדגל הספרדי, כשבעקשנותו ובסבלנותו הגדולות לאורך כל המסע ובעודו מתמודד עם הטבע ההפכפך ועם בני האדם חורשי המזימות, הצליח להוציא אל הפועל את שאיפת חייו: הקפת הכדור בדרך לא סלולה.

לא קלה הייתה דרכו של מגלן לאורך חייו, אך חייו היו מלאי משמעות וציפייה דרוכה, ממש עד רגעיו האחרונים. אך האם שב מגלן אל ספרד כדי ליהנות מהתהילה לה זוכה אדם שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן? האם היטיב הגורל איתו? את כל זה יגלה הקורא בספר.

על סיפורו של מגלן כתב צוויג: "אפשר שמדובר באודיסיאה המפוארת ביותר בתולדות האנושות: 265 גברים נחושים יצאו לדרך, ומהם שבו לביתם רק שמונה עשר, שבו אמנם בספינה אכולת רקב, אך על תורנה הונף נס הניצחון העילאי".

אהבתי מאוד את צורת כתיבתו המאוד מינימליסטית. הסופר מצליח באמצעות מינימום תיאורים להעביר לקורא תמונה מלאה ועשירה של הסיפור. וזוהי ספרות גדולה בעיניי, לקחת את המילים ולהשתמש בהם במדויק, ללא מילים מיותרות.

גיבוריו הם האנשים הפשוטים ממעמד הפועלים האמריקאי, על חייהם הפשוטים והיומיומיים, על תחביביהם ואהבותיהם. אהבה (ושתיה) מאוד העסיקה את ריימונד בסיפוריו. ולכן אפשר למצוא בספר הסתכלויות שונות וחוויות שונות של אהבה. המבט של הכתיבה הוא מבט חומל ומלא רגש לגיבוריו, על חולשותיהם, ציפיותיהם ואכזבותיהם. דומה הוא בזה לצ'כוב.
זהו ספר שמעביר בך רגש שקשה להצביע עליו ובעיניי זהו הדבר החשוב לקורא הרגיל.

ספר נפלא של יוכי ברנדס בו היא עוקבת אחרי השתנות האלוהים במהלך הדורות כתוצאה מאינטראקציה בינו לבני האדם.

אין ספק שיוכי עשתה לאלוהים מה שעשה התנ"ך ומה שעשו חז"ל: האנישה אותו וזה כל הקסם (כאן לא נמצא את האלוהים המופשט של הרמב"ם).

"כשאלוהים היה צעיר" עוקב אחרי כמה דמויות מהתנ"ך, מ"הגברת הראשונה" - חוה וכלה ביונה הנביא. מה קרה לאלוהים בעקבות יחסיו עם אותן דמויות. מה הבין אלוהים עלינו שהוא לא הבין לפני.

הספר כתוב בצורה קלילה, פשוטה ועכשווית. לקרוא בלי להרגיש שקוראים. פשוט ממתק לנשמה.

אם אנו רוצים דוגמא חיה לאדם אשר חי ונשם פוליטיקה עשרים וארבע שעות ביממה, הרי זה ז'וזף פושה. כיום אנו מחפשים בפוליטיקה אנשים ישרי דרך, שעומדים על דעתם ולא מזגזגים, שהן שלהם הן ולאו הוא לאו ואנו מתמלאים אכזבה כאשר אנו רואים פוליטיקאים אשר בחרנו בהם על סמך הבטחות גדולות ונצורות ולאחר זמן התגלו כהבטחות שוא. אך כל זאת משום שאנו שוכחים כי פוליטיקה היא מקצוע, מקצוע לטוב ולרע, אך שבמקצוע זה רק מי שמלכלך את ידיו ואת מוחו יוכל לשרוד. אנשי אמת, בעלי מצפון או אידאולוגיים לא ישרדו לאורך זמן.
ז'וזף פושה, האיש הפוליטי הגדול של כל הזמנים, היה הפוליטיקאי שלקח את הפוליטיקה עד הקצה. הוא שיחק בה ועשה בה כרצונו, ללא מצפון וללא אידיאולוגיה, רק פוליטיקה "טהורה", עם כל הלכלוך והזוהמה. למען שרידותו האישית היה מוכן לשקר במצח נחושה, להבטיח היום ומחר להעמיד פני תם, לסכסך בין יריבים ולהגיע בזמן הנכון כמנצח שכל רצונו לעשות סדר בבלאגן שהוא עצמו עשה ואף לא היסס לשלוח בני-אדם אל מותם. האיש הזה שרד את כל התקופות המסוכנות ביותר של המהפיכה הצרפתית, את כל חבריו הספיק לראות נשלחים אל הגיליוטינה ואפילו נפוליון הגדול נפל והוא עדיין שם, עומד איתן. האיש שהחיידק הפוליטי מעולם לא סר ממנו, גם כשהפך לאיש העשיר בצרפת.
כהרגלו שטפן צוויג לוקח את קוראיו אל תוכה של תקופה ואנשים בזמנים הרי גורל והוא עושה זאת בעזרת המפעל האדיר שלו, מפעל המילים.
צוויג מתתגלה בספריו הביוגרפיים כביוגרף הגדול של כל הזמנים וכשאתה בא לקרוא ספר ביוגרפיה של סופר אחר, אתה מיד מתמלא אכזבה וטעם של תפלות, ומניח מיד את הספר וחוזר אל מי שהמילים הם אצלו כחומר ביד היוצר.
את הספר הזה אפשר לראות כמין המשך לספרו הביוגרפי הנפלא של צוויג - "מרי אנטואנט".

