שאלת אמינות המסופר בתנ"ך היא משאלות היסוד של התרבות המערבית.
עבור יהודים (ונוצרים) רבים היא אולי השאלה החשובה ביותר שיש.
אבל יש אנשים שעבורם השאלה הזו כ"כ קריטית עד שבגלל החשש מהתשובה עליה אין הם עוסקים בה כלל. ומה אם יתברר שבעצם הכל...?!
אמנון בזק רתם עצמו לבצע משימה שדרשה ממנו, להערכתי, אומץ רב מאד.
מכיוון שהוא יהודי אורתודוקסי סרוג כיפה, מלמד בישיבת הסדר ובמכללה להוראה, הוא ניגש אל מלאכת הספר בזהירות רבה אך גם ביסודיות ובאומץ.
התוצאה מרשימה מאד.
נקודת המוצא שלו היא, כאמור, יהודית אורתודוקסית.
הספר פונה אם כן לשותפים לגישה זו או לקרובים לה.
הנחות המוצא הן ש-
1. יש אלוהים,
2. יש (או מדויק יותר: היה) קשר בין אלוהים לאדם,
3. התנ"ך הוא ניסוח מילולי של תוכן הקשר הזה, ועל העלאתו על הכתב אחראים הנביאים (משה וכל הבאים אחריו).
דא עקא שחקר המקרא לגווניו מוצא מזה שנים רבות ממצאים רבים ומגוונים שמערערים מן היסוד על הנחות המוצא האלה, וההשלכות האפשריות על אמונתם ואורח חייהם של יהודים מאמינים עלולות להיות דרמטיות ללא נשוא.
בזק ממיין את עיקרי הממצאים האלה לסוגים שונים, מציג את הטיעונים ועל מה הם מתבססים, ועונה עליהם דבר דבור על אופניו.
לעיתים הוא מראה כי כבר במסורת היהודית עצמה יש התייחסויות לסוג כזה של ממצאים, ולעיתים הוא מתווכח על עצם הנחות המוצא, על ההיגיון המדעי ועל המתודולוגיה המדעית עצמה.
אל הסוג הראשון שייכים, לדוגמה, דיוניו בנושא נוסח המקרא וכן דיוניו בנושא סתירות פנימיות במקרא (סתירות בין פסוקים).
הוא מראה כי כבר חז"ל היו מודעים לבעיות מן הסוג הזה, וכן חכמי ימי הביניים עד חכמי המאה ה-19.
לעיתים גישתם נראית לו משכנעת גם בימינו ולעיתים הוא מוסיף הערות והסברים משלו, מודרניים יותר.
אל הסוג השני שייכים, לדוגמה, דיוניו בנושא ממצאים ארכאולוגיים (או היעדרם) שנוגעים או סותרים את הכתוב במקרא.
בזק מצביע על ראיות ארכאולוגיות אחרות שדווקא מחזקות את הכתוב, וכן מצביע על כשלים מתודולוגיים או על הבדלים בהנחות המוצא שהם הם המקור לסתירה.
פרק נוסף מוקדש לתיאוריית התעודות - ארבעה מקורות שונים שמהווים את המקור לתורה, ועבודת עורך (או עורכים) ארגנה אותם לכדי המסמך שמוכר היום בתור "חמשת חומשי תורה".
גם כאן בזק מנתח בסבלנות את הפירכות העצומות שיש בנוגע לתיאוריה הזו.
בכוונת מכוון אני כותב את הדברים מלמעלה, ללא ירידה לפרטים, אחרת לא יהא לדברים סוף.
אין ספק כי הספר הוא אפולוגטי ונועד למנוע מתקפה או לתת סעד אינטלקטואלי תומך לתלמידים ולתלמידות שייחשפו לראשונה לעובדות ולקושיות גדולות בתחום זה. אפולוגטיקה משובחת, יש לומר.
מן ההיבט הזה הוא מבצע את מלאכתו היטב.
יש לשבח את בזק גם על מנגנון ההפניות בהערות בתחתית העמוד. ההפניות אל מקורות נוספים ואל מאמרים מדעיים רלוונטיים - מצוינות ממש.
לעניות דעתי אפשר היה לכתוב בספר זה פרק משלים מכיוון אחר.
מדוע החינוך האורתודוקסי מלכתחילה נמצא בתוך הלופ הזה של חינוך שמרני, חשש מהיחשפות לנתונים מביכים, ואז יצירת מערך תשובות סדור כמו הספר שלפנינו?
נדמה לי שאם מלכתחילה החינוך היה חכם יותר, גמיש יותר, קשוב יותר למדע, היה צורך מופחת בספר כזה.
לא אאריך כי אפשר לכתוב המון על הנושא הזה.
ובכלל קיצרתי מאד בסקירה זו כי העניינים כבדי משקל והפרטים מרובים.
במסגרת המשימה שבזק לקח על עצמו מדובר בספר מעולה ממש.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
