“במאה ה-17 קם ברוך שפינוזה וטען כי את התורה לא כתב משה אלא עזרא הסופר במאה החמישית לפני הספירה בראשית ימי הבית השני. בטענה זו הפך שפינוזה לאבי ביקורת המקרא המודרנית. מאז מים רבים עברו בנהר חקר המקרא המסועף, קמו ונפלו אסכולות שונות ושיטות שונות, כאשר בראשם עד היום שולטת בכיפה 'השערת התעודות' של החוקרים הגרמנים. מבלי להיכנס לעובי הקורה נציין כי ההשערה טוענת, על סמך ניתוחים ספרותיים משוערים בלבד, כי ניתן לכאורה לזהות את הטקסט המקראי ככזה שבנוי מארבעה מקורות מתקופות שונות ומשלבי התפתחות שונים.
את התגובה לביקורת המקרא בעולם היהודי-דתי אפשר לחלק לשלושה סוגים. ישנם כאלו שהתעלמו לחלוטין מן הביקורת, אם מחוסר הכרת השיטות ואם מהתעלמות אידיאולוגית עקרונית. יש כאלו שהתמודדו עם הטענות בעקיפין, מבלי לקרוא לילד בשמו ומבלי להזכיר את השיטות בשמם. ויש כאלו שבחרו להסיר את הכפפות ולהתעמת עם הביקורת באופן ישיר ורציני. ביניהם אפשר למנות כחלוצים את שד"ל, רד"צ הופמן, פרופ' קויפמן, את הרב ברויאר ועוד. ספר זה של הרב אמנון בזק נמנה כמובן עם הסוג השלישי.
בחלקים הראשון והשני של הספר בזק מרכז בצורה ממצה ורצינית הן את הטענות והן את התשובות לטענות.
החלק הראשון עוסק בעיקר ב'ביקורת הגבוהה' וב'ביקורת הנמוכה'. הביקורת הנמוכה היא ביקורת שעוסקת בעיקר בשאלת הנוסח ובגלגוליו עד לעריכתו הסופית, ואילו הביקורת הגבוהה עוסקת בביקורת הספרותית, זמן החיבור, מקורותיו, ההשפעות, מי המחבר ומה הרקע ההיסטורי-תרבותי של היצירה. באופן כללי הרב בזק כמובן מכיר במקורה האלוהי של התורה, אך יחד עם זאת ניתן לומר בזהירות שבזק לא רואה בעיה עקרונית בגישה שמקבלת את העובדה שייתכן שהיו אי אלו עריכות או נוסחים שונים, כפי שגם פרשני ימי הביניים רומזים לעיתים, אך הם מינוריים ונקודתיים, וכי נוסח המסורה הוא קדום מאוד, כפי שהוכיחו המגילות הגנוזות (ולא כפי שטענו החוקרים לפני שהכירו את המגילות). באשר ל'ביקורת הגבוהה' הדברים יותר מורכבים, נאמר רק בכלליות שהרב בזק נוטה לקבל את 'שיטת הבחינות' של מורו הרב ברויאר שמקבל באופן עקרוני את היותה של התורה מאופיינת בכמה סגנונות, אך הדבר מורה על בחינות שונות בהתגלות ה' ולא על מקורות שונים ולא על התפתחות.
המוקש שאליו לא מתייחס הר' בזק בקבלת שיטת הבחינות היא יצירת עירוב מסוים בין הפשט לבין הדרש. כמו כן יש לציין כי הוגי השערת התעודות, ולהאוזן ואנשי חוגו (דליטש ועוד), מלבד זאת שלא ידעו עברית, ובטח שלא ברמה מספקת, הונעו מתפיסה פרוגרסיבית של היהדות הקדומה, דבר שנתון עד היום במחלוקת עזה, ואף אולי, אוסיף בזהירות, ממניעים אנטישמיים. כמו כן, באנליזה של הטקסט המקראי שנעשה על ידי חוקרי מחשב התברר כי ההבדלים בין הנוסחים אינם אלא הבדלים בין סגנון פורמלי לסגנון הסיפורי של התורה וכי הצגת המקור הכוהני כמי שנכתב על ידי מחבר אחר אינו אלא הנחת המבוקש. זאת ועוד, עד היום, מעולם לא נמצא ולו מסמך כתוב אחד המאשר את עצם קיומן של אותן תעודות קדומות שמהן כביכול הורכב הטקסט בשלב מאוחר יותר.
החלק השני עוסק בעיקר ביחס בין הארכיאולוגיה והמקרא. המחקר הארכיאולוגי הוא מחקר חומרי ולכן הוא אילם. בעוד שהיחס לממצאים החומריים נעשה בזהירות רבה ובשמירה מרובה, הפרשנות על אותם ממצאים נעשית עם יד קלה על ההדק, ההשערות, ובניית תלי תלים של הנחות היא לעיתים אקספוננציאלית ממש.
בחלק זה בזק מתמודד עם הערעורים שעיקרם נובעים מהגישה המינימליסטית הטוענת שמה לא נמצא - גם לא קיים (טענה בעייתית בלשון המעטה שהרי כבר בתלמוד הבינו ש"לא ראינו - אינה ראייה"), וכן עם ערעורים שמתיימרים להיות ערעורים ריאליים (כגון שאלת ביות הגמלים, ועוד). להערכתי התפיסה הזו נובעת מתפיסות פילוסופיות פוסט-מודרניות מבית המדרש של אוניברסיטת תל אביב. מה גם שהבעיה המשמעותית בגישה המינימליסטית היא שממצאים רבים התגלו באופן אקראי ביותר, ואם כן כיצד זה ניתן לבנות שיטה שלמה רק על סמך אותם ממצאים אקראיים. יתר על כן, כל ממצא חדש עשוי להפיל את ההשערה על פיה ולהביא להמצאת השערה חדשה שגם היא תיפול עם גילוי הממצא החדש. בזק כמובן מציג גם את התימוכין הרבים שניתן למצוא בעולם הארכיאולוגיה למסופר במקרא כמו מצבת מישע, מצבת מרנתפח ועוד.
בחלק זה בזק מתייחס לקובצי חוקים שונים שנמצאו מתקופת המקרא, בעיקר חוקי חמורבי ואשנונה ובהשפעתם על הבנת מצוות התורה.
החלק השלישי והאחרון עוסק יותר בבירור פנים מגזרי והוא הבירור ביחס לשאלת אופי הפרשנות המקראית, היחס בין פשט לדרש, בין פשט למדרש ההלכה, והיחס לחטאיהם של דמויות המקרא הדגולות. ומתייחס למחלוקת שחצתה ועדיין חוצה את הציבור הדתי שכונתה בשם: "תנ"ך בגובה העיניים".
זה לא סוד שהנושא הזה טעון מאוד, והטענות נגד ובעד מושפעים לא מעט מהשקפת עולמם של המתעמתים. קשה להיות אובייקטיבי בנושא רגיש ועמוס הקשרים כמו ספר הספרים. ובכל זאת הספר של בזק הוא ספר חשוב, הוא ממצה ונוגע בנקודות רבות בצורה ישרה בדרך כלל (אם כי לא חפה מאפולוגטיקה פה ושם). בנוסף יש לכל דיון מקורות רבים כך שבכל נושא יש ביבליוגרפיה קטנה וממצה. מומלץ.”
