ביקורת ספרותית על שנת המבול - MaddAddam #2 מאת מרגרט אטווד
ספר בסדר

---

בסוף המבול הגיע, כפי שחזו הגננים, אנשי כת קיצוניים תמהוניים למראה, צמחוניים-טבעוניים המתמסרים לשימור הצומח, בעולם עתידני לא רחוק, בו המדע, הטכנולוגיה ובעיקר השיבוט הגנטי שולטים בכיפה. במרכז שתי נשים ששרדו את התופת משום שהיו בבידוד כפוי (נשמע מוכר) בדיוק כשפרצה הקטסטרופה. הסיפור מסופר מעיניהן של שתי הדמויות, ונע אחורה וקדימה ברצף הזמן, לפני "המבול" ואחריו. הסיפור מתקדם באיטיות-מה ולוקח קצת זמן להבין את הסדר העולמי בעולם הקודר שבראה אטווד. עולם אפוקליפטי, הנשלט על ידי תאגידים צמאי ידע וכח, ונטול מדינות, שכנראה הופרטו לגורמים, שבאופן מצמית לא מאוד רחוק מהעולם שלנו.

יצאתי מהספר בתחושה מעורבת. מצד אחד אטווד יודעת לכתוב סיפור, אפל, אלים, מדויק ועם הרבה תובנות על הטבע האנושי. מצד שני הסיפור מתקדם באיטיות יחסית, כאשר התמה המרכזית די בנאלית וקלישאתית, אם כי זה לא אומר שהיא לא נכונה: אל תתעסקו במלאכת הבורא או הטבע, בטח לא כאשר האנושות ברמה מוסרית כל כך רעועה. ודווקא החלק המעניין שמגיע לקראת השליש האחרון, מהיר וקצר מידי, לא מספק, וגם גולש פה ושם למחוזות הקיטש ולסגירת קצוות באופן מלאכותי משהו.

יש לציין כי הספר הזה הוא השני בטרילוגיה (הראשון נקרא "בז וניאלה"), אבל גיליתי את זה רק תוך כדי קריאה. ממה שהבנתי הקריאה של הספר הראשון הייתה עוזרת להיכנס לספר בצורה חלקה יותר, אבל בכל מקרה הוא עומד בפני עצמו.

רציתי לקרוא ספר ברוח הימים האלו, ספר חזק וטוב, משהו כמו 'כוכבי הכלב' המצוין, אבל יצאתי עם חצי תאוותי בידי.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על שנת המבול - MaddAddam #2