• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
carry on

carry on

מאת Rainbow Rowell

הביקורת של סייג'

תמונה של סייג'
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
carry on

carry on

מאת Rainbow Rowell

הביקורת של סייג'

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של סייג'
שנת הוצאה:2015
סדרה:Simon Snow #1
הקודמת
ליינוס
לפני 5 שנים

“יש פלונטר מובנה בקסם. יש בעיה מהותית. יש חור בהגדרה. מהו קסם? הוא אמור להיות על-טבעי, או בלתי-טבעי.”

5/6
ביקורות על carry on
הבאה
פלפל ירוק
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“באתי לכתוב תגובה אבל פפריקה כבר אמרה הכל. או כמעט... אז אכתוב ממש בקצרה תגובה נטולת ספוילרים- הספר”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•5 דקות קריאה

הרגע סיימתי לקרוא אותו.(הכריכה של העותק שלי יותר יפה מזאת)
הדבר הראשון שיש לי לומר, זה שהסוף לא פאקינג מספק!!
אז מזל שכבר יש לי את ההמשכים שלו על המדף.
בכל אופן.
עכשיו אפשר להתחיל בביקורת.

ריינבו ראוול כתבה ספר בשם "FANGIRL", הוא תורגם לעברית, קוראים לו "מעריצה", והכריכה שלו מזוויעה.
לא קראתי אותו, אבל ידוע לי שהוא מספר על דמות בשם קאט שכותבת פאנפיק על "סיימון סנואו", שהוא בעצם סוג של הארי פוטר.
כלומר, הספר הזה הוא לא פאנפיק של הארי פוטר, אלא סיפור שריינבו ראוול החליטה לספר בעקבות כתיבת הספר "מעריצה".
שמעתי שהתרגום שלו לעברית לא משהו, וכבר אמרתי שהכריכה שלו מכוערת, וללא ספק לא חשוב לקרוא אותו כדי להבין את הספר הזה, אז אפשר להפסיק לדבר עליו עכשיו.

נראה לי שאנשים כבר כתבו לפניי על הקסם בספר הזה, ולי אישית אין ממש מה להגיד על זה, פשוט נהניתי מהרומנטיקה.
אם אני אגיד ממה בדיוק נהניתי, זה יהיה קצת ספוילר, אבל סתם שתדעו שכבר ידעתי שהם יהיו ביחד.
וואו.
ממש נהניתי ממנו, אבל מסתבר שאין לי הרבה מה להגיד עליו.
הוא היה קיטשי, וגיי לאללה, אבל מתתי על זה.
הכתיבה מצאה חן בעיניי, למרות שאני יכולה להבין למה אנשים אחרים ירגישו שזה קלישאתי להם מדי.
מעניין, נראה לי שבעברית הספר הזה לא ממש יעבוד.

הסוף באמת לא היה מספק עבורי.
וזה לא בקטע של-"עכשיו אני חייבת להמשיך כדי לדעת!!", אלא יותר-"בחייאת. זה מדכא שככה זה מסתיים".
והסוף בכלל לא עצוב!!
זה פשוט-
אוקיי, תחשבו על זה רגע, כשאתם קוראים ספר אתם מצפים שהסוף יגע בכם איכשהו לא?
זה אפילו לא משנה באיזו דרך, אתם פשוט מחכים למילים האחרונות האלה, לאיך שהסופר בחר לחתום את היצירה שלו...
כי אתם יודעים - שהרגע שבו הסופר בוחר לעצור, זה הרגע שבו שאתם יכולים להפסיק.
פשוט להפסיק.
להפסיק לדאוג, להפסיק לצפות, להפסיק לקרוא-
אתם רק - מעכלים.
אני חיה בשביל הסופים האלה!!!
נראה לי שזה שאני לא מצליחה לכתוב עליו שום דבר אחר מלבד זה שאני ממורמת לגבי הסוף, רק מוכיח כמה המילים האחרונות חשובות לי.
אני מרגישה שלא סיימתי לקרוא אותו, ושוב, לא בקטע של- "יאו אני במתח", אלא בקטע של-
"למה דווקא שם בחרת לעצור?".

אין שם כלום! שום ציפייה לעתיד! זה פשוט-
כאילו קטעו את הסיפור לקראת הסוף. כי לא יכול להיות שזה הסוף! זה לא סופי בכלל.
אם כבר, זה אפילוג מעפן.
אה, עכשיו אני נזכרת שבאמת קראו לחלק הזה בספר אפילוג.

בכל אופן.
כבר שמעתי דעות על הספר השני, והרבה אמרו שהוא לא מרגיש כמו ספר שלם, ושברגע שהם סיימו לקרוא אותו הם רצו להמשיך מיד לשלישי.(שיצא ביולי האחרון)
אני כבר יודעת שהספר השני ירגיש כמו האפילוג הזה...
כמו תחנת ביניים, ריבאונד.

שורה תחתונה, אני לא מרוצה, אבל קראתי את הספר הזה בתקופה של בערך חודש(שזה הכי מהר שיצא לי לקרוא ספר באנגלית), אז אני נותנת לו 4 כוכבים.
בחייאת, הייתי רוצה לתת 5, אבל איך אני יכולה כשהרגעים הכי מספקים היו באמצע הספר, והסוף היה פשוט כל כך...אוך.
זה מזכיר לי בשיעורי ספורט, שאחרי הריצה המורה הייתה אומרת לנו לעשות הליכה כדי להוריד את הדופק, ולא ישר להתיישב.
אז אני לגמרי מבינה למה זה בריא ללב,
אבל אני לא רוצה את הדברים האלה בספרים שלי!
אני רוצה לקרוא את הסוף - ולמות!!!
זה אפילו לא משנה ממה.
אני פשוט רוצה למות.
ולא קיבלתי את זה פה.
ואם אני לא אקבל את זה בספרים הבאים, אני ללא ספק לא אקרא עוד ספרים שלה.

היא נכנסה לרשימה השחורה לבינתיים.
הרשימה השחורה עד עכשיו לא הייתה קיימת, אבל עכשיו יצרתי אותה, אז הנה:

הראשון: חיים שפירא.
זה שכותב ספרים מפוזרים שמאבדים מומנטום בערך אחרי המחצית.

השנייה: אורלי קראוס-ויינר.
זאת שהספרים שלה ניראים בז'אנר הלא הנכון, וגורמים לך להרגיש שרימו אותך, כי האווירה מאוד שונה ממה שהבנת מהתקציר.

השלישית: ריינבו ראוול.
זאת שלא יודעת לשמור על איזון, ולהשאיר את הקורא ברמת מתח הגיונית בהתאם למיקומו בסיפור.

עכשיו כשמדברים על זה, ההתחלה הייתה נורא משעממת עבורי.
רק בעמוד 151, תחילת הספר השני בסיפור, באמת התחלתי להינות מהספר.
אם הכתיבה לא הייתה כל כך קלילה עבורי, כנראה שלא הייתה לי סבלנות, וזה מדהים כי היו כאן הרבה מילים בריטיות שהייתי צריכה לתרגם, אבל זה לא הפריע לי.

לא ייאמן, זו הביקורת הכי ממורמרת וחסרת תוכן שכתבתי בחיי.
אני מתה על זה.
זה כל כך כיף פשוט להתלונן במקום לנסות לשכנע אנשים למה כדאי, או לא כדאי להם, לקרוא את הספר.

תקראו לא תקראו, באמת לא אכפת לי.
פשוט נהניתי והתחברתי לדמויות, ולמרות שהספר בהחלט-
מרגיש כמו שקית צ'יפס שחצי ממנה זה אוויר...
בגלל הכתיבה הקלילה, הפרקים הקצרים, נקודות המבט המגוונות, הרומן הגיי, הקיטשיות...
אני ממש ממש נהניתי ממנו.
אבל זה כי אני פשוט כזאת.
אני החברה הזאת שצופה איתך בסרט, מוחצת לך את הזרוע כשהזוג עומד להתנשק וצועקת - "נו כבר!!!".
ואז צורחת ומתחבאת מאחורי הכרית כשזה קורה.

בחיי שאני כל כך בחורה שזה מבחיל.
אני אוהבת להרגיש דברים טובים, והספר הזה איפשר לי להרגיש הרבה דברים טובים, פרפרים וכו'.
הוא גם עובר במהירות את הרגעים הפחות נוחים עבור הקורא.
שלא כמו הספרים של אורלי קראוס-ויינר, שפתאום היא מחליפה לך ז'אנר למשהו שממש אבל ממש לא נרשמת אליו.
חזירים יעופו לפני שאני אצליח לסיים ספר ממנה.
ואני מניחה שגם אצל חיים שפירא זה ככה, חזירים יעופו לפני שאני אקרא ספר שלם שלו מבלי לדלג.

אז במקרה הזה, למרות שהיא איתם ברשימה השחורה, לפחות את הספר שלה - הצלחתי וגם מאוד רציתי לסיים.

פשוט לא ככה...
אבל שיהיה, זה לא כזה גרוע, אני סתם קוטרית.
-

לשאר הביקורות שלי:
https://did.li/XUZYH

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של רץ
רץ
תמונה של אתל
אתל
תמונה של עלמה
עלמה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של מעין
מעין
תמונה של rea
rea
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
8קוראים|גיל ממוצע48|50%נשים

על המבקרת

תמונה של סייג'

סייג'

ותיקה
חברה מזה 7 שנים
248 ביקורות•5 נבחרות•1,934 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות קלה - רומנים•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של סייג'
סייג'
ותיקה
חברה באתר מזה 7 שנים
ביקורות248
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,934
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות קלה - רומנים78ספרות מתורגמת43ספרות מקורית17

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של סייג'

ממלכה נופלת

ממלכה נופלת

אשלי זווארלי

הופתעתי לטובה מהספר.
בהתחלה לא רציתי לקרוא כי סוג של פיתחתי רושם מסוים לפי התקציר, שאולי זה קצת יותר מדי "מסע נקמה" עבורי.
אבל זה לא היה ככה, לנטליה היה מניע מאוד מוצק לדברים שהיא עושה, ואיך שהסיפור התפתח בינה לבין אלסיו היה מעניין ואפילו מותח.

זה קצת כמו סיפור מאפיה, אבל עם חוקים שונים, והרומנטיקה הרגישה לו כמו בספרי שלגי, אז היה פה עירבוב מעניין של דברים שאני מכירה, רק שזה היה פחות צפוי איכשהו.
נטליה מתראיינת ומתקבלת לעבודה כמטפלת של הבן של אלסיו, נינו שהוא בכיתה א', אז אני מניחה שהוא בן שש.
יש דברים שלא כתובים בתקציר, והם הפתעה כשמתחילים לקרוא את הספר, ולכן אני אומר שאהבתי את הספר הזה בעיקר בגלל ההפתעות הקטנות האלה.
הייתה פה אפלה שאהבתי, רגע השיא בסיפור לא היה צפוי כמו בספרי מאפיה אחרים, שזה בדרך כלל חטיפה או וידוי מזעזע על בגידה או על כך שהגבר הוא מהמאפיה.

זה סיפור שיחסית לספרי מאפיה אחרים שיצא לי לקרוא, מרגיש שלם, ועמוס מספיק מבחינת תוכן רגשי וחיבור בין הדמויות.
זה יותר הסגנון שלי, גברים אפלים שיש להם משיכה חזקה שהיא גם מעבר למינית, אל מישהי שהם לא מממהרים להתמסר אליה.
בתקציר כתוב שזאת בעירה איטית, ואני כן אוהבת בעירה איטית ובכל פעם שאני רואה את זה, זה כאילו מרגיע אותי כי רוצה להרגיש מתח וערגה - אבל אפילו שהסמאט פה לא מגיע מהר, אני לא חושבת שזה נחשב בעירה איטית בעיניי.
לדעתי זה פשוט קצב רגיל.

יש בספר הזה שילוב טוב של אפלה ורומנטיקה.
כי לרוב בספרים כאלה שבהם הגבר עוסק בהריגה ועינויים, האפלה היא גם ביחסים האישיים, בין אם זה יחסי מין קצת קשוחים מדי, או יחס אגרסיבי - פה דווקא הרגשתי שהיחס מאוד עדין ורומנטי.
השילוב של אפלה כללית, כי נטליה מתכננת להרוג את אלסיו, עם הרומנטיקה והמשפחתיות, הפך את הספר הזה להפתעה עבורי.
כי בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה תשוקה סוחפת, מינית, חסרת היגיון, אגרסיבית - אבל פה היה משהו הרבה יותר איטי ושקול.

