ביקורת ספרותית על פנטום האופרה מאת גסטון לרו
ספר טוב

---

בריות רעות ישנן בעולם. לא כולן,אומנם, ולשמחתנו לא מרביתן אך הן קיימות ולהן מניעים וסיבות שונות לרוע המחשמל שבקרבן.
חלק לא מבוטל מתוצר הרוע הוא כתוצאה ממסכת אירועים רצופי תלאות ויגון אשר מיררה את ליבם והפכה אותם לקשיי עורף, לאכזריים. חלקם הוטל בהם מום והם התאכזרו בשל העובדה הפעוטה שאינם מהווים חלק שווה מן האוכלוסיה הנורמטיבית. רוע טהור הנובע מאדישותה של החברה כלפיהם. אותה חברה שמפקירה אותם לגורלם, ליפול בין הכיסאות ולהוציא את זעמם הכבוש במעשים בלתי נאים בעליל.
לפני זמן מה, סיימתי לקרוא ואף פרסמתי ביקורת על הספר המופלא והנפלא " קוצר רוחו של הלב". בסקירה זו ייחסתי חשיבות מכרעת לנכותה של אחת מהדמויות המניעה את העלילה לכדי טרגדיה בלתי נמנעת. אותה נערה נכה שלא הייתה בת מזל כמקורביה אולם ניחנה בנפש טובה אך בת בבת מתוארת התמודדתה הלא קלה עם המגבלה, עוררו בה פרצי כעס שונים, תזזיתיים, ובלתי נשלטים המושלכים על הקרובים לה ביותר.

כאשר קראתי את ספר זה, פנטום האופרה, במקביל לאותו ספר, שמתי ליבי לחפיפה הכרחית בין צמד הדמויות. הן אדית והן הפנטום אריק סבלו כתוצאה משונותם זו. שונותו של אריק הובילה אותו לעשיית מעשי רמייה ומעשי זוועה קשים. הוא פיצה על כיעורו ועיוותו במוח זריז, בעל דמיון נרחב וגאוני, לטוב ולרע.

שערו לעצמכם אדם שנאלץ לפרוש מחברת אנוש ולהסתגל לבדידות עמוקה. שכף רגלו דורכת לעיתים רחוקות בקרב בני האדם וגם אם כך- עם מסכה לבנה שהוא עוטה על פניו בכדי להסתיר את הזוועה.
אדם שכתוצאה מגורל אכזר נדחק אל הפינה ולא רק שהוא נדחק, הוא לא מורשה לשוב חזרה. שהכול פוחדים ומבועתים ממנו, אפילו הוריו מולדיו. זוהי מציאות חיים קשה מנשוא, שקשה להכילה.

ואף כל נסיונותיו לטפטף אל מוחו שהוא אינו אחד מן האדם כי בני האדם גירושוהו מעליהם, מתרחש הנורא מכל והוא מתאהב, מתאהב בנערה בלתי מושגת אשר ליבה חפץ באחר. אך דבר הגילוי לא מונע מהמפלצת המחרידה לגלות שפועם בחזה לב והוא חם ומשתוקק יותר משציפתה. פעם ראשונה בחייה של החיה הכעורה מבערת בה התקווה שמא...שמא...החלום יתגשם? ותוכל, זו שנגזר עליה לחיות בגלות נצחית מחברת בני מינה השונים כל כך, לאהוב ולממש את ייעודה כאדם? כגבר החושק באישה? הייתכן שבתוככי נפש נסערת, אפלולית וחסרת מעצורים שוכן גבר רגיש, עדין נפש ונזקק? נזקק למגע אנושי וקול מלטף? ובמידה והיה זוכה למבוקשו, מעשיו הנפשעים היו פוסקים באחת?

אריק שלנו, הלא הוא הפנטום, מתאהב בכל חושיו בכריסטין דאי היפה, זמרת אופרה יפייפיה בעלת קול סופרן נפלא. הוא מתאהב בה לאחר שהוא מעניק לה שיעורים פרטיים בסתר, לשפר את זימרתה ובכך לממש את ייעודה כזמרת גדולה. לאותו לימוד משותף ישנו מחיר חריף אשר קושר את השניים זו לזה. האחד מתוך רצון והשניה מתוך כורח.
וזה מלמדנו שגם מפלצות יודעות לאהוב ולהוקיר. בדיוק כמו 'הגיבן' מהספר 'הגיבן מנוטרדאם' שגם לו ולאריק קווים משותפים, לצד קווי שוני מסויימים.

