הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•3 דקות קריאה

הרצון שלי לקרוא את 'רעב' של המסון נרקם בדרך לא שגרתית, דרך קריאה של ספר עיון על אחד המיוחדים שבתלמידי הרב קוק. אותו תלמיד כתב ביומנו, בסביבות שנת 1907, כך: "וביותר הרביתי לקרוא ספרים בעלי תום פילוסופי חברתי, תרגומי ספרי הצרפתים (רוסו, קונט, טן), והאנגלים (ספנסר), וכן החומרניים (הקט), והסוציאליסטים הגרמנים (---), גם הספרות היפה ביחוד של השוודים, בקוראי את 'רעב' של המסון, מצאתי לי חבר" (מדובר כנראה בתרגום ליידיש שנעשה בשנת 1899).
מדובר בספר שהוא מעין מסע פסיכולוגי מעמיק, עם רגעי הזיה לא מעטים, לנבכי נפשו של הגיבור. מסע שיש בו מן הגאונות ומן ההזיה, מסע של תיאורי רעב קיצוני רעב הגוף ורעב הנפש, ושיש בו מן ההתנסויות האישיות של המסון באותם שנים. המסע הוא מסע אינדיווידואלי קיצוני שבו הגיבור מיטלטל בין מצבי רוח קיצוניים, בהשפעת עינויי הגוף והנפש. הוא הוזה, מתמרד, מתכנס, מתלבט, מתפייט, משתטה, מגדף, מתלוצץ, מתמוטט ומפחד. ובאופן כללי כותב סוג של רומן מתגלגל ואפילו תזזיתי במובן מסוים, על האדם כיצור שורד אשר משתוקק להשביע את הרעב הבלתי פוסק שבוער בו, דוחף אותו, ממוטט אותו, ובסופו של דבר גם מגדיר אותו.

אבל אי אפשר לכתוב על המסון בלי להתייחס לאפלה שבקורות חייו. מתברר כי המסון הזקן (נולד בשנת 1859), תמך די בהתלהבות במפלגה הנאצית ובכיבוש הנאצי בנורווגיה. מה שגרם לכך שלאחר המלחמה הוא הוקע וספריו נשרפו בזעם על ידי ההמונים. המסון נפטר ב-1952 מוקצה בידי עמו על בגידתו, וממה שקראתי מתברר שעד היום אין כמעט שום רחוב או כיכר על שמו בנורווגיה, ומדובר בסופר שזכה בפרס נובל בשנת 1920.
אמנם באחרית הדבר, פרופ' אבן-זוהר מנסה להכהות את הגלולה המרה וכותב כך: "על תמיכה זו בנאציזם הועמד המסון אחרי המלחמה לדין, רוב רכושו הופקע על ידי המדינה, והציבור הנורווגי החרים את כתביו שנים רבות. מעטים נתנו את הדעת על כך שהמסון הזקן לא הבין למעשה את אופיו של הנאציזם שתמך בו, ראה אותו באור האידיאלים של עצמו, ומעולם לא הבין את האנטישמיות הכרוכה בו. להיפך, הוא היה האדם היחיד בכל רחבי הרייך הגרמני שהעז להתייצב בעצם ימי המלחמה בפני היטלר ולמחות בפניו מחאה חריפה ביותר על היחס ליהודים. עובדה זו אמנם אינה ממתיקה לאיש את הגלולה המרה שבמעשיו של המסון, אבל יכולה אולי להצביע על מידה של תמימות שהיתה במעשיו אלה". יכול להיות שיש בדבריו אמת, לפי מה שקראתי, הוא היה חרש ואולי גם כמעט עיוור באותן השנים, וניזון מידיעות בצורה מגמתית. מכל מקום, גם בארץ לא נמנעו מלתרגם, להדפיס ולקרוא את כתביו. ואיש יעשה כנטיית דעתו וליבו.
לפני כמה שנים ציינו בנורווגיה 150 שנה להולדתו וחנכו מרכז תרבות ואנדרטה ראשונה על שמו, דבר שעורר כמובן פולמוס גדול: "אנחנו לא יכולים שלא לאהוב אותו, למרות ששנאנו אותו כל השנים" אמר אינגר סלטן קולן, מחבר הביוגרפיה של האמסון. "זו הטראומה שלנו. הוא רוח רפאים שלא מוכנה להישאר בקבר".

אם מתעלמים מתמיכתו במשטר הנאצי, אי אפשר להתעלם מאיכויותיו הספרותיות, אף שקיימת תחושה שבזמנו, לפני שתי מלחמות עולם, ולפני פיתוחן של פילוסופיות קיומיות כאלו ואחרות, תיבת התהודה של כתיבתו הייתה מהדהדת יותר מאשר היום. ועדיין הייתי רוצה להתוודע לספרו 'ברכת האדמה' שזיכה אותו בפרס הנובל.