אני יודעת שיש לסופרת הזאת עוד ספרים, וזה הספר הראשון שקראתי, והוא גרם לי לרצות לבדוק את טרילוגיית בני האדונים שיצאה לפניו.
כי גם פה בסיפור, אלסיו הוא חלק מהארגון הזה, שהוא לא מאפיה, אז אני מניחה שיש איזשהו עולם שסופרת בנתה בטרילוגיה הקודמת, ואני מעוניינת לבדוק אותה.

לפני 4 ימים•
★★★★★
•סייג'
חלק מהעולם שלך

חלק מהעולם שלך

אבי חימנז

זה הספר הראשון שאני קוראת מאת אבי חימנז.
יש פה פער גילים, אלכסיס היא רופאה במיון חירום, בת 37 שנפרדה מהחבר שלה הנרי שהוא מנתח, והיא מתחילה קשר שמבוסס בעיקר על סקס טוב עם דניאל, בחור בן 28.
זה רומן רומנטי ללא סמאט.

אבי חימנז כתבה עוד ספרים לפני ואחרי, אבל זה הספר הראשון שבאמת היה לי עניין לקרוא, ויצאו עוד ספרים שהיה לי עניין בהם, אבל הם מתרחשים באותו עולם כמו הספר הזה, ולכן מבחינתי צריך להתחיל איתו.
"שלך בנאמנות", עוקב אחרי חברה של אלכסיס, ואני חושבת שגם לאלו שיצאו אחריו יש קשר כלשהו לספר הזה.

אלכסיס באה ממשפחה עם מורשת רצינית, מאה עשרים וחמש שנה של לעבוד באותו בית חולים, אז היא כמו חלק מבית המלוכה רק של רופאים.
היא גם ממש עשירה, אבל אנחנו לא ממש רואים את הראוותנות של העושר שלה כשאנחנו קוראים דרך נקודת המבט שלה, מלבד אזכור פה ושם לכמה היא משלמת על דברים.
דניאל עושה הרבה דברים, בחור צעיר ומוכשר מאוד, שגם לו יש מורשת ארוכה והיסטוריה, אבל הוא עני ובהשוואה לאלכסיס.
יש פה פער מעמדות רציני, שדניאל לא לגמרי מודע אליו כי אלכסיס לא מדברת איתו על זה, היא מסתירה ממנו המון דברים, בהתחלה כדי להגן ואחר כך כדי להגן עליו.

הסיפור מחולק בין העולם שאלכסיס מסתירה, לעולם שהיא ודניאל חולקים ביחד.
האקס שלה, מנתח שמבוגר ממנה בעשר שנים, ויש לו ילד בן עשרים ושתיים, התעלל בה נפשית.
הוא לא הרים ידיים, ולא קילל, אבל הוא עשה דברים קטנים פה ושם, כדי להוריד לה את הביטחון, כדי לגרום לה להרגיש שהיא לא מסוגלת בלעדיו.
די בטוחה שבסיפור אלכסיס מסבירה שהיא הבינה שהיא חוותה התעללות, דרך הטיפול הפסיכולוגי שהיא עברה, אבל אנחנו מתחילים את הסיפור כשהיא כבר מבינה טוב מאוד מי זה הנרי ולמה היא לא רוצה להיות איתו יותר.
העניין הוא שהאנשים סביבה לא מבינים, לא לוקחים אותה ברצינות, רוצים שהיא תחזור אל הנרי, בעיקר אבא שלה, והסיבה היא כי הנרי מתאים למה שהם רוצים, הם כבר התרגלו אליו, הוא חלק מהחבורה, הוא באותו מעמד ותחום.

אני באופן אישי מאוד מתחברת לסיפורים כאלה, שבהם הדמות צריכה להתנגד למה שהסביבה רוצה ממנה, ואפילו קצת כופה עליה.
ההתפקחות של אלכסיס היא בעיקר לאנשים סביבה, להתנהגות שלהם, והיא מתחילה לראות אותם בזווית אחרת, דרך הקשר שלה עם דניאל.
היא פשוט משווה, היא רואה איך דניאל מתייחס אליה, איך דניאל מלמד אותה את כל מה שהיא רוצה לדעת, בעוד שהנרי היה מסתיר כי הוא רצה לשכנע אותה שהיא לא יכולה בלעדיו.
היא גם חווה התפקחות בקשר ללייף סטייל שלה, ואפשר לראות שהיא לומדת מדניאל ומקבלת ממנו סוג של עוגן ערכי, עם המשפט "חמלה לא עולה כלום".
אלכסיס לוקחת את המשפט הזה ללב, היא מתחילה לראות מי סביבה מתנהג בחמלה ומי לא.

אני חושבת שהסיפור ממש תפס אותי רגשית, אפילו שלדעתי קוראים אחרים עלולים לחשוב שאלכסיס מעצבנת בגלל איך שהיא מתנהגת בשלב הקונפליקט שבא לקראת סוף הספר, אני באופן אישי נהניתי ממנו.
היה אפילו קטע שגרם לי לבכות.

לסיכום, יש בספר הזה המון לב, עולמות נפרדים שאנחנו חווים את שניהם, נושא חוזר של התעללות, עיירה קטנה עם קצת קסם בתוכה, וזוג שאוהב להיות ביחד למרות הפערים הרבים.
אני לגמרי בקטע של לקרוא עוד מאבי חימנז, אפילו את הספרים שלא הייתי מעוניינת לקרוא לפני.
מה שהפתיע אותי היה, כשסיימתי את הספר הזה והבנתי שאיכשהו יצא שקראתי שני ספרים בפחות מ-12 שעות.
אפילו לא שמתי לב שאני עושה את זה, מה שמעורר אצלי חשד, כי ממתי אני קוראת כל כך הרבה?

לא יודעת... לא מתאים לי להיות ככה, אולי זה תסמין של משהו שהשתנה במוח שלי.
לא נראה לי שאני יותר אוהבת לקרוא מבעבר, נראה לי שאולי אני פשוט פחות בדיכאון, אז אני כבר לא צריכה להתאמץ כל כך לעשות דברים שאני רוצה לעשות.

לפני שבוע•
★★★★★
•סייג'
האומץ לבחור

האומץ לבחור

אבי גליינס

מהספר הזה נהניתי יותר, כי רוֹמוּר כבר לא באפלה.
היא יודעת מי זה קינג, היא יודעת שהכוונות שלו לא היו תמימות כשהוא הביא אותה אל המשפחה שלו, ויש בפניה בחירה אם לעזוב או להישאר.
בספר הזה יש יותר מהזוג מאשר הספר הראשון, כי בספר הראשון זה בעיקר להסתיר ממנה את האמת, ולתת לה את השקט להחלים מההתעללות שהיא עברה.
פה היא כבר יותר מעורבת עם המשפחה, ואחד מהדברים שאני לא מבינה לגבי הספרים האלה, זה למה לעזאזל יש כל כך הרבה דמויות ושמות של אנשים, שרק מופיעים לרגע בעלילה.
כאילו זה ברמה שהייתי מצפה שאני אכיר את הדמויות האלה מתישהו, אבל אולי זה בגלל שסופרת עובדת על ספר נוסף בסדרה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את כל השמות האלה מראש אפילו שמחוסר רלוונטיות אנחנו לא נזכור אותם ממש.

יש כל כך הרבה גברים.
הסמאט דווקא די טוב, יחסית לקינק של קינג, שהוא אוהב לשלוט בנשים לקשור אותן וכו', הם מסתדרים ממש יפה ביחד.
מהספר הראשון הוא יודע שאסור לו לגעת בה ושהיא מחוץ לתחום, כי זה מה שהבוס אמר, והוא גם חושב לעצמו: "היא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריך מינית."
כאילו סבבה, לא הגיבור הרומנטי.
כנראה שזה פחות הטעם שלי, ועדיין אני חושבת שיחסית לכל הדברים המיניים הקצת בוטים, כמו זה שהיא במסיבה ואז אחד מהבחורים שהיא מכירה - ומפחדת ממנו - מתחיל לזיין מישהי מול כולם, הסמאט היה סבבה.
והיה מלא ממנו.
לא יודעת אני הרגשתי יחסית שכל סצנה הייתה קצרה, אז בתחושה שלי לא היה פה - מלאאאא סמאט, אבל אולי מבחינת האחוזים יש פה הרבה, אני לא בטוחה.

הקטע של לא להיות דיסקרטיים או צנועים, כשהם "מזיינים" מישהי או שתיים, ואני בכוונה אומרת מזיינים כי שוכבים ממש חוטא לעניין - לא הכי ברור לי.
כאילו, לי זה מרגיש קצת לא אמין, אבל מאיפה לי, אולי מאפיונרים הם באמת קצת בהמות ככה.
היו דברים בעיקר בפן המיני, שהרגשתי שהסופרת קצת הגזימה.
אבל אני מניחה שיש אנשים שיכולים לחשוב שזה לוהט, אז כן, אם סמאט מעניין זה מה שאתם רוצים - אני מניחה שהספר הזה מתאים.

סך הכול נהניתי מהספר הזה והבנתי אותו קצת יותר טוב מאת הספר הראשון.
רוב הספר הראשון זה פשוט להשאיר את רומור באפלה, ולא הכי נהניתי מזה, כי הרי אני כבר יודעת שאלו אנשים מהמאפיה, אז אצלי אין באמת מסתוריות.
אבל פה כשהיא כבר יודעת זה מרגיש שהסיפור באמת התחיל מבחינתי, ולא היה בו משהו יוצא דופן, אבל היה לי סבבה לקרוא.
לא הייתי יוצאת מגדרי כדי לקרוא את הספר הזה, אבל מבחינת להעביר זמן בלבד, הוא העביר לי את הזמן בסבבה.

לפני שבוע•
★★★★★
•סייג'
הפחד להישאר

הפחד להישאר

אבי גליינס

זה הספר הראשון בדואט, וגם הספר הראשון שאני קוראת מהסופרת הזאת.
קשה לי להסביר מה דעתי על הספר, בעיקר שבשלב זה כבר סיימתי לקרוא את שני הספרים.
זה מאפיה, הדמות הראשית, שמה רוֹמוּר חווה התעללות מבעלה, ואז מישהו יורה בו והיא בורחת מהבית שלהם, כשאחריה רודף קינג, שהוא ללא ספק אדם מהמאפיה.
הוא מנסה להקסים אותה כדי שתבוא איתו, וזה בסופו של דבר מצליח והוא רוכש את אמונה.

כל הקטע של למה הם בכלל רוצים לקחת אותה ושהיא תהיה איתם, לא כזה ברור לי, בספר השני זה קצת מוסבר.
אז היא חיה עם קינג ועם המשפחה שלו, בלי לדעת שהם מהמאפיה, וזהו בערך.
זה לא ספר עמוק במיוחד, זה ספר על מישהי שעברה התעללות פיזית ונפשית, שהתחתנה עם מישהו שריסק את הביטחון העצמי שלה, ומגיעה אל משפחה מוזרה עם הרבה כסף.
יש פה דברים שהם רגילים לספרי מאפיה, כמו הרכושנות, האקדחים, אפילו סקס מול אנשים אחרים.

אני לא בטוחה מה דעתי על כל הדברים האלה, בסופו של דבר זה ספר קצר, ואני לא חושבת שהתוכן בו שווה את ההשקעה של לקנות את שני הספרים האלה במחיר מלא.
הספר השני עוד יותר קצר.
דבר אחד יוצא דופן פה, זה שאנחנו עוקבים אחרי גבר שהוא חלק מהמאפיה, אבל הוא לא זה שעומד בראש, אלא זה שמקבל הוראות.
הוא עדיין גבר חזק ומרשים ומקסים כלפי חוץ, אבל בצורה מאוד שונה מהדמויות הראשיות שקראתי בספרים אחרים.

יש בספר משהו קצת תפל.
אבל מבחינתי אני בסדר איתו, כי קראתי אותו מהספרייה, ואני בתקופה של לקרוא יותר והעיקר שיש משהו לקרוא בשבת - אז ממש לא הטרידה אותי הרמה.
הרי בכל מקרה הייתי מגיעה לספר הזה מתישהו, כשלא הייתי מוצאת שום דבר אחר לקרוא וזמין מהספרייה.

לפני שבוע•
★★★★★
•סייג'
מפלצת יפהפייה

מפלצת יפהפייה

צ׳ריטי פרל

זה היה נחמד, החווית קריאה עצמה הייתה מאוד קלה וזה שכריסטיאן לא שפוי היה מהנה.
אבל בסופו של דבר הספר לא הולך למקום מעניין במיוחד, יש פה את כל הדברים המוכרים מספרי מאפיה אחרים.
הספר התחיל מאוד מעניין, עם דמות מפלצתית, שלא כזה קל לפענח - ואז זה מגיע למקום מאוד צפוי.