מדובר ברומן גוטי לתפארת והגוטיות בו מתבטאת בכל שטף מילים המתפרץ מן הדף. האווירה המסתורית היא חלקת הכול, ועצם פיזור המסתוריות באופן אחיד במשך כל הסיפור עצמו מחזקת את תחושת הסקרנות של הקורא ואת האימה שבליבו לדמויות השונות.
מחד גיסא, יש את אנשי האופרה עצמה ששמועה מלחשת באוזניהם על נוכחות הפנטום אך מאידך, אף לא אחד ראו אותו במציאות, הוא בא ונעלם כרצונו ורק פסיעות רגליו או הד קולו נשמע בין כותלי האופרה.
כאשר מוות מסתורי מתרחש בין תפאורות האופרה השונות, החשש בקרב עובדי האופרה גובר. האם לפנטום, שהוא רוח רפאים שממעטת להציג את פניה ולתת לעצמה דריסת רגל בקרבם, יש יד בדבר?

למרות שחקירת המשטרה שבבסיס הספר והעדויות שמעוברות מנקודת מבטו של אחד מפקחי המשטרה המעורבים, הנותנים נפח מציאותי לסיפור, הסיפור בדיוני לחלוטין. אף על פי כן, הוא לא מונע מבעד הקוראים לחוש תחושות שונות ומשונות כלפיי הגיבורים הראשיים, בעיקרן הפנטום. למרות מעשיו הנוראיים המתגלים ביתר שאת לקראת סוף הסיפור, מבצבצת בנו תחושת רחמים על מעשיו של הפנטום שנבעו אך ורק מתוך כעס ושנאה על אלה שהרחיקו אותו מקרבתם, מנוכחותם.
על החמיצות שבידיעה שלעולם לא יוכל לחיות כאדם רגיל וזו היא בעצם משאלתו מימים ימימה שנבצר ממנו מלהגשימה. גם כאשר הוא מתאהב ונאבק ביריבו היפה והטוב ממנו, כביכול, שבעתיים, הוא יוצא נפסד. יתר על כן, למרות תחושת הכעס שאנו הקוראים חשים כלפיו, הסוף טורף את כל הקלפים והרחמים שוצפים אותנו והזעם מתפוגג לו. ההבנה מחלחלת בנו שעם כל פשעיו חסרי התקדים של אריק, הוא למעשה קורבן הנסיבות העצום ביותר, שעל קורבנות זו יש לתת את הדין והדעת, את מידת הרחמים ולא על סובביו שהחישו והידקו את מרירותו שמתוכה זרמה הרשעות המדופלמת ומשולחת הרסן.

זהו ספר קלאסי משובח במלוא מובן המילה שהועלתה אופרטה בעקבותיו ולא בכדי שכן יתרונותיו ברורים-הוא פסיכולוגי במידה ואפל במידה הנכונה. למרות הרתיעה מן הנראות החיצונית של אריק הפנטום, יש כאן מעין ביקורת נוקבת על החברה האנושית, שיש לפחד ממנה כי היא זו שגורמת לרבים מהאנשים לדבוק בדרכי רוע ולא נועם, בגלל הוקעתה אותם.

לא לחינם הקריאה בספר איפשרה למחשבותיי להתעופף להן בנקל, הרגשתי שהספר דורש חשיבה. שהדמויות דורשות שאתעמק בהן ובמאפייניהן ואשאל את השאלה המתבקשת: זה שאדם הוא מעט שונה מאיתנו, גם מבחינה פיזית וגם אם מבחינה נפשית, משמע, שהוטל עליו בידוד חברתי נצחי? שזכותו לחוש רגשות אנושיים מאוד כמו אהבה ורצון בקרבה, אינו קיים ואינו ראוי? אכן, חומר למחשבה.


" אני אומר לך כי נשקתי, כך, על מצחה....והיא לא הרחיקה את מצחה משפתי...אה! היא ילדה טובה! האם היא מתה? אינני חושב כך. אבל אין לי כל קשר עם זה...לא! לא! היא לא מתה! ואיש לא יגע בשערה מראשה! היא בחורה טובה והצילה את חייך."

" מרוב אהבה, דארגה, אני מת מאהבה...ככה זה...אהבתיה כל כך! ועודני אוהב אותה...דארוגה...ואני מת מאהבתי אותה...אני אומר לך! אילו ידעת כמה יפה הייתה...כאשר הניחה לי לנשק לה...ממש שבתי לחיים...זאת הייתה הפעם הראשונה...הפעם הראשונה, דארוגה, שנשקתי לאישה...כן, נשקתי לה...והיא נראתה יפייפיה בחייה ממש כמו שהייתה במותה!...."

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על פנטום האופרה