ביקורת ספרותית על שנת המבול - MaddAddam #2 מאת מרגרט אטווד
ספר בסדר

---

****



יש לי שלושים שנה, גיב אור טייק, עד הפנסיה. ואני שוגה באשליה הרווחת שאחת הבעיות הכי גדולות שלי היא למצוא תעסוקה בשלושים השנים הבאות. אני מפריש כספים לכל מיני דברים שנקראים "קרנות השתלמות", ו"קופות גמל" בשאיפה המשונה והנאיבית להפליא שכשאפרוש בסביבות גיל שבעים, יהיה לי כסף לחיות, חוץ מה-1700 שקל שאקבל כקצבת זקנה מ"ביטוח לאומי".

כל ההפרשות והחסכונות האלה מתבססות על הנחה אחת, משמעותית ורבת-איוולת. והיא - שהכול ימשיך ככה. פחות או יותר. תהיה ריבית של פלוס מינוס ארבעה אחוז לשנה, אני או מישהו מהמשפחה הקרובה לא נהיה חולים במחלות קשות או חמור מזה חס וחלילה, לא תהיה מלחמה גדולה או אסון טבע כלל עולמי, לא תהיה נפילה בשווקים, תוחלת החיים הממוצעת לא תעלה באופן דרמטי (מה שיעלה את גיל הפרישה או יגרום להתמוטטות קרנות הפנסיה או חברות הביטוח), אני אוכל להמשיך לעבוד ותמיד אמצא עבודה ואוכל להמשיך ולחסוך כסף, לא תהיה אינפלציה, לא נהפוך לדיקטטורה פשיסטית או לח'ליפות תיאוקרטית איסלאמית, ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. נדמה לי שהסיכויים לשלושים השנה השקטות והשופעות שאני כה מייחל להן - אפסיות. ובכל זאת, אני ממשיך. אולי בכל זאת יהיה בסדר. כמו הבדיחה הזאת שראש הממשלה מגיע לביקור בבית משוגעים ורואה את אחד המשוגעים עירום כביום היוולדו, אבל עם עניבה. שואל אותו ראש הממשלה מדוע הוא עירום, והמשוגע עונה שהוא מאושפז במקום כבר כשלושים שנה, ואף אחד כבר לא בא לבקר אותו, אז אין לו שום סיבה לטרוח. ולמה העניבה, שואל ראש הממשלה. אולי בכל זאת יבוא מישהו, עונה המשוגע.

הכול לא ימשיך ככה. מצטער לטלטל את הסירה שלכם, חבר'ה. דברים יקרו. רעים, טובים, אבל יקרו. העולם שלנו משתנה באופן דרמטי וימשיך להשתנות באופנים שאנחנו לא מסוגלים לצפות. הי, אנחנו משקיעים וכותבים כאן ביקורות ב"סימניה", עונים ושואלים ומשוחחים בפורומים. יש פה אנשים שמבלים כאן, שלא לומר בפייסבוק, לפחות ארבע חמש שעות ביום. מחר האתר הזה ייעלם כי אני לא יודע מה, ואז מה? אני אגיד לכם מה. נתבאס ונמשיך לחיות. כאילו כלום. לא יקרה לנו כלום. כל מגדל הביקורות המרהיב שיושב על שרת-מחשבים איפשהו בקוסטה ריקה יתפוגג ויהפוך לאבק, ואנחנו? נעשה ריפרש פעם ופעמיים ושלוש ואז פשוט נעשה משהו אחר.

מרגרט אטווד, הכוהנת הגדולה של הספרות הדיסטופית, כותבת כאן ספר (חלק מטרילוגיה ע"פ מקורות זרים) על עולם עתידני - אם כי לאו דווקא רווי טכנולוגיה, חלליות וגאדג'טים כפי שמקובל לחזות - שבו הדברים לא המשיכו "ככה". העולם, כדרכו, התפתח לפה ולשם, למקומות צפויים יותר וצפויים פחות, הנדסה גנטית מתקדמת, עולם תאגידי חסר פנים, שימוש ציני במשאבי טבע ובחומרי גלם, ייצור תעשייתי המוני - ובמקביל, כמובן, כוחות נגדיים שונאי קידמה, פציפיסטים חובקי עצים שרוצים לחזור לשימוש לא-הרסני בטבע של פעם, עם תרופותיו ומאכליו, יתרונותיו וחסרונותיו. כמובן שלא מדובר במאבק חד-מימדי בין טוב ורע, יש טובים כאן וכאן וגם רעים בשני הצדדים, ובדיוק כמו היום גם הצד הפציפיסטי, הסוציאליסטי, הצמחוני והטבעוני מיליטנטי לא פחות מאשר אוכלי הבשר הקפיטליסטים.

בקריאה של הספר הזה (שהוא דווקא לא אחד המשובחים של אטווד לטעמי, מהסיבה הפשוטה שנעדר בו האלמנט הרגשי כמעט לחלוטין ולא הצלחתי ממש להתחבר לדמויות), עלתה בי ההרגשה שאם בסופו של דבר כן תתרחש אפוקליפסה מסוג כלשהו וניאלץ רובנו לזנוח את מנעמי המציאות העכשווית שלנו שאנחנו כה אוהבים, ולהסתגל למשהו חדש ומגניב הרבה פחות - יהיה לנו מאוד קשה. איפשהו לאורך הדרך אבדו לנו כישורי החיים וההישרדות הבסיסיים שלנו. אנחנו לא יודעים מספיק טוב לשרוד בטבע, לאפסר סוסים, לטהר מים, לרפא מחלות, לחיות בצמצום אמיתי, ללא כסף או טכנולוגיה, להתמצא, להיזהר מעקיצות ומנשיכות, לשכב על האדמה, לנווט עם הכוכבים, לאכול נמלים בשביל חלבון או לשתול עצים. רובנו פשוט לא יודעים. כן, נלמד. ייקח לנו זמן, אבל נלמד. אבל העובדה הפשוטה שהתרגלנו לכך שאם אנחנו חולים אז אפשר לקנות אנטיביוטיקה בבית המרקחת ואם רעבים אז קופצים לסופר, תהיה בעוכרינו.

אפשר לקרוא. ולהמשיך להאמין שהכול ימשיך ככה. ואם האתר הזה יוחשך פתאום יום אחד, תזכרו איפה שמעתם את זה קודם. ניווכח שבאמת, הכול אוויר. מסמרים ונוצות. ציפור שלא עפה. וכל הדבר הזה, מה שאנחנו זה לופט געשעפט אחד גדול. הבשורה הטובה היא, שנסתגל גם לזה. כמו לכל דבר.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על שנת המבול - MaddAddam #2