יש פה הרבה סמאט, שמאבד מהאיכות שלו באיזשהו שלב, הדיבור המלוכלך היה די קלישאתי ומגוחך.
אני יודעת שאני אמורה לספר על העלילה, וזה שאני מתבאסת מזה שאני צריכה לעשות את זה, כנראה מעיד עד כמה הספר הזה היה סתם עוד ספר מאפיה עבורי.
הסוף שלו גם לא גרם לי לרצות לקרוא את ההמשכים, אבל אולי אני אעשה את זה בשביל לראות עוד מהדמויות הראשיות פה.

אז, נטליה צריכה הגנה כי היא נפרדה מבן של משפחת מאפיה, אז היא מבקשת עזרה מכריסטיאן, שהוא אבא של החברה הכי טובה שלה וגם ראש משפחת מאפיה בעצמו.
איכשהו זה מגיע למצב שאין לה ברירה אלא להתחתן איתו, וכל העלילה בעצם זה לנסות לשמור על נטליה מפני האנשים שרוצים לפגוע בה.
הכול פה מאוד צפוי.
אבל כריסטיאן ונטליה די חביבים ביחד.
אז כאילו, הזוג היה נחמד, עלילה הייתה סבירה, וסך הכול נהניתי גם אם אני לא חושבת שיש פה משהו מיוחד.

כאילו, שלא תבינו, לספר היה פוטנציאל שכזה, בכל זאת מערכת יחסים בין גבר מבוגר וראש משפחת מאפיה, לבין אישה צעירה שהיא גם החברה הכי טובה של הבת שלו - יש פה בסיס למשהו מאוד מעניין.
וזה אכן היה מעניין לרגעים, אבל זה מרגיש שלא היה בספר משהו עמוק מספיק.
אני חיבבתי את הדמות של כריסטיאן, כי הרגשתי שהוא בהחלט ממלא את התפקיד של איש מאפיה מפחיד ודפוק, ונטליה הייתה בסדר, אבל זה הרגיש שאין בה הרבה מעבר לגוף, יופי ותעוזה.
זה לא שהיא הייתה דמות לא טובה, היא פשוט לא הייתה מעניינת במיוחד, ולא צללנו בסיפור לסיבה שהיא נמשכת דווקא לגברים מסוכנים.
הסיפור רקע שלה פשוט היה שיטחי, כאילו, זה מרגיש שהסופרת התעצלה להיכנס לכל הבלאגן הרגשי והפסיכולוגי אצל נטליה, ואני מרגישה שיש בספר הזה חלקים חסרים בעיקר מהצד של נטליה.

בכל אופן, הספר די קצר, לא הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא אותו, אבל הוא היה די קלישאתי במובנים מסוימים, עם יכולת להיות יותר עמוק ומעניין.
אומנם לא הגענו לשם ממש, והקשר בין כריסטיאן לנטליה היה בעיקר מיני, אבל הספר כן הצליח לעורר עניין וסקרנות, גם אם הוא לא ממש סיפק את הסחורה, עדיין היה חלק משמעותי מהספר שבו נהניתי והיו לי ציפיות גבוהות.
בסופו של דבר הכול הסתכם בצורה מאוד שיטחית, ואפילו קצת מפגרת אם תסלחו לי.
כאילו, יש סצנת סקס אחת, שפשוט הייתה נראית לי כל כך מטומטמת.
ידעתי עליה כבר מראש כי הבחורה שהמליצה לי על הספר סיפרה לי עליה, והיא דיברה על זה כאילו זה לוהט, וזה לא היה נשמע לי ככה מהמעט שראיתי, ואז קראתי - וזה אכן... לא יודעת, זה פשוט לא התאים לי בוייב.

לסיכום, לא מרשים במיוחד, אבל כן מהנה ומסקרן ברובו, עם סוף קלישאתי שאותי באופן אישי שיעמם.

לפני שבועיים•
★★★★★
•סייג'
אהבה במדים 2 - חוגרים כרך ב

אהבה במדים 2 - חוגרים כרך ב

יפית גולן

לא ציפיתי לסוף הזה.
זה היה מדהים, אני מודה שהסיפור של נועה ואסף קצת איבד עניין ברגע שהם התחילו לממש את היחסים שלהם, אבל עכשיו עם הסוף הזה... אני צריכה עוד.
זה כרך ב', אז באמת שאין בספר הזה משהו יוצא דופן, הוא פשוט המשך של הסיפור, ועדיין יש בו הרבה עלילות משנה.
אני נהניתי מהעלילות משנה פה הרבה יותר מאשר בספר הראשון.
כאילו, שלושה סיפורי אהבה?
זה היה מהנה.
בספר השלישי אני כבר לא יודעת למה לצפות, כי אני עלילות המשנה שהיו פה כבר לא יהיו רלוונטיות.

מחכה שהספר "שתולים" יצא לאור, ואני מקווה שאיתו הסיפור יסתיים, כי אין לי עצבים לחכות עוד .
עדיין אין תאריך הוצאה לאור, אבל עברה שנה, הקצב של יפית גולן מהיר, מבחינתי שתולים צריך לצאת השנה ביוני.
אז זה לא באמת הרבה לחכות, אלא אם כן משום מה דווקא השנה, היא לא רוצה להוציא ספר ביוני.
שזה לא סביר מבחינתי.

אז קצת על הסיפור שוב, זה סיפור על אהבה אסורה בין מפקד ההכשרה אסף צרפתי, בן ה-38, לנועה אדלר חיילת צעירה בת 18.
אני חושבת שהחלק הכי מעניין ברומן שלהם היה הבעירה האיטית, ועכשיו כשהם יותר ביחד, אני מרגישה פחות מחוברת אליהם, כי כשהם ביחד זה בעיקר דברים מיניים.
הם לא יכולים להוריד את הידיים זה מזו, וזה בסדר.
מזל שיש עלילות משנה.
אז לנועה יש שתי חברות מהטירונות שאיתה בקורס הכשרה, שרונה והדר, ולשתיהן יש סיפורי אהבה.
שרונה הכי מתוסבכת, אבל גם להדר לא חסר.
הן שתיהן מצחיקות, הדר הרבה יותר חדה וקולטת דברים וזה הופך אותה לדמות מאוד חביבה, כי היא עושה החלטות שקולות, שלא כמו שרונה, שעושה החלטות מטומטמות.

אני לא רוצה לעשות ספוילר לכרך א', אז אני אסכם בתחושות שלי.
נהניתי מהעלילה, אבל הרבה פחות התרגשתי לקרוא את הספר הזה מהספר הראשון, כאילו בספר הראשון היה בעיקר את הדברים שעניינו אותי ומשכו אותי, והייתי סקרנית, ובספר השני היה כבר נטול סקרנות מצידי.
הייתי בעצבים כשקראתי את הראשון, מרוב ציפייה, ופה פשוט קראתי את הסיפור ונהניתי מהחוויה, אבל אני מניחה שזה למה אני נותנת לספר הזה ארבעה כוכבים ולא חמישה.
בראשון היה את המשהו הרגשי שתופס אותי ואי אפשר להסביר, ופה לא היה אותו.

זה באמת לא אומר שהספר הזה פחות טוב מהראשון, פשוט לי אישית, הדבר הרגשי שגרם לי לתת חמישה כוכבים לספר הראשון, לא היה פה.
אבל עדיין, קריאה מאוד מהנה.
לא התאכזבתי.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סייג'
לאהוב את 13

לאהוב את 13

קלואי וולש

נהניתי מזה, זה הספר הרביעי שמסכם את הסיפור של שאנון וג'וני, ומבחינת הזוג הזה, הייתי מרוצה מאיך שהסיפור נגמר.
אבל אני עדיין צריכה לקרוא עוד על שאר הדמויות, הן מעניינות אותי, אז אני אמשיך את הסדרה, כי יש המון דברים שאני עדיין צריכה לדעת ולהבין.

בכל אופן, זה ספר רביעי בסדרה, כבר עשיתי ספוילרים לספר הראשון והשני בביקורת על הספר השלישי.
אני לא רואה טעם לדבר על הסיפור שוב.
אני רק אסכם מבחינתי את ארבעת הספרים האלה ומה היה בהם, בצורה הכי כללית שאני יכולה.

בספר הראשון הייתה ערגה, והיכרות עם הדמויות.
הדמויות הראשיות ג'וני ושאנון לא היו הרבה ביחד בספר הזה, אז בעיקר ראינו את החיים שלהם בנפרד, ואת הקשיים של כל אחד.

בספר השני כבר הייתה יותר היכנעות למצב, והתחילה להיווצר קירבה ביניהם.
הם התחילו להכיר זה את זה, והיה עומק מסוים לשיחות ביניהם, כאילו... הם לא סתם דיברו, הם היו השקט אחד של השנייה, כאילו עם כל אחד אחר הם נזהרים, אבל כשהם זה עם זה, זה כאילו שהם חיכו שנים רק להיות במצב הזה, של קירבה.
זה היה מקסים.

בספר השלישי היה יותר אקשן, יותר כאב שקשור למצב המשפחתי של שאנון.
הייתה מלחמה על להיות ביחד, ועל להתמודד עם מצב קשה.

בספר הרביעי דברים מגיעים לסיכום.
הוא לא ספר יותר קל לקריאה, אבל יש תחושה של היפתחות שוב לעולם הזה, ולשאר הדמויות, והתעוררה אצלי סקרנות לגבי המון דברים שלא קשורים לשאנון וג'וני.
הספר הבא, החמישי יהיה על אחיה של שאנון, וקוראים לו ג'ואי, וזה מאוד דומה לג'וני, ולכן אני אומרת.
זה לא הסיפור שאני הכי מתרגשת לקרוא, אבל כמובן שאני צריכה לקרוא את זה, כי אני עדיין צריכה לראות מה קורה עם האחים הקטנים של שאנון וג'ואי, ואני מקווה שבספרים עליו, אני אראה יותר גם מהם.

פשוט כל כך אכפת לי מהדמויות.
יש משהו קצת אפל בספרים האלה, ואני חייבת לציין, שזה ממש לא קשור לזה שזה רומן אירוטי.
אין פה הרבה אירוטיקה, ומה שיש פה הוא לא מאוד דומיננטי לסיפור, מעבר לזה שבאיזשהו שלב בסדרה הם בעיקר מתנהגים כמו מתבגרים חרמנים, ואני לא יודעת למה אני כותבת "כמו", כי הם אכן מתבגרים חרמנים.

בכל אופן, נהניתי, נתתי לכל הספרים ארבעה כוכבים, וזה מרגיש שבאמת הספרים שומרים על רמה ואיכות קבועה.
זה מעניק לי המון ביטחון להמשיך לקרוא את הסדרה, כיף להרגיש שאני יודעת מה אני הולכת לקבל.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סייג'
אהבה במדים 1- חוגרים כרך א

אהבה במדים 1- חוגרים כרך א

יפית גולן

לא הייתי כותבת את הביקורת הזאת עכשיו, אם היו לי מספיק אחוזים בפלאפון, כי הייתי ממשיכה ישר לכרך ב'.
הספר הזה נבנה לאט... אבל המתח המיני והעוצמות שהוא מגיע אליהן, ממש עושה לי את זה.

זה קשה לאנשים לראות הבדל בין התרגשות לחרמנות.
הרמת התרגשות שהגעתי אליה פה, היא לא נורמלית.
ואני כאילו, צריכה לנשום, לאסוף את עצמי, ולהתחיל להסביר מה קורה כאן - אבל אני פשוט כל כך לא בקטע של זה כרגע.
זאת הולכת להיות ביקורת לא יעילה, סורי, בביקורת הבאה אולי על כרך ב', אני אכתוב דברים יותר מועילים.

יפית גולן עושה לי משהו.
כל הספרים שלה הן על ילדות בנות 18, אולי יש רק ספר אחד שהוא לא טאבו לגמרי.
ואהבתי את כולם.
אבל זה...

כשאני הסברתי למישהו שאני מדברת איתו על הספר הזה, ועל יפית גולן ועל הספרים שהיא כתבה ושקראתי את כולם, ושהם כולם על ילדות בנות 18, ושזה פאקינג חשוד... זה איכשהו הגיע למצב שהראיתי לו תמונה שלה.
הוא אמר שהוא חשב שהוא יראה איזה שרץ או משהו, מישהי ממש לא נעימה לעיניים, כי מי לעזאזל כותב סיפור אהבה בין גבר בן 38 לילדה בת 18?
הוא אמר שהיא נראית חמודה ונורמלית, אני אמרתי "היא סופר חמודה."

