“אז נו, כן, התחלתי אותו השבוע. באנגלית. כי פשוט לא היתה לי סבלנות לחכות עד שהוא יתורגם, אם בכלל.
ונו, כן, סיימתי אותו השבת. בלי מילונית אפילו. נאבקת במילים הלא מובנות אבל ממשיכה הלאה כי אני פשוט מוכרחה לעזאזל לדעת מה קורה בהמשך. אני פשוט יכולה לעצור רק בעמוד האחרון. ואז לשבת, מתנשפת קלות, בוהה בלי מטרה היישר לפנים, מופתעת קצת לגלות שעדיין יש עולם מחוץ לדפים, נראה בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שהרמתי את הראש מהספר.
קארי און הוא ספר יוצא דופן. ממגנט, אפילו מבעד למחיצת השפה. חכם. קווים עדינים של ביקורת, של אמירות על המציאות ועל הבדיה; רישום זהיר של רעיונות על גבורה, על פזיזות, על טירוף, על אהבה. דמויות רבות פנים, מעוררות הזדהות ומחשבה.
ומעל לכל, קסם. במובן הפנטסטי והמטאפורי. קסם, חי ושוקק בכל עמוד. קסם, סוחף וחסר גבולות ועוצר נשימה. קסם, יפהפה וכל יכול ושבור.
כמו סיימון. כמו באז.
כמו כולנו.
קארי און הוא בו זמנית ספר פנטזיה, ופארודיה קלה, מעודנת, על ספרות פנטזיה; או בעצם, על ענף ספציפי שלה - מה שריינבואו ראוול קוראת magical Chosen One stories. ז'אנר הנבחר. הז'אנר שהארי פוטר הוא המייצג הידוע ביותר שלו.
סדרת הארי פוטר היא סדרה מרתקת, מהרבה בחינות. שיחות עם חברים שלי מגיעות לעתים קרובות לניתוחי עומק של הסדרה והמסרים שמאחוריה. ריינבואו ראוול מנהלת מבין השורות שיחה כזאת ממש, באופן אגבי ומקסים.
למשל, השפה שסיימון, הנבחר שלנו, משתמש בה. המילה פאק על כל הטיותיה נוכחת מאוד במשפטים שלו. כמו כל נער מתבגר נורמלי. בייחוד אחד כזה שהחיים שלו באמת דפוקים, במחילה. שנבואות חזו את הגעתו והטילו עליו את תפקיד המושיע, ושמישהו מנסה להרוג אותו כל שנה, מילולית. להארי פוטר יש התקפי זעם (שניים. בשבעה ספרים.) והוא בהחלט מריר לפעמים, אבל אני לא חושבת ששמעתי אותו אומר משהו יותר חריף מאאוץ'. אה, רגע, למרבה הנוחות אפשר גם לומר "הארי קילל". בלי להיכנס לפרטים או משהו.
או למשל. בהארי פוטר יש בידוד כמעט מלא בין עולם הקוסמים (בריטניה הקסומה) לבין העולם הרגיל על אנשיו חסרי הקסם (מוּגלגים). רוב הקוסמים מפגינים חוסר יכולת מוחלט להשתמש בכסף מוגלגי, בטכנולוגיה בסיסית כמו טלפונים ועמדות למכירת כרטיסים, ובכל מה שמר הריסון קורא "אי הנוחות המודרנית". יותר מזה: טכנולוגיה משתוללת בסביבת קסם, וממילא לא יעיל בכלל אפילו לנסות להשתמש בה. רוב הקוסמים, גם אלה שלא מאמינים בטוהר הדם, מניחים אוטומטית שחיים של מוגלגים הם הרבה יותר מסורבלים מחיים של קוסמים. הדור המבוגר של הקוסמים לבוש גלימות, אם כי הנוער הולך בג'ינסים. יש להם רדיו אבל הם טופחים עליו עם השרביט, ויש להם תנור ממש, עם בולי עץ בתוכו, במקום הסקה מרכזית או מזגן. ארתור וויזלי, איש חכם לכל הדעות, מפגין טמטום מוחלט ביחס לאחד מתחומי העניין העיקריים שלו - חפצי מוגלגים. נראה שהוא לא יודע מאיזה צד להסתכל על טוסטר. ומחשבים, אם אינני טועה, לא מוזכרים אף ברמז באף אחד משבעת ספרי הסדרה.
