כתיבה מעולה, כזו שהיא לא רק נוגעת אלא ממש חודרת ולוחצת ומסובבת את כל הבפנים. לבנה מושון מחיה כאן את תמר, סטודנטית לעבודה סוציאלית, שנולדה עם 3 אצבעות ביד אחת ושאלה קיומית- האם אפשר באמת לאהוב אותה? החיים מזמנים לה אתגרים וצמתים בהם השאלה חוזרת ונשאלת. היא נוכחת, צובעת ומעצבת את יחסיה עם הוריה, חברותיה, מטופליה, בני זוגה, העכבר בביתה ויותר מהכל יחסיה שלה עם עצמה.

העלילה מתחילה בכך שתמר מביאה את עצמה למשתלה, משהו משך אותה לשם גם אם לא ברור לגמרי מה. התשובה, לכאורה, הולכת ומתבהרת עם התקדמות העלילה. אני אומר לכאורה כי נראה לי שלא החשבון הלא סגור שאנו מתוודעים אליו הוא שהביא אותה לשם אלא הצורך האנושי-חייתי-צמחי שלה לחיות-לצמוח. אך בחיים כמו בחיים, אין צמיחה בלי נבילה, ואין חידוש והתפתחות בלי רגרסיה וכאב. הכתיבה ספירלית, כלומר להרגשתי העלילה איננה מובאת באיזשהו סדר כרונולוגי. מבחינת עובדות, תוך 100 עמודים אתה יודע כמעט את כל מה שתדע כשתסיים את הספר. אבל מעמוד לעמוד הלב מתרחב ואיתו גם ההבנה שלך של הסיפור והדמויות.

הספר הוא מסע אל תוך נפשות (של תמר אך גם של הדמויות האחרות). סיפור חייה של תמר נראה מורכב וחריג, אבל לאמתו של דבר הוא מונע מאותם כוחות שמניעים את הדמויות האחרות, ובעצם אותנו בני האדם, הצורך שיאהבו אותנו כפי שאנחנו. על כל פגמינו. ולכן ניתן להתחבר, ולהזדהות, ולכאוב ולהתרגש. לחוש ממש את הפצעים ואת הכאב שנגרם כשמחטטים בהם, לצד תהליך הריפוי הארוך והאיטי אל עבר הצלקת שנשארת שם כעדות לפציעה אך גם להחלמה.

ספר יוצא מהכלל. סיפורה של צעירה אלמנה, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית,שמגיעה למשתלה כדי להשלים הכנסה. היא אינה רצויה
במוסדות טיפולייפ של ילדים בסיכון "כי הנכות שלה מדבקת". מערכת יחסים של עוינות ומשיכה מתקיימת בינה ובין בעל המשתלה, ומהצד השני מחזר אחריה עמית ללימודים. במשתלה חבויים סודות מוזרים, הקשורים באבי בעל המשתלה. ספר של עבודת אדמה, שתילים, אין סוף פרחים וצמחים, אנשים יוצאי דופן ופרצי רגשות עצומים. כתיבה נדירה וססגונית.