אני יודעת שאני לא אמורה לרדת לפסים אישיים ולכתוב על הסופרת, כי הרי, כשמבקרים מישהו ואת הספר שלו, זה חשוב להבהיר שאין פה שום דבר אישי.
אבל כאילו.... פאק אני פשוט מרגישה דברים ואני צריכה להגיד אותם.
ראיתי אותה מדברת בקצרה באיזה סרטון והיא אמרה שהיא לא קוראת ספרים, אבל מכיוון שהיא נהיית סופרת (היא כבר כתבה כמה ספרים כן?), כדאי שהיא תתחיל לקרוא.
האישה הזאת פשוט אוהבת לכתוב.
ואפשר להרגיש את זה, וזה כל כך מקסים, ומעבר לזה, זה פאקינג סקסי.

אני לא אומרת שאני נמשכת ליפית גולן, זה יהיה מוזר, אני אומרת שכאדם שכותב קצת, לראות אדם שבאמת נהנה לכתוב ובאמת מבטא את מה שהוא אוהב באותנטיות שכזאת - זה פשוט שובה לב.
כאילו, אני שונאת סופרים, הם כאלה פוצים, זה עם בלתי נסבל.
אבל את יפית גולן אני לא שונאת, ההפך, היא מייצגת בעיניי בדיוק את הסיבה ללמה אני רוצה לכתוב ספרים.
יש משהו בלשים את הנשמה שלך בתוך משהו כתוב, שהוא פשוט כל כך קסום, וחוץ מאת כרך ב' של חוגרים, קראתי את כל הספרים שלה, אז אני רואה שיש לה משהו מובהק בכתיבה.

אני מכורה, אני התעניתי פיזית מכך שיש לי רק עותק דיגיטלי ולא פיזי ושאני צריכה לעצור את עצמי מלקרוא את הספר הזה, כי אני לא אוכל לסיים אותו לפני שבת.
אני לא אעשה את הטעות הזאת יותר, קניתי את כרך ב' דיגיטלית, אבל זהו, את הספרים הבאים של האישה הזאת אני קוראת רק פיזית, לא משנה כמה זה עולה.

בכל מקרה, הספר הזה כנראה יקבל 5 כוכבים, רק בגלל איך שהוא נגמר.
אני פשוט מרגישה כל כך הרבה, ואם אני מרגישה כל כך הרבה בסוף של הספר, זה חמישה כוכבים, לא אכפת לי למה, פשוט - אין לי תלונות וזהו.

-

אוקיי עכשיו כן קצת על הספר, כי יש כמה דברים שחשוב לדעת לפני שקוראים אותו.
הדבר הראשון וההכי חשוב - זה שיש 2 כרכים, ושהסיפור לא מסתיים בהם, צריך לצאת עוד ספר לאור שנקרא "שתולים" שממשיך את הסיפור של אסף ונועה.
הדבר השני, ותאמינו לי שזה גם מאוד קריטי בייחוד לקוראות בז'אנר הרומנטי, הסיפור כתוב בגוף שלישי.
זה קשה להסביר למה, אבל יש המון קוראות שמעדיפות לא לקרוא סיפור שכתוב בגוף שלישי.

הדבר השלישי, והוא גם - ממש חשוב לדעת, זה שיש בספר הזה הרבה דמויות משנה, ואנחנו עוקבים אחרי העלילות של כולם, כשאסף ונועה הם הראשיים.
בגלל זה לוקח המון זמן עד שממש מגיעים לחלק שבו אסף ונועה מתאהבים, וצריך להיות סבלניים עם לקרוא הרבה על דמויות אחרות.
אם לא באים לזה מוכנים, זה באמת מרגיש שדמויות אחרות והעלילות שלהן, עם כמה שהן מעניינות, מעכבות את הסיפור של אסף ונועה.
אבל אני מניחה שזאת הולכת להיות סדרה, שאולי לא תעקוב בעתיד רק אחרי אסף ונועה, זה קשה לדעת, אולי יהיו ראשיים אחרים, ואולי עם הסיפור של אסף ונועה יסתיימו גם שאר עלילות המשנה.

זה ספר שעוקב אחרי טירונים בצבא, ואז יש קורס אחרי הטירונות, והסיפור אהבה הוא בעצם בין המפקד אסף צרפתי, לבין נועה אדלר, והסיפור מתחיל מימי הטירונות שלה, ומגיע לשלב של ממש להיות אחד על אחד עם אסף.
זה ללא ספק קשר אסור, הפער גילים פה הוא נורא גדול ו-18 זה מאוד צעיר, אבל - אני מבינה את הראש, ויש פה גם בכתיבה מודעות לבעייתיות.
הדמויות לא חושבות שהפער נורמלי.
כשמישהו אומר לאסף שגיל זה רק מספר, אסף עונה שזה משהו שרק אנשים מפוקפקים אומרים, וזה מראה על הערכים שלו.

אבל זה בדיוק מה שכל כך מהנה פה.
איך לעזאזל מפקד בכיר, מתאהב בטירונית בת שמונה עשרה, ולמה?
רציתי לראות את זה קורה, זה היה מה שמשך אותי להמשיך לקרוא, והתייסרתי מכך שעברתי כל כך הרבה אחוזים מהספר ועדיין לא הייתה ביניהם אפילו שיחה אחת.
אני לא יודעת אם הספר הזה נחשב "בעירה איטית", אבל אני בערתי באיטיות בהחלט.
אוקיי בדקתי, הוא אכן בעירה איטית.
גאד, אני חושבת שלאדם שאוהב "בעירה איטית" הספר הזה יהיה ממש טוב, כי אני יודעת על עצמי שמה שאני מרגישה עכשיו, זה סימן לכך שהטרופ הזה היה כתוב מצוין.
התייסרתי, קשות, התחננתי "מה כבר ביקשתי?! שיחה?!", ואז קיבלתי לאט לאט עוד ועוד ממה שרציתי, ואין לי תלונות.

ואני מזכירה לעצמי, בספר הבא לכתוב עם הראש ולא עם הרחם.
ואני אומרת הרחם כי... מה אתם חושבים?
זה כי אני במחזור ואני לא שפויה כרגע!
(אני בדרך כלל לא מדגמת שפויות. אם "מדגמת" זו בכלל המילה הנכונה.)

אני לא יכולה לאסוף את המחשבות שלי ולהסביר מה אני אוהבת בספר, הספר פשוט היה לי עונג וזהו.
זה לא ממקום של מחשבה, של לזהות בדמויות תכונות שאני מחבבת - אני פשוט כל כך נהניתי, ואני רוצה להמשיך לקרוא, והעוצמות של זה, יותר חזקות מה"למה אהבתי".
אהבתי כי אהבתי, כי זה מה שהרגשתי, ועדיין מרגישה.

לפני חודש•
★★★★★
•סייג'
לשמור על 13

לשמור על 13

קלואי וולש

נהניתי מהספר הזה, זה השלישי ויש עוד ספר אחד על הזוג הזה.
אני לא רואה איך אני יכולה לכתוב ביקורת עליו בלי לעשות ספוילרים, אז אני מזהירה, שאני הולכת לעשות ספוילרים לספר הראשון והשני.

אז שאנון עוברת התעללות מילולית ופיזית בבית שלה, אבא שלה אלכוהוליסט.
הוא מתייחס אליה כאל לא רצויה, קורא לה זונה ושרמוטה כל הזמן, מבזבז את הכסף של המשפחה, וגם חובט בה פיזית כשהוא שיכור.
לכן שאנון חיה בחרדה תמידית, היא מקיאה מחרדה ולכן היא סוחבת בתיק שלה באופן קבוע מברשת שיניים ומשחה.
היא בסך הכול ילדה בכיתה ט', שמבחינת גיל אמורה להיות בכיתה י' כי היא נשארה בגן שנה, כי הייתה לה שנה נוראית בגן, כי גם שם היא חוות בריונות.

ג'וני הוא כוכב רוגבי, הוא בכיתה יא', מבחינת גיל הוא אמור להיות בכיתה יב', כי גם הוא נשאר שנה, מסיבות אחרות.
הוא משחק בנבחרת של בין הספר, אבל הוא גם מנסה להיכנס לנבחרת אירלנד, הם נפגשים ביום הראשון של שאנון בבית הספר כשהיא חוצה את מגרש הרוגבי בניסיון לקצר את הדרך, והוא בטעות פוגע בה כשהוא בועט כדור מזעם ותסכול.
היא חוטפת זעזוע מוח, הוא נשאר איתה, וזה בעצם הרגע שג'וני מתאהב בה, כי שאנון ממש יפה, היא פשוט לא חושבת ככה על עצמה.
אני חושבת שבסצנה הזאת, ג'וני רואה צלקת בפנים שלה, והוא שואל איך היא קיבלה את זה, והיא עונה מתוך טשטוש "אבא שלי".
והוא שואל אותה לגבי זה שוב, שואל אותה אם היא באמת אמרה עכשיו שאבא שלה גרם לצלקת הזאת, והיא מיד מכחישה ואומרת שלא, מה פתאום.

זה קורה בתחילת הספר הראשון, ולאורך הזמן ג'וני רואה על הגוף שלה סימנים, והוא שואל מה קרה אבל היא לא משתפת אותו.
שאנון פשוט ממשיכה לחיות בחרדה, עם אבא שמתעלל בה, שמגביל אותה, שעלול להכות אותה אם היא חוזרת מאוחר מדי הביתה, שלא מסכים לה לישון אצל חברה.
אבא שלה בעיקר לא מאשר שיהיה לה חבר, והוא מניח עליה יד וחונק אותה, כשהוא רואה תמונה שלה ושל ג'וני בעיתון.
אחיה הגדול ג'ואי היה שם, והוא הצליח להרחיק ביניהם, ואני חושבת שבסופו של דבר שאנון עלתה לחדר וג'ואי ואבא שלה רבו מכות קצת, זה לא כזה ברור כי את רוב האלימות אנחנו לא רואים על הדף.

בכל אופן, אז שאנון מרגישה ממש לא מוגנת בבית שלה, למעשה היא מרגישה שאם היא תמות הכול ישתפר, היא מרגישה אשמה, היא מרגישה שמישהו ימות בגללה אם לא היא, בגלל שאבא שלה וג'ואי יכולים להיכנס למצב של מכות רצח.
בכל אופן, אני עומדת לכתוב על הספוילר הכי משמעותי פה, שקורה בספר השני.

הפיצוץ הסופי, הרגע שבה אנחנו ממש רואים את האלימות בבית, מגיע בסוף הספר השני.
למעשה זה מגיע ממש בסוף, שאנון וג'וני מתנשקים כשהוא נפצע על המגרש ומחכה לאמבולנס, והמורה/מאמן תופס אותם בתנוחה מאוד לא הולמת.
כל זה קורה במצב שבו שאנון רחוקה מהבית, לא חזרה הביתה, וכבר חושבת שאבא שלה יהרוג אותה כי היא לא חזרה הביתה.
היא לא חזרה הביתה כי היא לא הייתה מודעת לכך שיהיה טיול כיתתי למשחק של הנבחרת הרוגבי עם קבוצה אחרת, היא לא קיבלה את ההודעה כי אבא שלה הטביע את הפלאפון שלה באותו שבוע.
אז היא מסתכנת, הולכת לראות את ג'וני, נתפסת על ידי המורה, הולכת אחרי זה לבית החולים ושומעת מג'וני מלא שטויות שהוא אומר כשהוא מסטול.
כשהוא מסטול הוא שואל אותה מי עושה לה את זה, מי מכאיב לה, וממש לפני שהוא נרדם, היא אומרת לו שזה אבא שלה.

כשג'וני מתעורר הוא לא זוכר שום דבר שהוא אמר כשהוא היה מסטול, שאנון שם אבל הוא מבקש ממנה לצאת ולקרוא לאבא שלו.
הסיבה היא כי לג'וני יש פציעה במפשעה, ששאנון כבר יודעת עליה, אבל ג'וני מובך וצריך לדבר עם אבא שלו שיעדכן אותו שהזין שלו בסדר.
שאנון יוצא וחוזרת לשאר הכיתה, היא חוזרת הביתה עם המחשבה שאבא שלה יהרוג אותה, והוא אכן כמעט הורג אותה.