בקארי און זה לא בידוד, אלא בידול. לכל המבוגרים יש לפטופים, וכל בני הנוער משתמשים בפלאפונים; אבל המאג, מנהל בית הספר לקסמים, אוסר על החזקת פלאפון בתחומי בית הספר. הקוסמים מכירים את העולם שבחוץ, אבל נראה שהוא פשוט לא מעניין אותם; ובעולם של ראוול, כעובדה, קסם מידלדל כתוצאה מנישואים בין גזעיים, מה שבהארי פוטר הוא חשיבה גזענית וחסרת יסוד.
הטרמינולוגיה היא עוד נושא מעניין. בהארי פוטר, האוכלוסיה הלא-קסומה נקראת בכינוי בעל הקונוטציה המעט בלתי נעימה "מוגלגים". בקארי און הם Normals. ומצד שני - "בריטניה הקסומה" נשמע הרבה פחות מתבדל מthe world of mages, שמעלה אסוציאציה של יקום נפרד לחלוטין.
ביקום של רולינג, העולם שבחוץ - אם זו בריטניה ואם העולם כולו - כמעט ולא נוכח. מול קארי און, העולם של הארי פוטר נראה פתאום פרובינציאלי להחריד, אף על פי ששניהם מתרחשים באזור נידח כלשהו באנגליה. כי ראוול שותלת כל הזמן אזכורים עדינים: החבר של פנלופה גר באמריקה, איקוני תרבות כמו שרלוק הולמס מופיעים בהקשרים שונים, יורקשייר ואוקספורד וסוהו וכיכר טרפלגר הופכים את הדימוי הבריטי של פודינג ובירצפת מהארי פוטר לממשי וחי. ובכלל, המוּדעוּת למה שמעבר לקיום הקטן והזניח שלנו צצה כל הזמן: הידעתם, למשל, ששדי שלג הם יצורים מוגנים בגלל אפקט החממה? והאין זה רעיון נבון, ללמוד מאופן ההתנהלות של קוסמים אמריקנים וסקנדינבים - לדעת שיש קוסמים אמריקאים וסקנדינבים! כי בהארי פוטר דומה שלא עולה על דעתו של משרד הקסמים הבריטי לבקש עזרה מקוסמים ממדינות אחרות! ואמא של פנלופה מאושרת לראות אותה מדברת עם אגאתה, כי "זה טוב לראות שיש לך חיים שיכולים לעבור את מבחן בקדל" (כמה צחקתי).
ויש עוד כמה הקבלות מעוררות מחשבה:
סיימון אומר פעם, ביחס למלחמות בתוך עולם הקוסמים, "הלוואי שהיתה רק מלחמה אחת, רק אויב אחד שיכולתי פשוט להתייצב מולו," מה שגורם לפוטרהד המצוי לחייך חיוך מר;
פנלופה מסבירה למה הערפדים והקוסמים מעולם לא חיו בשלום, "אנחנו צריכים את הנורמלים חיים, הערפדים צריכים אותם מתים". וזה גורם לך לתהות למה בעצם צריך נורמלס. מה הם מועילים. כלומר, ברור, זכויות אדם וכולי, ואנחנו לא רוצים שהם ימותו בהמונים, אבל האם עולם הקוסמים צריך נורמלס? ואם כן, למה? יחסי הגומלין המוזרים בין שני העולמות ביקום של הארי פוטר עוברים כאן הקצנה שמדגישה את חוסר ההיגיון שבזה.