רציתי לקרוא את הספר הזה כי התלהבתי מהקונספט של הצמחים. אני מאוד אוהבת צמחים, ובכלל, בעלי חיים ואת כל הארץ שלנו. יש ביצורים אחרים קסם בלתי מוסבר בשבילי, אני חושבת שזה כי בני אדם יצרו כל כך הרבה רוע ונזק בעולם, וכל השאר פשוט קיים, נתון למעשים שלנו. בתור אחת שנולדה לעיר מפותחת במישור החוף, שגדושה בבניינים וילדים, לא באמת הוטמעו בי ערכים של טבע. ההפך, לא אהבתי את הטבע, נמנעתי מלצאת לטיולים והעדפתי להישאר בבית. זה העולם שנולדתי אליו, אז למה באמת להתנסות עם מה שיש בחוץ? אבל, ככל שהתבגרתי התחלתי להתחבר יותר לבעלי חיים, ולראות בעצם את הקסם בעולם שלנו. אנשים לא מבינים שדור שנולד לאלקטרוניקה ואנשים שנמצאים במבנים כל היום, מכיר את העולם ככזה. הטבע לא "טבעי" לנו, זה נחשב לחוויה חד פעמית שיוצאים לטיול או לסביבה עם בעלי חיים. זה לא חלק מהעולם שלנו, כמו שאנחנו רואים אותו. וזה די עצוב, כי עד כמה שזה נשמע הזוי לאנשים, הדור הזה יגדל עם חור ענק בהשכלה, ואף פעם לא יראה את העולם אותו הדבר כמו שהוא. ובאמת, זה די נדיר למישהו בגילי לאהוב את הארץ שלנו וצמחים, ועוד יותר נדיר בהתחשב ברקע שלי. ואין לי מושג למה אני כותבת את זה, אבל לא נורא. ועכשיו לספר עצמו.
ראיתי שבתקציר אין באמת עלילה או משהו מסקרן, ולמרות שזה יכול להרתיע אנשים, זה סוג של סימן בשבילי שהכתיבה תהיה קצת יותר טובה מהממוצע (בממוצע אני מתכוונת לספרים שאני קוראת בזמן האחרון). אז לקחתי אותו.
ה70-100 עמודים הראשונים היו קשים. בתור אחת עם זיכרון לטווח קצר לא משהו, התקשיתי לזכור ולהבין בדיוק על מה הסופרת מדברת. היו הרבה משפטים לא מובנים, דמויות עם כל מיני כינויים שהסופרת ציפתה שאני יקלוט ישר. זה קורה הרבה לסופרים, שבגלל שהם מכירים את הסיפור שלהם כל כך טוב, קשה להם לזכור שמי שקורא את הספר שלהם לא מכיר את הדמויות והעלילה, והרבה פעמים זה יכול לגרום לפרטים חסרים בעלילה או דברים שהסופר מתייחס אליהם כמובן מאליו, אבל לקורא זה קצת יותר מסובך מזה. אז לא פעם ולא פעמיים בזמן הקריאה חשבתי על לסיים את הספר (בטווח העמודים שציינתי). הוא לא התקדם לשום מקום. אבל הצלחתי לאזור סבלנות כי הייתה לי תחושה שאולי בהמשך, הספר כן יהיה מוצלח. וזה באמת קרה.
אחרי המאה עמודים האלה מאוד נהניתי ממנו. הכתיבה הייתה טובה והכל היה מעניין. באמת מעניין. מערכות היחסים שלה וכל ההשקפה שלה ומה שקרה לה בחיים מצאו חן בעיניי. העובדה שלדמות הראשית חסרות שתי אצבעות ממש לא הייתה חלק גדול מהעלילה, זה לא הרגיש כאילו הסופרת כתבה את זה כדי שנרחם על הדמות או כדי למשוך יותר עניין. זה פשוט התאים. ובאמת, היה לי קשה להניח אותו. אהבתי את הדמויות מאוד, ומאוד התחברתי לתמר. היה בה קסם כלשהו, היא הייתה דמות ממש לא צפויה, והתגובות שלה תמיד היו שונות לגמרי ממה שדמיינתי, או ממה שמצופה. ובגלל זה אני חושבת שכל כך אהבתי את הספר הזה.
אבל כן היו חסרונות. משפטים לא ברורים ופרטים חסרים, מילים גבוהות שהיה לי קשה להבין (זה ממש לא מגרעה, אני מודעת לזה שקהל היעד של הספר יבין את מרב המילים). בגדול, אם הפתיחה של הספר הייתה קצת יותר ידידותית, הוא היה מקבל 5 כוכבים למרות שאר החסרונות. אבל הוא באמת טוב. ומומלץ.
אני קצת מפחדת לקרוא עוד ספר של לבנה מושון, כי היא הציבה את הרף גבוה מדי, אבל אני כנראה אקרא עוד ממנה בכל זאת.

ספר שמדבר על אהבה. אהבת הורים, אהבת סב/סבתא, אהבת בעל, אהבה אסורה, אהבת חברות וגם על היעדר אהבה ואיך כל זה משפיע על נפש האדם (במקרה הזה גיבורת הספר). אהבתי את הכתיבה - המדויקת והחדה, אהבתי את נושא הספר יוצא הדופן (הלקות הגופנית של הגיבורה ונושא הצמחים שדרך אגב די מגניב שיצא שקראתי את הספר בדיוק בטו בשבט). אישית התאכזבתי מהסוף הלא ברור כ"כ לטעמי אבל למרות זאת שווה לקרוא אותו.

