ביקורת ספרותית על פחד מאת סטפן צווייג
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 27 במאי, 2017
ע"י גל


ספר חדש (הדפסה ראשונה באפריל 2017), סיפור ישן (ראה אור בגרסתו הראשונה ב 1913) וקצרצר (79 עמודים קטנים). מסע מהיר בנפשה של אישה בורגנית בוגדת בתחילת המאה העשרים שסודה עלול, בעל כורחה, להתגלות ולערער את היסודות היציבים של חייה. למעשה, רק עצם אפשרות הגילוי כבר מערערת אותם. התיאורים על גבי הכריכה האחורית וגם עיצוב הכריכה הקדמית הצנוע והנקי משכו אותי בקלות. אבל כשקוראים משהו כל כך קצר, שמתואר בכריכה האחורית כ"נובלה אוניברסלית ועל-זמנית", מתפתחות ציפיות גבוהות, ונדמה לי שבמקרה של הספר הזה קצרה מדי היריעה כדי להתעלות על ציפיות אלה.

אמנם היו משפטים יפים פה ושם, משפטים שמיטיבים כל כך לתאר רגשות מורכבים שיכולתי להזדהות איתם בהקשרים כאלה ואחרים. ואכן ניתן דגש רב להלכי הרוח של האישה ולמערכת היחסים שלה עם בעלה. אבל לכל אורכו הייתה חסרה לי איזשהי נגיעה, אפילו קריצה, להלכי נפשי שלי כקורא.

בכריכה האחורית כתוב שאל מול העלילה "משמש הקורא לא רק כעד או כשופט, אלא כשותף ממשי לסתירות אנושיות...". ואני לא הרגשתי שותף. ולא רק בגלל שאינני אישה בוגדת- והרי "הקורא הטוב" יודע שהיכולת שלו להזדהות עם דמות כלשהי איננה תלויה רק בקיומם של קווי דמיון חיצוניים כאלה ואחרים. למעשה, המשפט הזה מהכריכה האחורית, הפוך על הפוך, נתן לי את המילים להיטיב לתאר את תחושותיי: שימשתי כעד או שופט. זה עובד אולי בספרי מתח, אבל זה לא עובד וזה אולי אפילו צורם במיוחד כשאתה קורא ספר שמתיימר להוביל "את הקורא בתוך נבכי תודעתה, מצפונה וסודותיה של אשה הלכודה במרדף עצמי".

בעבורי זה הרגיש מאומץ מדי. אולי בספר כל כך קצר, מספיקה , כמו בשירה, נגיעה מרומזת בתוכן הנידון, ואילו כאן הרגשתי איך כל משפט שני מנסה להבהיר לי כי נפשה המורכבת של הגיבורה היא השוכבת על שולחן הניתוחים. למשל: "מהולה בחרדת אשמה ובאותו טירוף מטופש, שמא כל מבט זר ברחוב יכול לראות עליה מאין באה ולהשיב על בלבולה בחיוך מחוצף" (ע"מ 9-10) או "רק בזמן הנסיעה שמה לב עד כמה פגע המפגש הזה בלבה. היא מיששה את כפות ידיה שהיו שמוטות בצדי גופה, מאובנות וקרות כמו פגרים, ובבת אחת התחילה לרעוד כל כך, שכל גופה היטלטל. בגרונה הזדחל ועלה משהו מריר, והיא הרגישה דחף להקיא ובו בזמן זעם חסר פשר, מחניק, שביקש לעקור את פנים החזה שלה כבעווית." (כעמוד 13). שמענו, שמענו- נפש, חרדה, מתח, שיתוק, ניתוק....

ואולי, כדי שמנגנוני ההזדהות יתחילו להתגלגל צריך לפעמים קצת יותר זמן, מאשר משך הזמן הקצר שלקח לקרוא את הספרון הזה מתחילתו ועד סופו.

ואולי זה רק אני, נצטרך לחכות עוד קצת כדי שיצוצו פה עוד ביקורות של קוראים אחרים (שהיו חסרות לי עם סיום הקריאה כשרציתי לשמוע מה אחרים חשבו עליו).
8 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גל (לפני שנה ו-1 חודשים)
תודה חני.. מחכה לקרוא את חוות דעתך
חני (לפני שנה ו-1 חודשים)
זה הקשר המיוחד בין קורא לספר. הדבר המיוחד הזה,את זה אנחנו מחפשים כקוראים.
צוייג לא מוכר לי עדיין אך קניתי אחד בהמלצת מחשבות.
כתבת סקירה נפלאה.נראה לי שאתחבר בגלל הקטע הנשי.
גל (לפני שנה ו-2 חודשים)
תודה יעל, כנראה שזה נכון... ותודה גם לשאר המפרגנים :)
yaelhar (לפני שנה ו-2 חודשים)
אהבתי את הביקורת.
לא קראתי את הספר הזה, אבל התקציר הזכיר לי קצת את "בלהט סוד" שלו, שהתרשמתי די דומה למה שכתבת פה. חלק מהיצירות - גם של סופרים מוערכים - לא צולחות את הזמן. למרות הדירבון של ההוצאות, לא כדאי...





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