↗ספויילר בגודל של המפשייר ↘
ביקום של ראוול, לוחם הצדק לכאורה, הפועל למען רפורמות שיאפשרו לכולם ללמוד קסם, מתגלה כנבל ומטורף, כאיש "המטרה מקדשת את האמצעים". העולם של הארי פוטר מתחלק באופן מאוד ברור בין טוב לרע: מי שגזען הוא מנוול, מי שמקבל יפה בני מוגלגים הוא בהכרח איש טוב. אבל אצל ראוול לגזענות יש לכאורה סיבה מוצדקת. והמאג, הלוחם למען זכויות שוות לקוסמים הפחות חזקים, מוכן לרמוס כל מי שעומד בדרכו, כולל ↗ספויילר עוד יותר גדול אפילו ↘ בנו שלו, והאישה שאהב.
ואם כבר מדברים - האם הארי פוטר נבגד אי פעם? אני מתכוונת, האם היה פעם אדם שהוא בטח בו, האמין בו, ראה בו מייצג של הצדק - והתגלה כבוגד? ג'יני נבגדה; ג'יימס ולילי נבגדו; קווירל התגלה כוולדמורט, אבל הוא מעולם לא היה איש אמונו של הארי; סנייפ לכאורה בגד, אבל הארי לא בטח בו מעולם, ולבסוף הסתבר שהוא גיבור לאומי. האיש שהתחזה להיות עין הזעם בגד קשות בדמבלדור נניח, אבל לא בהארי.
הארי פוטר מתקומם לעתים קרובות מול סמכות, אבל אף פעם לא סמכות שהוא מלכתחילה כיבד או העריך. סיימון סנואו נדרש לעמוד מול האדם שהביא אותו אל עולם הקסמים, האדם שהיה בעיניו הסמכות המוחלטת, הדמבלדור שלו. שלבסוף בוגד בו. שלבסוף מסתבר שהשתמש בו מההתחלה. שיצר אותו. וסיימון הצליח. היה צורך בגוּפה, אבל הוא הצליח.
↗סוף ספויילרים ↘
יש קטע נהדר בקארי און שבו סיימון אומר לבאז שהוא מנסה לא לחשוב. על כל דבר. שהוא עושה רשימות של דברים שעליהם לא חושבים.
ובאז שואל, למה?
כי, הוא אומר, זה כואב לחשוב על דברים שלא יכולים להיות לך, או שאתה לא יכול לשנות. עדיף לא לחשוב עליהם.
אז אתה לא חושב, באז מלגלג.
זה חסר טעם.
אני לא מבין אותך, באז אומר. אתה הקוסם הכי חזק שחי - שחי אי פעם, קרוב לוודאי. אתה יכול להשיג כל דבר שתרצה. איך זה חסר טעם לחשוב על זה?
וסיימון אומר, כי זה לא משנה. בסופו של דבר, אני אעשה מה שמצופה ממני לעשות. אני בין כה וכה אעשה את אותו הדבר. ההאמדראם [הנבל של הספר] יתקיף אנשים, ואני אגן עליהם. המאג יבקש עזרה, ואני אתן לו אותה. אני לא צריך לבחור או לתכנן. אני מגיב לסיטואציות, לא יוזם אותן. ובסוף, יום אחד, אני אתמודד מול משהו שגדול ממני, משהו שאני לא יכול לנצח, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. אני אלחם עד שלא אוכל יותר - מה יש כאן לחשוב?
זה כל כך הארי פוטר שזה כמעט כואב.
והדמויות, וואו, הדמויות.
סיימון סנואו, הנבחר, שהוא בו זמנית קריקטורה מוקצנת של הארי וגם דמות נפלאה בפני עצמו. שלמרות מה שהוא אומר, הוא לחלוטין היוזם ולא המגיב במערכת היחסים המקסימה שעומדת בבסיס הספר הזה. שמבולבל ולא מוּדע לעצמו ועושה שטויות על ימין ועל שמאל ונראה שאף פעם לא חושב ותמיד פשוט רץ לתוך הלהבות, אבל בסוף של דבר מבין בחוש מה הדבר הנכון, הלא אינטואיטיבי, ועושה אותו.