זאת הייתה סצנה כל כך קשה.
הוא מרביץ לה, כמעט הורג אותה, אמא שלה לא עוצרת אותו, אחיה ג'ואי מנסה להילחם בו אבל הוא מגיע מאוחר אחרי שכבר אבא שלה הכה אותה קשות.
יש שם גם שלושה ילדים קטנים שצופים בהכול, בני 11, 9 ו-3.
ג'ואי מביע את התסכול שלו, אומר לאמא שלו שזה או אבא שלהם או הם, ואמא שלו לא עונה ישר.
זה גורם לג'ואי להיגעל, לומר שהוא שונא אותה יותר משהוא שונא את אבא שלהם - ובינתיים שאנון חווה קשיי נשימה.

בקצרה, אבא שלה חורר לה ריאה, ג'ואי לא מצליח לעזור לה כי אבא שלו משתלט עליו וחונק אותו, וטייג בן ה11 מצמיד סכין לגרון של אבא שלהם, ואומר לו לשחרר או שהוא יחתוך לו את הגרון.
הוא באמת פוצע אותו קצת, כדי להראות שהוא רציני, וג'ואי בינתיים צורח לאמא שלו לעזור לשאנון, אבל אמא שלו לא מתפקדת.
אני מרחיבה כדי שתבינו כמה הסצנה הזאת קשה, כי הספר השלישי כולו מושפע מהסצנה הזאת.
נהניתי מהספר השלישי, אני חושבת שהסיפור מעניין ומותח, ושאנון חווה קצת יותר חופש כאן, אבל עדיין יש אתגרים והגבלה כי האירוע הזה ממש לא מתקן את המשפחה שלה.
אנחנו רואים את ההשלכות של מה שקרה, על שאנון פיזית, על ג'ואי, על האחים הקטנים.
זה גם נורא מעניין כל העניין עם אמא של שאנון, שאנחנו לא יודעים איך להרגיש לגביה, כי היא לא הגנה על הילדים שלה, ותמיד קיבלה את אבא שלהם בחזרה.
בספר השלישי חווים יותר את המשפחה של שאנון, וכמה היא דפוקה וצריכה עזרה, ואני מקווה שבספר הרביעי אנחנו נראה פתרון מספק לכל הדברים האלה.

אני אומרת מקווה כי אני די בטוחה שהספר החמישי יהיה על אחיה ג'ואי.
אז אני מקווה שכל התסבוכת עם הילדים, ועם מי הילדים יהיו ואם הם צריכים להיות עם אמא שלהם שהזניחה אותם - תיפתר בספר הרביעי.
אני כל כך שקועה רגשית, האירוטיקה פחות מעניינת אותי והיא פחות העניין פה.

בכל אופן, אין לי טענות, הסיפור מעניין אותי, כל דמות בסיפור מוסיפה לו משהו וגורמת לי לתהות אם אנחנו נראה יותר מדמויות מסוימות בעתיד, והכול מרגיש עמוק ואפל.
אני אוהבת את זה.

לפני חודש•
★★★★★
•סייג'

ביקורות נוספות על "carry on"

carry on

carry on

Rainbow Rowell

אז נו, כן, התחלתי אותו השבוע. באנגלית. כי פשוט לא היתה לי סבלנות לחכות עד שהוא יתורגם, אם בכלל.
ונו, כן, סיימתי אותו השבת. בלי מילונית אפילו. נאבקת במילים הלא מובנות אבל ממשיכה הלאה כי אני פשוט מוכרחה לעזאזל לדעת מה קורה בהמשך. אני פשוט יכולה לעצור רק בעמוד האחרון. ואז לשבת, מתנשפת קלות, בוהה בלי מטרה היישר לפנים, מופתעת קצת לגלות שעדיין יש עולם מחוץ לדפים, נראה בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שהרמתי את הראש מהספר.

קארי און הוא ספר יוצא דופן. ממגנט, אפילו מבעד למחיצת השפה. חכם. קווים עדינים של ביקורת, של אמירות על המציאות ועל הבדיה; רישום זהיר של רעיונות על גבורה, על פזיזות, על טירוף, על אהבה. דמויות רבות פנים, מעוררות הזדהות ומחשבה.
ומעל לכל, קסם. במובן הפנטסטי והמטאפורי. קסם, חי ושוקק בכל עמוד. קסם, סוחף וחסר גבולות ועוצר נשימה. קסם, יפהפה וכל יכול ושבור.
כמו סיימון. כמו באז.
כמו כולנו.

קארי און הוא בו זמנית ספר פנטזיה, ופארודיה קלה, מעודנת, על ספרות פנטזיה; או בעצם, על ענף ספציפי שלה - מה שריינבואו ראוול קוראת magical Chosen One stories. ז'אנר הנבחר. הז'אנר שהארי פוטר הוא המייצג הידוע ביותר שלו.
סדרת הארי פוטר היא סדרה מרתקת, מהרבה בחינות. שיחות עם חברים שלי מגיעות לעתים קרובות לניתוחי עומק של הסדרה והמסרים שמאחוריה. ריינבואו ראוול מנהלת מבין השורות שיחה כזאת ממש, באופן אגבי ומקסים.

למשל, השפה שסיימון, הנבחר שלנו, משתמש בה. המילה פאק על כל הטיותיה נוכחת מאוד במשפטים שלו. כמו כל נער מתבגר נורמלי. בייחוד אחד כזה שהחיים שלו באמת דפוקים, במחילה. שנבואות חזו את הגעתו והטילו עליו את תפקיד המושיע, ושמישהו מנסה להרוג אותו כל שנה, מילולית. להארי פוטר יש התקפי זעם (שניים. בשבעה ספרים.) והוא בהחלט מריר לפעמים, אבל אני לא חושבת ששמעתי אותו אומר משהו יותר חריף מאאוץ'. אה, רגע, למרבה הנוחות אפשר גם לומר "הארי קילל". בלי להיכנס לפרטים או משהו.

או למשל. בהארי פוטר יש בידוד כמעט מלא בין עולם הקוסמים (בריטניה הקסומה) לבין העולם הרגיל על אנשיו חסרי הקסם (מוּגלגים). רוב הקוסמים מפגינים חוסר יכולת מוחלט להשתמש בכסף מוגלגי, בטכנולוגיה בסיסית כמו טלפונים ועמדות למכירת כרטיסים, ובכל מה שמר הריסון קורא "אי הנוחות המודרנית". יותר מזה: טכנולוגיה משתוללת בסביבת קסם, וממילא לא יעיל בכלל אפילו לנסות להשתמש בה. רוב הקוסמים, גם אלה שלא מאמינים בטוהר הדם, מניחים אוטומטית שחיים של מוגלגים הם הרבה יותר מסורבלים מחיים של קוסמים. הדור המבוגר של הקוסמים לבוש גלימות, אם כי הנוער הולך בג'ינסים. יש להם רדיו אבל הם טופחים עליו עם השרביט, ויש להם תנור ממש, עם בולי עץ בתוכו, במקום הסקה מרכזית או מזגן. ארתור וויזלי, איש חכם לכל הדעות, מפגין טמטום מוחלט ביחס לאחד מתחומי העניין העיקריים שלו - חפצי מוגלגים. נראה שהוא לא יודע מאיזה צד להסתכל על טוסטר. ומחשבים, אם אינני טועה, לא מוזכרים אף ברמז באף אחד משבעת ספרי הסדרה.
בקארי און זה לא בידוד, אלא בידול. לכל המבוגרים יש לפטופים, וכל בני הנוער משתמשים בפלאפונים; אבל המאג, מנהל בית הספר לקסמים, אוסר על החזקת פלאפון בתחומי בית הספר. הקוסמים מכירים את העולם שבחוץ, אבל נראה שהוא פשוט לא מעניין אותם; ובעולם של ראוול, כעובדה, קסם מידלדל כתוצאה מנישואים בין גזעיים, מה שבהארי פוטר הוא חשיבה גזענית וחסרת יסוד.

הטרמינולוגיה היא עוד נושא מעניין. בהארי פוטר, האוכלוסיה הלא-קסומה נקראת בכינוי בעל הקונוטציה המעט בלתי נעימה "מוגלגים". בקארי און הם Normals. ומצד שני - "בריטניה הקסומה" נשמע הרבה פחות מתבדל מthe world of mages, שמעלה אסוציאציה של יקום נפרד לחלוטין.
ביקום של רולינג, העולם שבחוץ - אם זו בריטניה ואם העולם כולו - כמעט ולא נוכח. מול קארי און, העולם של הארי פוטר נראה פתאום פרובינציאלי להחריד, אף על פי ששניהם מתרחשים באזור נידח כלשהו באנגליה. כי ראוול שותלת כל הזמן אזכורים עדינים: החבר של פנלופה גר באמריקה, איקוני תרבות כמו שרלוק הולמס מופיעים בהקשרים שונים, יורקשייר ואוקספורד וסוהו וכיכר טרפלגר הופכים את הדימוי הבריטי של פודינג ובירצפת מהארי פוטר לממשי וחי. ובכלל, המוּדעוּת למה שמעבר לקיום הקטן והזניח שלנו צצה כל הזמן: הידעתם, למשל, ששדי שלג הם יצורים מוגנים בגלל אפקט החממה? והאין זה רעיון נבון, ללמוד מאופן ההתנהלות של קוסמים אמריקנים וסקנדינבים - לדעת שיש קוסמים אמריקאים וסקנדינבים! כי בהארי פוטר דומה שלא עולה על דעתו של משרד הקסמים הבריטי לבקש עזרה מקוסמים ממדינות אחרות! ואמא של פנלופה מאושרת לראות אותה מדברת עם אגאתה, כי "זה טוב לראות שיש לך חיים שיכולים לעבור את מבחן בקדל" (כמה צחקתי).

ויש עוד כמה הקבלות מעוררות מחשבה:
סיימון אומר פעם, ביחס למלחמות בתוך עולם הקוסמים, "הלוואי שהיתה רק מלחמה אחת, רק אויב אחד שיכולתי פשוט להתייצב מולו," מה שגורם לפוטרהד המצוי לחייך חיוך מר;
פנלופה מסבירה למה הערפדים והקוסמים מעולם לא חיו בשלום, "אנחנו צריכים את הנורמלים חיים, הערפדים צריכים אותם מתים". וזה גורם לך לתהות למה בעצם צריך נורמלס. מה הם מועילים. כלומר, ברור, זכויות אדם וכולי, ואנחנו לא רוצים שהם ימותו בהמונים, אבל האם עולם הקוסמים צריך נורמלס? ואם כן, למה? יחסי הגומלין המוזרים בין שני העולמות ביקום של הארי פוטר עוברים כאן הקצנה שמדגישה את חוסר ההיגיון שבזה.

↗ספויילר בגודל של המפשייר ↘
ביקום של ראוול, לוחם הצדק לכאורה, הפועל למען רפורמות שיאפשרו לכולם ללמוד קסם, מתגלה כנבל ומטורף, כאיש "המטרה מקדשת את האמצעים". העולם של הארי פוטר מתחלק באופן מאוד ברור בין טוב לרע: מי שגזען הוא מנוול, מי שמקבל יפה בני מוגלגים הוא בהכרח איש טוב. אבל אצל ראוול לגזענות יש לכאורה סיבה מוצדקת. והמאג, הלוחם למען זכויות שוות לקוסמים הפחות חזקים, מוכן לרמוס כל מי שעומד בדרכו, כולל ↗ספויילר עוד יותר גדול אפילו ↘ בנו שלו, והאישה שאהב.