רבות דובר על שטפן צוויג כסופר הכותב רומנים בצורה יוצאת דופן ויחודית, על כשרון ניתוח עמוק של גיבוריו הספרותיים ותיאור מהלכי הנפש על כל תסביכיה ומצוקותיה, עד שאין שני לו בחקירת הנפש של גיבוריו.
אך בספריו הביוגרפיים צוויג מגיע לשיא כוחו הספרותי כשהוא לוקח את הקורא למסע בזמן, אל ההיסטוריה הקרובה או הרחוקה ופשוט מעביר אותך כמו בסרט נע על פני כל הארועים המדהימים והמטורפים ומכיר לך את האנשים המדהימים עד לטירוף, אלה שרק ההיסטוריה בכוחה המפלצתי יודעת להמציא.
שטפן צוויג - רואים זאת אינספור פעמים בספריו הביוגרפיים - עמד נפעם כל פעם מחדש מכוחה הגאוני האדיר של ההיסטוריה אשר גם טובי המוחות כשל שקספיר ודוסטויבסקי לא ישוו לה.
בספר הזה לוקח אותנו צוויג למסע חייה של מלכת צרפת, סקוטלנד ויורשת הכתר האנגלי, מרי סטיוארט. מסע חיים רווי הרפתקאות ללא רגע דל, מרגע לידתה ועד למותה הטראגי. מלכה ואשה שנפשה המסוכסכת לא נתנה לה אפילו רגע אחד של מנוחה.
צוויג חושף אותנו לסיפורים מסמרי שיער, שאילולי קרו באמת, לא היינו מאמינים. והכל זה תוך הסתמכות על עובדות ואובייקטיביות וניתוח פסיכולוגי של הדמויות.
ספר מומלץ וחובה לכל אוהבי צוויג.

אין זה סוד כי שטפן צוויג הוקסם מכוחה של האמנית הגדולה ביותר, המחוללת בכוחה האדיר מאורעות מדהימים ומפעימים, העולים למעלה מכל כוח דמיון, אפילו של האמן הגדול ביותר: הלוא הוא כוחה של ההיסטוריה. אך אין ההיסטוריה מחפשת גיבורים גדולים, אלא זמנים גדולים, שעות הרות גורל, בהם אפילו דמויות חלושות ובינוניות יכולות להיזרק כלפי מעלה ולהתעלות מעל ממדי הזמן אל עבר הנצח, אך לשם כך דרושה התעלות של רגע, רגע במובן ההיסטורי שלה, רגע בו פועלים יחידים פעולה אחת נמרצת. כך פועלת ההיסטוריה כפי שצוויג ראה אותה.
אולם לשם תיאורים גדולים אלה זקוקה ההיסטוריה ליד רושמת שתעניק לנו הצצה חד פעמית לעברם.
ועל תקופה רבת תהפוכות ומאורעות אדירים כתקופת המהפכה הצרפתית הגדולה, שבה חייתה אשה בינונית אחת, נסיכה ומלכה, מארי אנטואנט, שזכתה ברגע היסטורי להתעלות מעל עצמה אל עבר הנצח, כתב צוויג.
אמנם ספר ביוגרפי לא תמיד קורץ ממדף הספרים והרבה פעמים מסיבות מובנות של כתיבה כבדה ולא מעניינת. אך לא כן הספר הזה. ב"מארי אנטואנט" לקח צוויג את כל כישורי הכתיבה והתיאור הכל כך יפים וייחודיים שלו המתגלים ברומניו אל תוך סיפור מופלא שרק ההיסטוריה האדירה יכולה ליצור, עם כל הזוועות הגדולות והיופי שהחיים מספקים. ולכן יש בספר הזה הכל מהכל.
לסיכום, הספר מומלץ לכולם, אך חובה מיוחדת לחובבי צוויג הרבים.