↗ספויילרים מכאן ועד הסוף, חוששני ↘
הארי פוטר, במעשה הקרבה עצמית למען הצלת העולם, מתאבד. אחר כך הוא קם לתחייה (פעם הילד שנשאר בחיים, תמיד הילד שנשאר בחיים) והיריב שלו בסופו של דבר הורג את עצמו. כי הארי שלנו, אביר-טוהר-הנשק עד הסוף המר, לא מטיל אף פעם קללה הורגת. אחרים כן - סיריוס בלק, מולי וויזלי - אבל הארי פוטר מכוון שרביט לעבר הרוע הגדול ביותר וצועק לחש פריקה מנשק פשוט. הנבל, לעומתו, מכוון על מנת להרוג. ואז הקללה שלו עצמו חוזרת אליו והורגת אותו. זה תמיד שיגע אותי, יְפִי-הנפש הזה. הרי, ילדים, בדרך כלל הרשע משמיד את עצמו, נכון? אנחנו פשוט צריכים לעמוד שם בידיים מורמות ולחכות שהנאצים יתאבדו, שדאעש יְאַכְּלוּ את עצמם, שכל אויבינו יתפוגגו בעננת צדק וקשתות וחדי קרן.
אצל ריינבואו ראוול מה שנדמה כנבל הראשי בספר הוא בעצם חור. העדר. רעב. שסיימון מביס אותו באמצעות הענקת כל הכוח שלו לחור הזה, שמתמלא ונעלם. (המממ.)
אבל את המאג, האדם שיצר את המצב המטורף הזה, סיימון הורג. לא בכוונה. הוא פשוט מצווה עליו, בקסם, להפסיק להציק לו. ונדמה שהדרך היחידה שהמאג מסוגל לחדול, היא במותו. וכך הוא מת.
זה פציפיזם מהסוג שאני מוכנה לקבל. להילחם רק למען היכולת לחיות בשלווה.
סיימון מוותר על כל הקסם שבו למען עולם הקוסמים. הוא לכאורה הופך להיות נורמלי. אבל יש לו כנפיים וזנב. הוא חי עם ערפד. אני חושבת שכמו הארי פוטר, אם נולדת הנבחר, אין לך דרך לחיות חיים שפויים לגמרי. אף פעם.
פנלופה היא החברה הכי טובה של סיימון. דה סמארט וואן. אם נקביל שוב להארי פוטר, ראוול לכאורה לקחה את הרמיוני וחתכה החוצה את רון. אבל פנלופה היא לא בדיוק הרמיוני: היא לא מייצגת תמיד ובעקביות את הדבר הנכון, היא לא קול השפיות, היא לא קול הסופרת. היא פשוט דמות, בתוך הסיפור, חכמה ביחס לנתונים שלפניה. הרמיוני לא שגתה מעולם. פנלופה בהחלט יכולה לטעות. (הבית שלה, אגב, מזכיר קצת את המחילה, ביתם של הוויזלים. ואחיה הגדול, פרמאל, עובד בשרות המאג ונגד המשפחה - כמו פרסי, אחיו הגדול של רון. פרד וג'ורג' הם כנראה השכנים ממול.)
אבל פנלופה הביאה לשיא את "הֱיות הסיידקיק של הגיבור". כי היא לא משחקת תפקיד שולי. והיא תרוץ אל תוך הלהבות אחרי סיימון, אף על פי שאגאתה מטיחה בה שהיא לא תועיל שם כלום, שכל מטרת החברים של הגיבור היא לשמש עדים או בני ערובה או לרכב איתו אל השקיעה אחרי הסוף הטוב.
פנלופה אדירה לגמרי.
בעמוד האחרון של הספר, סיימון מבקש מבאז שיפסיק לקרוא לו הנבחר.
פנלופה אומרת, "אבל אתה בהחלט הנבחר. נבחרת להשמיד את העולם. זה שנכשלת לא אומר שלא נבחרת."
עם חברים כאלה, מי צריך אוכלי מוות?
(אני חושבת שהיא טועה, אגב. הנבואה שניבאה את כל זה אומרת and one will come to end us. and one will bring him fall. let the greatest power of the powers reign, may it save us all.