ואם כבר מדברים - האם הארי פוטר נבגד אי פעם? אני מתכוונת, האם היה פעם אדם שהוא בטח בו, האמין בו, ראה בו מייצג של הצדק - והתגלה כבוגד? ג'יני נבגדה; ג'יימס ולילי נבגדו; קווירל התגלה כוולדמורט, אבל הוא מעולם לא היה איש אמונו של הארי; סנייפ לכאורה בגד, אבל הארי לא בטח בו מעולם, ולבסוף הסתבר שהוא גיבור לאומי. האיש שהתחזה להיות עין הזעם בגד קשות בדמבלדור נניח, אבל לא בהארי.
הארי פוטר מתקומם לעתים קרובות מול סמכות, אבל אף פעם לא סמכות שהוא מלכתחילה כיבד או העריך. סיימון סנואו נדרש לעמוד מול האדם שהביא אותו אל עולם הקסמים, האדם שהיה בעיניו הסמכות המוחלטת, הדמבלדור שלו. שלבסוף בוגד בו. שלבסוף מסתבר שהשתמש בו מההתחלה. שיצר אותו. וסיימון הצליח. היה צורך בגוּפה, אבל הוא הצליח.
↗סוף ספויילרים ↘

יש קטע נהדר בקארי און שבו סיימון אומר לבאז שהוא מנסה לא לחשוב. על כל דבר. שהוא עושה רשימות של דברים שעליהם לא חושבים.
ובאז שואל, למה?
כי, הוא אומר, זה כואב לחשוב על דברים שלא יכולים להיות לך, או שאתה לא יכול לשנות. עדיף לא לחשוב עליהם.
אז אתה לא חושב, באז מלגלג.
זה חסר טעם.
אני לא מבין אותך, באז אומר. אתה הקוסם הכי חזק שחי - שחי אי פעם, קרוב לוודאי. אתה יכול להשיג כל דבר שתרצה. איך זה חסר טעם לחשוב על זה?
וסיימון אומר, כי זה לא משנה. בסופו של דבר, אני אעשה מה שמצופה ממני לעשות. אני בין כה וכה אעשה את אותו הדבר. ההאמדראם [הנבל של הספר] יתקיף אנשים, ואני אגן עליהם. המאג יבקש עזרה, ואני אתן לו אותה. אני לא צריך לבחור או לתכנן. אני מגיב לסיטואציות, לא יוזם אותן. ובסוף, יום אחד, אני אתמודד מול משהו שגדול ממני, משהו שאני לא יכול לנצח, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. אני אלחם עד שלא אוכל יותר - מה יש כאן לחשוב?
זה כל כך הארי פוטר שזה כמעט כואב.

והדמויות, וואו, הדמויות.

סיימון סנואו, הנבחר, שהוא בו זמנית קריקטורה מוקצנת של הארי וגם דמות נפלאה בפני עצמו. שלמרות מה שהוא אומר, הוא לחלוטין היוזם ולא המגיב במערכת היחסים המקסימה שעומדת בבסיס הספר הזה. שמבולבל ולא מוּדע לעצמו ועושה שטויות על ימין ועל שמאל ונראה שאף פעם לא חושב ותמיד פשוט רץ לתוך הלהבות, אבל בסוף של דבר מבין בחוש מה הדבר הנכון, הלא אינטואיטיבי, ועושה אותו.
↗ספויילרים מכאן ועד הסוף, חוששני ↘
הארי פוטר, במעשה הקרבה עצמית למען הצלת העולם, מתאבד. אחר כך הוא קם לתחייה (פעם הילד שנשאר בחיים, תמיד הילד שנשאר בחיים) והיריב שלו בסופו של דבר הורג את עצמו. כי הארי שלנו, אביר-טוהר-הנשק עד הסוף המר, לא מטיל אף פעם קללה הורגת. אחרים כן - סיריוס בלק, מולי וויזלי - אבל הארי פוטר מכוון שרביט לעבר הרוע הגדול ביותר וצועק לחש פריקה מנשק פשוט. הנבל, לעומתו, מכוון על מנת להרוג. ואז הקללה שלו עצמו חוזרת אליו והורגת אותו. זה תמיד שיגע אותי, יְפִי-הנפש הזה. הרי, ילדים, בדרך כלל הרשע משמיד את עצמו, נכון? אנחנו פשוט צריכים לעמוד שם בידיים מורמות ולחכות שהנאצים יתאבדו, שדאעש יְאַכְּלוּ את עצמם, שכל אויבינו יתפוגגו בעננת צדק וקשתות וחדי קרן.
אצל ריינבואו ראוול מה שנדמה כנבל הראשי בספר הוא בעצם חור. העדר. רעב. שסיימון מביס אותו באמצעות הענקת כל הכוח שלו לחור הזה, שמתמלא ונעלם. (המממ.)
אבל את המאג, האדם שיצר את המצב המטורף הזה, סיימון הורג. לא בכוונה. הוא פשוט מצווה עליו, בקסם, להפסיק להציק לו. ונדמה שהדרך היחידה שהמאג מסוגל לחדול, היא במותו. וכך הוא מת.
זה פציפיזם מהסוג שאני מוכנה לקבל. להילחם רק למען היכולת לחיות בשלווה.
סיימון מוותר על כל הקסם שבו למען עולם הקוסמים. הוא לכאורה הופך להיות נורמלי. אבל יש לו כנפיים וזנב. הוא חי עם ערפד. אני חושבת שכמו הארי פוטר, אם נולדת הנבחר, אין לך דרך לחיות חיים שפויים לגמרי. אף פעם.

פנלופה היא החברה הכי טובה של סיימון. דה סמארט וואן. אם נקביל שוב להארי פוטר, ראוול לכאורה לקחה את הרמיוני וחתכה החוצה את רון. אבל פנלופה היא לא בדיוק הרמיוני: היא לא מייצגת תמיד ובעקביות את הדבר הנכון, היא לא קול השפיות, היא לא קול הסופרת. היא פשוט דמות, בתוך הסיפור, חכמה ביחס לנתונים שלפניה. הרמיוני לא שגתה מעולם. פנלופה בהחלט יכולה לטעות. (הבית שלה, אגב, מזכיר קצת את המחילה, ביתם של הוויזלים. ואחיה הגדול, פרמאל, עובד בשרות המאג ונגד המשפחה - כמו פרסי, אחיו הגדול של רון. פרד וג'ורג' הם כנראה השכנים ממול.)
אבל פנלופה הביאה לשיא את "הֱיות הסיידקיק של הגיבור". כי היא לא משחקת תפקיד שולי. והיא תרוץ אל תוך הלהבות אחרי סיימון, אף על פי שאגאתה מטיחה בה שהיא לא תועיל שם כלום, שכל מטרת החברים של הגיבור היא לשמש עדים או בני ערובה או לרכב איתו אל השקיעה אחרי הסוף הטוב.
פנלופה אדירה לגמרי.
בעמוד האחרון של הספר, סיימון מבקש מבאז שיפסיק לקרוא לו הנבחר.
פנלופה אומרת, "אבל אתה בהחלט הנבחר. נבחרת להשמיד את העולם. זה שנכשלת לא אומר שלא נבחרת."
עם חברים כאלה, מי צריך אוכלי מוות?
(אני חושבת שהיא טועה, אגב. הנבואה שניבאה את כל זה אומרת and one will come to end us. and one will bring him fall. let the greatest power of the powers reign, may it save us all.
אני חושבת שהחלק הראשון מתייחס למאג, והחלק השני לסיימון. שלטון הכוח החזק יכול להתייחס לזה שברגע האמת סיימון פועל שלא לפי האינטליגנציה המזהירה של באז ופנלופה, אלא לפי אינסטינקט טהור, ומציל את המצב. אני יכולה להישען על העובדה שהשמדת הרע מתוארת כעובדה (סיימון היה מחסל את המאג בין כה וכה כשהוא היה קולט את הכוונות שלו) ולעומת זאת הצלת עולם הקוסמים היא אפשרות בלבד - כי אם באז לא היה מבין מהו בעצם ההאמדראם, ואם סיימון לא היה מבין מה צריך לעשות, ההאמדראם היה ממשיך לחסל את הקסם עד תומו.
ויש כאן אמירה מעניינת לגבי נבואות שמגשימות את עצמן, כי הרי המאג יצר את סיימון על פי הנבואה, אבל אני לא אכנס לזה.)

פיונה, הדודה של באז. יצור מקסים שכמוה, תבורך. ההומור והחוצפה ויותר מכל הלב.
לוסי, רחמים וצער והנה מסתבר שאהבה לא יכולה לעשוות כל דבר.
נטאשה פיטץ'-גרים, אמא של באז. שאהבה אותו באמת ובתמים, אבל התאבדה כשערפד נשך אותה. ולעולם לא היתה מקבלת את הבן הנפלא, המבריק, המוכשר שלה, כי הוא ננשך. ועל זה אני לא אסלח לה, ולא אכפת לי כמה מרשימה ומוכשרת היא היתה.
דייווי, אידאליסט חולה שמדגים נהדר את חשיבות הציניות.
אבא של באז, שילך לעשות פעולה התורמת לריבוי המין.
אֶבּ, שהתגלתה כמדהימה יותר ויותר ככל שהתקדם הסיפור. שמראה שכוח לא בהכרח משחית, אבל גם לא צריך לוותר עליו לגמרי כדי להישאר בידיים נקיות. שמראה שאהבה אולי כן יכולה לצלוח הכל, בכל זאת.

אגאתה. אוי אגאתה. שיש לה דחף שימור עצמי שאין ולא היה לאף אחד מהחברים של הארי פוטר. שמאירה - בקיצוניות - את חוסר הטעם שבכל זה. (פתאום שמתי לב, אגב, שבספר השביעי ג'יני נשארת בבית. מוּגנת. וזה נראה לכולם הגיוני משום מה.) אני אמביוולנטית לגבי אגאתה, כי היא אומרת דברים נכונים בחוסר רגש לא נכון להחריד. באדישות כמעט.
אגאתה בורחת. קשה להעריך אותה על זה, אבל קשה עוד יותר שלא להבין את ההיגיון שבפעולה. ואי אפשר שלא לזכור קול קר בבית הקברות של הנטינגטון, "הרוג את המיותר". ואם את מיותרת בסיפור, למה שלא בעצם תלכי לכתוב לך סיפור משלך.
אני לא אוהבת את אגאתה. אבל המשפט "אני לא רוצה להיות הפרס בסוף המסלול של מישהו" הוא, שוב, נכון עד כאב.

ובאז. באז, הדמות האהובה עלי. זאת שידעתי שאוהב עוד לפני שפתחתי את הכריכה. זאת שאהבתי עוד לפני שבאמת הופיעה, באיחור ובצליעה, רק מלשמוע אחרים מדברים עליו. באז, תמיד בשליטה, מוּדע לעצמו עד כאב, חכם להחריד, אומלל כל כך. באז, משאלות יכולות להתגשם. באז, יער בלהבות וחלומות קמים לתחייה ומתנפצים. באז, כאב ושנאה עצמית וחיוך מלגלג. באז, עם הדרכים שלא ייאמנו להביע אהבה. באז, משפטי המחץ הכי טובים אי פעם. ממזר יהיר עד העמוד האחרון.
באז, הדראקו הכי מושלם שהפאנדום הזה התיימר אי פעם ליצור.
והוא כל כך הרבה יותר מזה.

הספר הזה הוא מעין הספר המוּער של הארי פוטר.
אבל הוא גם כל כך הרבה יותר מזה.
והלוואי שהיו שמונה. אבל יש רק אחד.
והלוואי שהיו מתרגמים אותו.
אבל בינתיים, I`ll carry on.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•פֶּפֶּר
carry on

carry on

Rainbow Rowell

עברה שנה מאז קראתי את הספר בפעם הראשונה, ועכשיו, גם אחרי קריאה שניה, עדיין לא הצלחתי לגבש עליו דעה מסודרת. אז בחרתי לכתוב עליו. זאת לא בדיוק ביקורת אלא יותר חשיבה בקול רם, לכן יתכנו ספוילרים. ורפרנסים לספרים אחרים. אין לי עם מי לשוחח על הספר הזה, אז מצטערת מראש.

הצד החזק בספר הוא הבניה של הדמויות. אין כאן אף קלישאה של דמות עגולה אבל חבוטה מרוב דרמה. הדמויות של ריינבו שרוטות אבל לא במובן הטרגי, אלא פשוט כי כולנו דפוקים פה ושם. זה הקסם בכתיבה שלה - לקחת דמויות קצת עקומות, שלא מרחמות על עצמן יותר מידי, ולהזיז אותן מצד לצד כמו בחיים האמיתיים.
חיבבתי אפילו את אגתה - אמנם לא הייתי רוצה להיות חברה שלה כי היא די מעצבנת, אבל הערכתי את המחשבה מאחוריה. בואו נאמר שלא הייתם מוצאים אחת כמוה בספר של ריק ריירדן למשל, או אפילו אצל ג'יי קיי רולינג. הם לא ממש מכירים את הקונספט של בריחה, או פחד.
זה מרענן לקרוא על דמויות שלא תמיד מקבלות את ההחלטות הנכונות. ואפילו לא את ההחלטות שמצופה מהן לקבל (הדמות של אב. וואו). ושהרשע הוא לא באמת רשע, אלא חוסר... ושיש דרכים אחרות להתמודד איתו. בעניין הזה, ריינבו באמת הצליחה. היא כתבה את "הקרב האחרון" של סיימון בצורה שממש העבירה בי צמרמורת. ויותר מזה אני לא אגיד כי יש גבול לספוילרים.
המלחמה בין הכוחות הפוליטיים בעולם הקוסמים (איזה עלוב זה נשמע בעברית, "עולם הקוסמים") הייתה מרתקת בהשפעה שלה על סיימון והשאר, ובכלל בעצם העובדה שהיא לא מוצגת כשחור-לבן. הצלחתי להבין את שני הצדדים. צידדתי בכך שלכולם מגיעה הזדמנות ללמוד בוואטפורד, והאליטיסטיות של מחנה פיץ' לא הלהיבה אותי; מצד שני, הם נהגו מתוך אכפתיות אמיתית לקסם, ולבית הספר, ואהבה לכל מה שהמילה "בית" מייצגת עבורם, גם אם זה שמרני באופן מחריד. וכשבאז דיבר על אמא שלו והציג אותה כנמרה ששומרת על גוריה, קצת קשה להישאר אדיש.

