ביקורת ספרותית על carry on - Simon Snow #1 מאת Rainbow Rowell

---

עברה שנה מאז קראתי את הספר בפעם הראשונה, ועכשיו, גם אחרי קריאה שניה, עדיין לא הצלחתי לגבש עליו דעה מסודרת. אז בחרתי לכתוב עליו. זאת לא בדיוק ביקורת אלא יותר חשיבה בקול רם, לכן יתכנו ספוילרים. ורפרנסים לספרים אחרים. אין לי עם מי לשוחח על הספר הזה, אז מצטערת מראש.

הצד החזק בספר הוא הבניה של הדמויות. אין כאן אף קלישאה של דמות עגולה אבל חבוטה מרוב דרמה. הדמויות של ריינבו שרוטות אבל לא במובן הטרגי, אלא פשוט כי כולנו דפוקים פה ושם. זה הקסם בכתיבה שלה - לקחת דמויות קצת עקומות, שלא מרחמות על עצמן יותר מידי, ולהזיז אותן מצד לצד כמו בחיים האמיתיים.
חיבבתי אפילו את אגתה - אמנם לא הייתי רוצה להיות חברה שלה כי היא די מעצבנת, אבל הערכתי את המחשבה מאחוריה. בואו נאמר שלא הייתם מוצאים אחת כמוה בספר של ריק ריירדן למשל, או אפילו אצל ג'יי קיי רולינג. הם לא ממש מכירים את הקונספט של בריחה, או פחד.
זה מרענן לקרוא על דמויות שלא תמיד מקבלות את ההחלטות הנכונות. ואפילו לא את ההחלטות שמצופה מהן לקבל (הדמות של אב. וואו). ושהרשע הוא לא באמת רשע, אלא חוסר... ושיש דרכים אחרות להתמודד איתו. בעניין הזה, ריינבו באמת הצליחה. היא כתבה את "הקרב האחרון" של סיימון בצורה שממש העבירה בי צמרמורת. ויותר מזה אני לא אגיד כי יש גבול לספוילרים.
המלחמה בין הכוחות הפוליטיים בעולם הקוסמים (איזה עלוב זה נשמע בעברית, "עולם הקוסמים") הייתה מרתקת בהשפעה שלה על סיימון והשאר, ובכלל בעצם העובדה שהיא לא מוצגת כשחור-לבן. הצלחתי להבין את שני הצדדים. צידדתי בכך שלכולם מגיעה הזדמנות ללמוד בוואטפורד, והאליטיסטיות של מחנה פיץ' לא הלהיבה אותי; מצד שני, הם נהגו מתוך אכפתיות אמיתית לקסם, ולבית הספר, ואהבה לכל מה שהמילה "בית" מייצגת עבורם, גם אם זה שמרני באופן מחריד. וכשבאז דיבר על אמא שלו והציג אותה כנמרה ששומרת על גוריה, קצת קשה להישאר אדיש.

אני חושבת שמה שהקשה עליי להתמסר לחלוטין לסיפור היו הציפיות שלי אחרי Fangirl.
קודם כל, הכתיבה. בניגוד ל-Fangirl שנכתב בגוף שלישי מנקודת מבטה של קאת' בלבד, כאן אנחנו מקבלים כמה וכמה נקודות מבט, וכולן בגוף ראשון הווה. שזה מצחיק כי לאורך הקריאה חשבתי על זה שקאת' תמיד נמנעה מלכתוב בגוף ראשון, ובטח שלא בהווה.
זה הרגיש לי קצת... שגוי. זה הקשה עליי להתחבר. לדעתי, אפשר לספר סיפור בצורה טובה מנקודת מבט של מספר דמויות גם בגוף שלישי - לראיה ליהי ברדוגו ב-six of crows (שמסתבר שהיא חברה של ריינבו. ושהיא גרמה לה לבכות. קטע), שלהטטה בין 6 קולות כמו לוליינית ולא יכולת להוריד ממנה את העיניים; ושלא נדבר על מה שרובין הוב עשתה בסדרת הספינות החיות (טוב, זה לא הוגן להשוות אליה. היא מלכה ואוכלת את כולם לארוחת בוקר. וזה שעוד לא כתבתי על הספינות החיות זה רק מפני שאין מילים לתאר את החוויה המדהימה שהיא העניקה לי שם, וממשיכה להעניק לי בכל פעם שהגעגוע מחזיר אותי למדף שלה. אבל זה סיפור אחר).
בכל מקרה, אני חושבת שהייתי מסוגלת ליהנות יותר אם היא הייתה כותבת באופן טבעי יותר.

ההתחלה של הספר קשה. כן, גם בפעם השניה שקראתי אותה. אני מניחה שריינבו ניסתה להעביר לנו שסיימון מאוהב בבאז מבלי להיות מסוגל להודות בכך בפני עצמו, על ידי זה שהוא אובססיבי כלפיו ומחפש אותו בכל פינה, אבל בעיני אהבה ואובססיה הן בדרך כלל דבר והיפוכו. זה עושה לי רע כשאני קוראת על זה. ואני יכולה להבין למה פני לא אוהבת לפתוח את הנושא הזה מול סיימון.
הכל משתנה ברגע שבאז חוזר לתמונה. ממש נשמתי לרווחה כשהוא חזר. הוא הצליח להצחיק אותי, לעצבן אותי, ואני חושבת שמערכת היחסים בינו לבין פני היא אדירה (אם הייתי כותבת שיפ, זה לגמרי היה באז/פני. סליחה סיימון. אבל גם אותך אני אוהבת).

וגם, טוב, המאג.
לא אהבתי את מה שקרה לו בסוף. לא אהבתי שריינבו הציגה אותו כמטורף. זה לא הגיע לו, אחרי כל מה שהוא עשה. הוא גאון, כן, אבל יותר מזה, הוא בעל חזון. הוא הצליח לשנות את העולם, תרתי משמע, רק בכוח הרצון שלו ובאמונה איתנה באידיאלים שהיוו עבורו דלק כשאחרים ניסו להכפיף אותו לרצונם. לאורך הספר הוא הוצג כאדם שקול - דורסני אולי, אבל שקול - והתקף הטירוף שהוא שקע בו לקראת הסוף היה כל כך לא אופייני וזה פשוט תסכל אותי. חוץ מזה, נהניתי ממערכת היחסים שלו עם סיימון, שהייתה סמכותית מצד אחד ואינטימית מצד שני, וממש לא הייתה צריכה להסתיים כפי שהסתיימה.

זה ספר טוב, שלא תבינו לא נכון. חשבתי עליו הרבה גם אחרי שסיימתי אותו, והוא מעלה שאלות מרתקות. בכל זאת, חזרתי אליו לסיבוב שני. אבל... הייתי יכולה ליהנות יותר. במיוחד אחרי כל הפוטנציאל שהיה ב-Fangirl.
אל תמנעו מקריאה בגללי. זה ספר טוב. תקראו, ואל תלמדו ממני - תגבשו דעה :)

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על carry on - Simon Snow #1