אני חושבת שהחלק הראשון מתייחס למאג, והחלק השני לסיימון. שלטון הכוח החזק יכול להתייחס לזה שברגע האמת סיימון פועל שלא לפי האינטליגנציה המזהירה של באז ופנלופה, אלא לפי אינסטינקט טהור, ומציל את המצב. אני יכולה להישען על העובדה שהשמדת הרע מתוארת כעובדה (סיימון היה מחסל את המאג בין כה וכה כשהוא היה קולט את הכוונות שלו) ולעומת זאת הצלת עולם הקוסמים היא אפשרות בלבד - כי אם באז לא היה מבין מהו בעצם ההאמדראם, ואם סיימון לא היה מבין מה צריך לעשות, ההאמדראם היה ממשיך לחסל את הקסם עד תומו.
ויש כאן אמירה מעניינת לגבי נבואות שמגשימות את עצמן, כי הרי המאג יצר את סיימון על פי הנבואה, אבל אני לא אכנס לזה.)
פיונה, הדודה של באז. יצור מקסים שכמוה, תבורך. ההומור והחוצפה ויותר מכל הלב.
לוסי, רחמים וצער והנה מסתבר שאהבה לא יכולה לעשוות כל דבר.
נטאשה פיטץ'-גרים, אמא של באז. שאהבה אותו באמת ובתמים, אבל התאבדה כשערפד נשך אותה. ולעולם לא היתה מקבלת את הבן הנפלא, המבריק, המוכשר שלה, כי הוא ננשך. ועל זה אני לא אסלח לה, ולא אכפת לי כמה מרשימה ומוכשרת היא היתה.
דייווי, אידאליסט חולה שמדגים נהדר את חשיבות הציניות.
אבא של באז, שילך לעשות פעולה התורמת לריבוי המין.
אֶבּ, שהתגלתה כמדהימה יותר ויותר ככל שהתקדם הסיפור. שמראה שכוח לא בהכרח משחית, אבל גם לא צריך לוותר עליו לגמרי כדי להישאר בידיים נקיות. שמראה שאהבה אולי כן יכולה לצלוח הכל, בכל זאת.
אגאתה. אוי אגאתה. שיש לה דחף שימור עצמי שאין ולא היה לאף אחד מהחברים של הארי פוטר. שמאירה - בקיצוניות - את חוסר הטעם שבכל זה. (פתאום שמתי לב, אגב, שבספר השביעי ג'יני נשארת בבית. מוּגנת. וזה נראה לכולם הגיוני משום מה.) אני אמביוולנטית לגבי אגאתה, כי היא אומרת דברים נכונים בחוסר רגש לא נכון להחריד. באדישות כמעט.
אגאתה בורחת. קשה להעריך אותה על זה, אבל קשה עוד יותר שלא להבין את ההיגיון שבפעולה. ואי אפשר שלא לזכור קול קר בבית הקברות של הנטינגטון, "הרוג את המיותר". ואם את מיותרת בסיפור, למה שלא בעצם תלכי לכתוב לך סיפור משלך.
אני לא אוהבת את אגאתה. אבל המשפט "אני לא רוצה להיות הפרס בסוף המסלול של מישהו" הוא, שוב, נכון עד כאב.
ובאז. באז, הדמות האהובה עלי. זאת שידעתי שאוהב עוד לפני שפתחתי את הכריכה. זאת שאהבתי עוד לפני שבאמת הופיעה, באיחור ובצליעה, רק מלשמוע אחרים מדברים עליו. באז, תמיד בשליטה, מוּדע לעצמו עד כאב, חכם להחריד, אומלל כל כך. באז, משאלות יכולות להתגשם. באז, יער בלהבות וחלומות קמים לתחייה ומתנפצים. באז, כאב ושנאה עצמית וחיוך מלגלג. באז, עם הדרכים שלא ייאמנו להביע אהבה. באז, משפטי המחץ הכי טובים אי פעם. ממזר יהיר עד העמוד האחרון.
באז, הדראקו הכי מושלם שהפאנדום הזה התיימר אי פעם ליצור.
והוא כל כך הרבה יותר מזה.
הספר הזה הוא מעין הספר המוּער של הארי פוטר.
אבל הוא גם כל כך הרבה יותר מזה.
והלוואי שהיו שמונה. אבל יש רק אחד.
והלוואי שהיו מתרגמים אותו.
אבל בינתיים, I`ll carry on.”