אני חושבת שמה שהקשה עליי להתמסר לחלוטין לסיפור היו הציפיות שלי אחרי Fangirl.
קודם כל, הכתיבה. בניגוד ל-Fangirl שנכתב בגוף שלישי מנקודת מבטה של קאת' בלבד, כאן אנחנו מקבלים כמה וכמה נקודות מבט, וכולן בגוף ראשון הווה. שזה מצחיק כי לאורך הקריאה חשבתי על זה שקאת' תמיד נמנעה מלכתוב בגוף ראשון, ובטח שלא בהווה.
זה הרגיש לי קצת... שגוי. זה הקשה עליי להתחבר. לדעתי, אפשר לספר סיפור בצורה טובה מנקודת מבט של מספר דמויות גם בגוף שלישי - לראיה ליהי ברדוגו ב-six of crows (שמסתבר שהיא חברה של ריינבו. ושהיא גרמה לה לבכות. קטע), שלהטטה בין 6 קולות כמו לוליינית ולא יכולת להוריד ממנה את העיניים; ושלא נדבר על מה שרובין הוב עשתה בסדרת הספינות החיות (טוב, זה לא הוגן להשוות אליה. היא מלכה ואוכלת את כולם לארוחת בוקר. וזה שעוד לא כתבתי על הספינות החיות זה רק מפני שאין מילים לתאר את החוויה המדהימה שהיא העניקה לי שם, וממשיכה להעניק לי בכל פעם שהגעגוע מחזיר אותי למדף שלה. אבל זה סיפור אחר).
בכל מקרה, אני חושבת שהייתי מסוגלת ליהנות יותר אם היא הייתה כותבת באופן טבעי יותר.

ההתחלה של הספר קשה. כן, גם בפעם השניה שקראתי אותה. אני מניחה שריינבו ניסתה להעביר לנו שסיימון מאוהב בבאז מבלי להיות מסוגל להודות בכך בפני עצמו, על ידי זה שהוא אובססיבי כלפיו ומחפש אותו בכל פינה, אבל בעיני אהבה ואובססיה הן בדרך כלל דבר והיפוכו. זה עושה לי רע כשאני קוראת על זה. ואני יכולה להבין למה פני לא אוהבת לפתוח את הנושא הזה מול סיימון.
הכל משתנה ברגע שבאז חוזר לתמונה. ממש נשמתי לרווחה כשהוא חזר. הוא הצליח להצחיק אותי, לעצבן אותי, ואני חושבת שמערכת היחסים בינו לבין פני היא אדירה (אם הייתי כותבת שיפ, זה לגמרי היה באז/פני. סליחה סיימון. אבל גם אותך אני אוהבת).

וגם, טוב, המאג.
לא אהבתי את מה שקרה לו בסוף. לא אהבתי שריינבו הציגה אותו כמטורף. זה לא הגיע לו, אחרי כל מה שהוא עשה. הוא גאון, כן, אבל יותר מזה, הוא בעל חזון. הוא הצליח לשנות את העולם, תרתי משמע, רק בכוח הרצון שלו ובאמונה איתנה באידיאלים שהיוו עבורו דלק כשאחרים ניסו להכפיף אותו לרצונם. לאורך הספר הוא הוצג כאדם שקול - דורסני אולי, אבל שקול - והתקף הטירוף שהוא שקע בו לקראת הסוף היה כל כך לא אופייני וזה פשוט תסכל אותי. חוץ מזה, נהניתי ממערכת היחסים שלו עם סיימון, שהייתה סמכותית מצד אחד ואינטימית מצד שני, וממש לא הייתה צריכה להסתיים כפי שהסתיימה.

זה ספר טוב, שלא תבינו לא נכון. חשבתי עליו הרבה גם אחרי שסיימתי אותו, והוא מעלה שאלות מרתקות. בכל זאת, חזרתי אליו לסיבוב שני. אבל... הייתי יכולה ליהנות יותר. במיוחד אחרי כל הפוטנציאל שהיה ב-Fangirl.
אל תמנעו מקריאה בגללי. זה ספר טוב. תקראו, ואל תלמדו ממני - תגבשו דעה :)

לפני 5 שנים•אתל
carry on

carry on

Rainbow Rowell

אני חושבת שאפשר לחלק את הביקורות שלי לשני סוגים:
1. ביקורות יפות וברורות, היה יפה יישר כח תודה
2. ביקורות מטורללות שבהן אפחד לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלכם (כוללות הרבה אעעע)

אז זו אחת של אעעע.
(סתם. אסביר בהמשך שאת האעעע אני משאירה לאחרים כי הוא מובן מאליו. זו תהיה ביקורת של "המציאו מושג ונתחו דברים ספרותית בעקבות זאת. ואז התפלאו למה אף אחד לא הבין מה רציתם מחייו")

רקע כללי: (אנסה לקמץ בספויילרים)
יש ספר קוראים אותו פאנגירל ("מעריצה" בוז הוצאת מטר) הוא על ילדה סטודנטית חמודה יש לה חיים היא כותבת פאנפיקים - שזה בעצם סיפורים על כל מיני סיפורים - באינטרנט. היא כותבת על סדרה שנקראת סיימון סנואו (מקבילה מכוונת להארי פוטר) וסך הכל ספר נחמד מאוד ומכיר בזכויות הפאנגירלז תודה תודה.
ואז באה ריינבואו ואמרה היי בואו נכתוב את קארי און, שם יסופרו קורות סיימון ובאז בערך כאילו זה מין סוג של הפאנפיק שקאת כותבת. יאללה? יאללה.
בום. זה מהמם ומקסים ונפלא וגאוני.

(אני אוהבת להתייחס לקארי און כאל הפאנפיק של קאת. ההבדלים לא קריטיים מספיק וזה מאפשר פי אלף יותר ניתוחים)

פסקה ספרותית חפרנית:
אני אוהבת ספרים, או דברים, שמודעים לעצמם ברמה נסתרת. כלומר שמנתחים את עצמם תוך כדי התרחשות הסיפור. שמאפשרים ביקורת עצמית. שמאפשרים מחשבה על הפלטפורמה עצמה תוך הקריאה.
הסבר דוגמאתי:
אם אני סיפור שמספר על איך כותבים אותו אני מודע לעצמי בצורה גלויה. אין לי בעיה עם זה אבל זה לא העניין פה.
אם אני סיפור שמסופר ברצינות מלאה כסיפור, אבל הקורא הנבון יכול להבין מהסיפור דברים על כתיבתו - מבלי שהדמויות בסיפור יבינו שהן כתובות - זו מודעות עצמית נסתרת.
הרבה פעמים, כמו כאן, ייעשה שימוש באינטרטקסטואליות.
(דוגמא, להבדיל - איוב. וזה כבר מוסיף לנו ממד של אמונה וזה מדהים. אבל לא עכשיו)
מה שכל כך מדהים בעיניי בקארי און, חוץ מ[הכניסו פה פסקה על איך הסיפור יפה וחכם והדמויות מקסימות ובכיתי והשיפ שיפי ואוי מיי ליטל פאנגירל הארט איימ אאוט - בחיי שאין צורך לחפור על זה יותר, עשו זאת לפניי ויעשו זאת אחריי, והריני הנ"ל מצטרפת לכל הנאמר וחותמת כאן] הוא המשחק המדהים הזה, של מודעות סיפורית, משלושה צדדים שונים.
כן, שלושה! לא אחד, לא שניים, זהו ספר תלת-משמעי, וזה פשוט פשוט פשוט ג-א-ו-נ-י.
הדברים שאני חושבת שקארי און מבריק בהם:

1. ממד תיקון הקאנון של הארי פוטר ושל סיימון סנואו -
מאחר שההנחה של ריינבואו היא שלכולם ברורה ההקבלה להארי פוטר נפתח כאן עולם חדש ומדהים של משחקים. מעבר לעניין הפאנפיקים - נדבר על זה עוד מעט - גם הקאנון (הכתוב המקורי) משחק תפקיד.
ריינבואו מרשה לעצמה למתוח לא מעט ביקורת על הארי פוטר, אבל גם מפרגנת מכל הלב.
ראשית, הדמויות.
סיימון-הארי: ריינבואו דוגלת בגישת "הארי אידיוט פזיז" ועל כן סיימון הוא מעין השתקפות של הארי. דברים שהארי לא עשה או אמר במפורש, סיימון (האמת שזה תקף גם לשאר הדמויות) יאמר ויעשה. כך סיימון הופך להשתקפות של הארי, אבל אחת שמקצינה לנו את הדמות ומאפשרת למתוח עליה ביקורת אבל גם לבודד - וזה חשוב - את התכונות הטובות שלה, ואת הסיבות לחיוב או לשלילה.
באז-דראקו (לא מתה על ההשוואה, אבל בלית ברירה זו ההשוואה המתבקשת. שיהיה. מותר לי לחלוק על הנחת היסוד ועדיין להנות) מקצין עד מוות את ניסיונות המוות. (הא הא)
פני-הרמיוני: פה התפספס לריינבואו. כי לא כל אחד יכול ליצור הרמיוני, אפילו היא לא. אבל יש שם אמירות מעניינות על סדרי העדיפויות של הרמיוני, ועל הבחירה לשים אותה בתפקיד החברה הצמודה - ולהשמיט את רון - יש הרבה מה לחשוב.
אחרי הדמויות מגיע עניין העולם: המון המון ביקורת על חוסר ההתייחסות בקאנון הפוטרי (ואני משערת שגם הסיימוני) לעניין העולם המקיף את עולם הקסם. איך? אם דמויות אומרות משפטים כמו "באמריקה קורה ככה וככה" ישר מתחילים לחשוב מה בעצם קורה באמריקה. עד כדי כך פשוט ונפלא.
ואז הקסם. יש הרבה דרכים להתייחס לקסם, לא אלאה (חה), וריינבואו בוחרת לפרק את הקסם לגורמים מסוימים ולהתעלם מאחרים: היא מתעסקת בסוגיית השרביטים (למה צריך אותם), מנסה לגעת בעניין כוחות קסם (ונכשלת קשות, לעניות דעתי), ומטפלת יפה במילות קסם.
כמו כן היא בוחרת, כעוד התייחסות צינית ביקורתית, לשבץ בעולם המאגים טכנולוגיה. הרבה פעמים ישנה ירידה על העובדה שגיבורים נוטים לעשות דברים בדרך כלשהי כשטכנולוגיה יכלה לסייע יותר. אישית אני לא מסכימה עם הטענה הזו - שהארי פוטר יכל להיות חזק באותה מידה ללא ההתעלמות מהעולם המוגלגי - אבל אין ספק שהנאה צינית מופקת בשמחה רבה.

2. ממד הרמיזות לפאנגירל וקאת (והעולם שלנו) -
אז קארי און בא ואומר ככה: יש לי בעיה עם זה שהארי פוטר (וכן, סיימון סנואו הקאנוני) לא מתייחס לעולם האמיתי. ולכן, וזה כבר מתקשר למגמה רווחת של פאנפיקים, הוא ייתן המון התייחסויות אקטואליות, היסטוריות ותרבותיות לעולם שסביב. מסטארבאס, דרך דוקטור הו ומוסיקות מוכרות.
זו גם אמירה, כאמור - תיקון הקאנון נעשה באמצעות חיבור שלנו לפאנפיק דרך התייחסויות שקרובות אלינו, וגם דרך ליצור צרחות פאנגירליות - כי תמיד כיף להיתקל באזכורים פאנדומיים.
מעבר לכך ישנו ממד מרתק שקשור לפאנגירל. הפאנפיק לא רק מקשר להארי פוטר אלא גם מקשר לכותבת הפאנפיק שהכרנו בפאנגירל - קאת. זה מקסים. מרמיזות של מצבים דומים שקאת בעצם הכניסה לתוך קארי און (ליווי וסטארבקס) עד הידיעה שמועצמת כל כך יפה - שמעצם העובדה שקאת כתבה אותו אנחנו יכולים ללמוד עליו יותר.
בפאנגירל לא האמנתי. לא אוהבת שמתארים לי יצירה מדהימה בספר ומצפים ממני להאמין שהיא מדהימה כשאני לא חשה שיש לזה אסמכתא (אהמ אשמת הכוכבים). לכן בפאנגירל לא האמנתי, ולכן הופתעתי כל כך לטובה. כי קאת, בתור הכותבת לכאורה של קארי און, מתגלה ככותבת באמת מוכשרת. שנונה וחדה, מבינה את הדמויות באמת, שכתבה ספר שבפני עצמו, מבחינתי, טוב יותר מהספר עליה עצמה.
זה נהדר.
דבר יפה נוסף הוא הרצון והיכולת של קאת להוסיף לספר שלה את מה שחסר בקאנון. זו ביקורת חריפה מאוד על הארי פוטר, אגב. היא בוחרת להכניס בין השורות דברים כמו מוצא אתני, נכויות ולקויות - יחד עם הסתכלות כללית יותר בוגרת על העולם מסתם קאנון שמתמקד בפנטזיה. וזה מהמם גם כפאנפיק וגם כהצעת תיקון הקאנון.

3. ממד עולם הפאנפיקשן -
והנה השלב האחרון. מה שקורה בפאנגירל הוא סיפור על עולם הפאנפיקשן מבחוץ. בקארי און נוסף עניין שלם של שיקוף וירידה על עולם הפאנפיקשן הקיים, מבפנים.
כל מה שאמרתי - על נטיות של פאנפיקים לתיקון הפאנדום דרך מציאות, על מתיחת הביקורת מכל כיוון - הכל קורה פה.
ועניין יפה - פאנפיקם מסוגלים (ורובם אכן כאלה) להיות נוראיים. או להגזים עמוקות. וקארי און בא לתקן גם את זה; הנה תראו. ככה אמורים לעשות את זה. ככה שומרים על הדמויות כעל עצמן, ככה מבשלים את הקורא במשך חצי ספר בלי לאבד עניין.
מעולם לא קראתי פאנפיק טוב כל כך. (מצד שני - אני בררנית ואין לי סבלנות. אז תכלס זה לא שאין כאלו)
כל כך יפה האופן בו ריינבואו בוחרת להביע דעות במרומז על ידי דוגמא עצמית חיובית.

(לא יודעת אם החפירות היו מובנות. אם הבנתם משהו ממה שניסיתי לומר אשמח שתגידו)

אני חושבת שבספר הזה ריינבואו גילתה את יכולותיה האמיתיות. הלוואי שהיא תפיק עוד כמה פנינות פוסט-מודרניסטיות שכאלה.

לקרוא ולהתפעל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•האופה בתלתלים
carry on

carry on

Rainbow Rowell

יש פלונטר מובנה בקסם. יש בעיה מהותית. יש חור בהגדרה.
מהו קסם? הוא אמור להיות על-טבעי, או בלתי-טבעי. אך אם יש לו כללים - הוא פשוט ענף נוסף במדעי הטבע, כמו פיזיקה או כימיה. האם זה שהכללים האלה לא תקפים בעולם שלנו מספיק כדי להגדירו כפנטזיה? כקסם? השאלה היא מהותית, ואולי מתפשטת מעבר לתחומי הספרות: אם כל דבר ניתן להגדרה, אז הכל מדרדר לכדי מדע. ומדע הוא רק יש; אין במדע כדאי. והמשמעות נעלמת.
ואם אין כללים לקסם - מה הוא בכלל? האם ניתן לתלות תקוות בחוסר הבנה? באבסורדיות? הרי או שלקסם אין כללים באמת - ואז הוא חסר משמעות. או שעוד לא גלינו את הכללים - ואז אין לו משמעות.
מהו קסם? הדבר העל-טבעי. אך אם קסם קיים, הלא הוא חלק מהטבע. יוצא כי טבוע בהגדרת הקסם, כמלקוד 22, הוא שהוא לא קיים.
הרי לנו שִׁכתוּב של הצהרתו של ארתור סי. קלארק: כל קסם מספיק מפותח לא ניתן להבדיל מטכנולוגיה.

אודה כי הצגת העניינים עד כה היתה קצת חד-צדדית. ניתן לחלוק בכמה אופנים. אפשר לומר שעצם זה שזה בלתי אפשרי מדע שלנו מספיק כדי להגדירו כקסם (וכשאני מדבר על הגדרה, אני מתכוון לדבר באופן עמוק - באופן שמשמעותי לי, כקורא, כאדם). ארתור סי קלארק בעיבוד המקורי די אומר זאת (הציטוט המקורי טוען כי כל טכנולוגיה מספיק מתקדמת, לא ניתן להבדיל אותה מקסם). זה שיש הסבר לא משנה.
מאידך, אפשר להגן על האבסורד, על עצם חוסר ההבנה, על תחושת הפלא: הקורא עומד בפני הקסם, ולא מבין את חוקיו, אבל מתפלא, ויודע בלבו שזה קסם, ימותו הלוגיקנים!
אני רק תוהה, האם הקוסמים עצמם חושבים שהם קוסמים? או אולי באמת אין פשר והגיון, וזה מהות הקסם?

אני לא מתחבט בעניין בכל פעם שאני קורא פנטזיה. למעשה, אני פשוט קורא, ונותן לעולם של הסופר להקסים אותי, בין אם מערכת הקסם היא "רכה" או "קשה", במינוחים של ברנדון סנדרסון. השאלה היא איך הספר משפיע עלי, ואיך הקסם שבו תורם להשפעה זו.

בספר הזה יש את אחד ממערכות הקסם האהובות עלי. המערכת היא הגיונית; ניתן להבין ממה נובע הכח, מה מבדיל בין קסמים, מה עושה אדם לקוסם חזק. אבל היא לא מדעית; יש בה משהו מעבר, ואולי זה הסוד, היציאה מהפלונטר: הגיון של משמעות, ניתוח לוגי של מה שמעבר ללוגיקה, של מה שבתחום האנושות.
הספר הוא במודל ההארי-פוטרי, אפילו מתכתב ישירות עם דמויות ומוטיבים מהארי פוטר. יש אנשים מיוחדים שיש להם קסם, הם גרים בסודיות באנגליה, והולכים לבית ספר (פנימיה) לקסם. כל הקלפים מוכנים - הגיבור היתום וראש בית הספר המסתורי שמתפקד כדמות-אב; הרשע הבלתי-מנוצח והגיבור שיש לו קשר מיוחד אליו, שהוא "הנבחר"; תלמיד יריב מרושע סגנון מאלפוי; כל מה שבונה עולמות קסומים, מהארי פוטר עד פרסי ג'קסון.
ואז הספר הופך הכל על הראש. שובר סטריוטיפים, משחק עם מוסכמות. בלי ספוילרים, אבל זה גאוני. זה לא סתם הפיכה לשמה, אוי-תראו-הרשע-הוא-באמת-מסכן או כזה. הסופרת בוחנת מחדש כל מיני הנחות, כל מיני מוטיבים של עולמות קסומים כאלה, ויש לה הרבה זוויות חדשות להאיר. הספר מומלץ בחום.

מערכת הקסם היא לא מוקד הספר; הוא לא ירשים את הקורא במורכבות גאונית כזו או אחרת. אבל המערכת היא נהדרת, ומעבר לכך, היא קשורה קשר הדוק לדמותו של הגיבור, ולמשמעותו של הספר בכלל.
כי הקסם בנוי על מילים. כך גם בהארי פוטר, אבל לעומת הארי פוטר, שם הקסמים הם לכאורה רצף רנדומלי של צלילים (כקוראים אנו יודעים שזה בעיקר לטינית, אבל לדמויות הספר זה ג'יבריש), כאן כל הכוח של הקסם מבוסס על כך שלמילים יש משמעות. משמעות בעולם הרחב.
הקסמים הם ביטויים, משפטים משירים, פתגמים; דוקינס אולי היה קורא לזה ממים. אבל מילים.
ורק דברים עדכניים! קסמים חדשים באים לעולם בעקבות יצירת מופת חדשה; קסמים אחרים נעלמים כשספר או שיר נהיה מיושן. call me maybe מאבד את כוחו במהירות. ציטוטי שייקספיר הם בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר, אך מי יודע כמה זמן זה יימשך? וכל קסם עושה משהו שקשור למשמעות המילים שבה.
וזה כמו העולם האמיתי, בעצם. כי בעלי הכוח הם בעלי המילים. והמילים בעלות הכוח הם אלה שכולם מכירים, הם אלה שמרעישים את התרבות. מי הם הקוסמים הטובים? החכמים, הרהוטים, שלא מגמגמים, שדוברים את מילותיהם עם כריזמה. ובאיזה עוד בית ספר לקסם לומדים סמנטיקה ולשון? כן, מי שיודע לדבר הוא יכול לשנות את העולם רק במילים שלו. זה קסם, אבל זה גם המציאות שלנו.
וזה מביא אותנו לדמות הראשית, היפהפיה, שוברת הלב. כי סיימון הוא לא כזה. יש לו כוח עצום, אבל הוא תקוע בפנים. כל רצונותיו, כל כאביו, כל געגועיו זועקים מתחת לשטח; וסיימון מגמגם. הוא נופל על המילים, הוא מתבלבל, סומק עולה בלחייו; הוא לא אדון למילים. החברה הטובה שלו כן. היריב שלו כן - הוא צוחק עליו, לועג לו באלגנטיות של נחש. ורק סיימון שותק.
איזו דמות. איזו הזדהות. כי באמת מה יהא עליו, על האדם שאין לו את הכוח הזה, שלשונו אינה גמישה, שמשתתק מול קהל? כל יגונם נכלא בקרבם, על סף התפוצצות שלעולם לא תקרה...או שכן?
מילים, חבריי. למי יש את המילים? ומה יש למי שאין? ומה היחס ביניהם, בין שני האישים הללו? זאת השאלה הנסתרת של הספר, המתגלמת במפגש בין מערכת קסם לדמות. לשתי דמויות, בעצם.
המשמעות נובעת מתוך המערכת המיוחדת הזו, מתוך מערכת שאינה רק טכניקה מבריקה, אלא משהו מעבר.

לפני 5 שנים•ליינוס
carry on

carry on

Rainbow Rowell

באתי לכתוב תגובה אבל פפריקה כבר אמרה הכל. או כמעט...
אז אכתוב ממש בקצרה תגובה נטולת ספוילרים- הספר הזה מדהים!
סיימתי אתמול בלילה ואני מרגישה מוזר היום (רק ספרים טובים עושים לי את זה) קשה לי להרפות מהספר- מנטלית. פיזית הרי כבר סיימתי אותו ואני לא מן הקוראים פעמיים.
נכון שעד עמוד 153 הייתי חסרת סבלנות (באז לא מופיע עד עמוד זה) וגם נכון שהסוף לא היה לגמרי לטעמי.
כן - הסוף לא היה לטעמי. למה? דבר ראשון ציפיתי לבום הרבה יותר גדול (חחח בדיחה פנימית נראה לי) אבל יותר בגלל שנשארו דברים בלתי פתורים עבור הגיבורים שלנו- ישנם דברים (שני דברים ממש ענקיים) שהגיבורים שלנו לא יודעים (רמז לקוראי הספר: המאג+ לוסי. וגם: באז לא סיפר לסיימון ש.... רצח את .....)
ברצינות! למה לעשות לי את זה. אני שונאת קצוות לא פתורים כאלו. בא לי לזחול לספר וללחוש לסיימון על האוזן "אתה לא 'נורמל' "....
מרגישה נבגדת על ידי הסופרת. היא חייבת להמשיך את זה. אולי היא תעשה את זה? בבקשה שתעשה את זה . ומהר.
אמרתי שאכתוב תגובה קצרה והנ אני נסחפת.
אז בחזרה לתלם- הספר מאוד מיוחד. נהניתי ואני כל כך שמחה שקניתי את הספר (לקרוא בטאבלט זה לא אותו הדבר) אני ממליצה עליו בחום - במיוחד לאוהבי הארי פוטר (ברור מהיכן באה ההשראה של הסופרת אבל היא לא עוצרת שם. היא לוקחת את הספר למקומות מעניינים. איא אפשר שלא להנות)
דבר אחרון- תודה לפפריקה שבזכות אחד התגובות שלך- נראה לי על 'מעריצה' גיליתי את הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•פלפל ירוק