אם ככה נקרא ספר ביכורים , אני כולי ציפייה לספר השני.
כתיבה מענגת , דמויות נפלאות , כאלו שנכנסות לך ללב , מסוג הספרים שהגעת לדף אחרון ולא הבנת איך זה קרה.

ספר נפלא!

א הכרתי עד היום אפילו את השם לבנה מושון והספר הזה הפתיע אותי לטובה.
אני בכוונה מתחיל מהסוף כי בעיני זהו ספר שכולו עונג.
כמה עומק ורגש יש בדמות הראשית ואיזה סיפור מעניין ומרתק שמדבר על לא מעט נושאים חשובים.
תמר בוברוצקי היא סטודנטית לעבודה סוציאלית ואלמנה מזה כשנה וחצי
סשה בעלה איבד עצמו לדעת.
תמר סובלת מנכות פיזית ידה השמאלית לא התפתחה וחסרים לה שני אצבעות וזה ליווה אותה כל חייה בכל מקום שבו הלכה.
אם זה בהתמודדות עם ההורים ובעיקר האבא אשר חששו לקחת אותה הביתה ואפילו חשבו לוותר עליה(האמא התעקשה לקחת אותה בתנאי שהיא היחידה שתיגע בה) ואם זה בבית הספר ובלימודים וגם במשפחתו של סשה(אלכסנדר)
תמר בחיפושיה אחר עבודה מגיעה למודעת דרושים של עובדת במשתלה.
מנהל המשתלה אוריה במברג הוא איש לא חביב בעיני תמר בלשון המעטה והיא מכנה אותו פאשיסט.
והוא מתנשא מעליה ולועג לנכותה.
ישנו סוד במשתלה ותמר נחושה לגלות אותו למרות סירוב עיקש בל אוריה .
תמר מתחילה לעבוד גם עבור אביו של אוריה יעקב שהוא למעשה גם בעל המשתלה. תמר עורכת את יומנה של אשתו של יעקב אלגה.
דרך היומן והסיפור תמר מגלה לאט לאט את הסוד במשתלה והיחסים בינה לבין אוריה נפתחים ונהיים רכים יותר.
תמר גם מוצאת אהבה חדשה אבל האהבה הזו מעורבת ביסורי מצפון מצד תמר בגלל רגשותיה לסשה ויש תחושה שהוא נמצא בכל מקום גם במערכת היחסים עם החבר החדש..
גם דמויות המשנה בסיפור מצוינות ויש לא מעט שמלוות את תמר
המרצה שלה בלימודים, חברתה הטובה, אימו של סשה ועוד.
זהו סיפור שיש לו כמה כיוונים, שכולם מעניינים. הכיוון של ההתעסקות עם הנכות הפיזית שלה והנכות הרגשית של סשה שגרמה לו בסופו של דבר להתאבד.
ההתעסקות בזיכרון והסוד שמוביל ליהדות הולנד בזמן השואה
והיחסים הבינאישיים שלה עם אוריה עם אביו של אוריה ועם דמויות המשנה.
ההתחבטות הרבה של תמר ברצון לפתוח דף חדש וההתעסקות בנכות שלה היא מעניינת וכואבת מאוד.
יש פה סיפור טוב מאוד שכתוב בצורה אותנטית וחזקה.
שמחתי לקרוא את הספר הזה.
ואני כמובן ממליץ עליו בחום רב.
שניר פלג

עמדה לרשותי זכות גדולה לקרוא עותק מוקדם בטרם הספר פורסם. מצאתי כי השוועות האצורות בקרבי האדמה נבלמו בשתיקתם הרועמת של הצמחים ,ובעורמה פלסו דרכם ובאו לידי ביטוי בעושר לשוני חסר מנוח ובלתי נלאה.
בעולמה הגשמי של לוחמת הטוענת כלפי שערי שמים ספחו ונטמעו שלל צבעים וקולות דמיוניים שחברו למציאות.

https://www.youtube.com/watch?v=o3RtAcqdfGk

ספר בסדר אבל לדעתי זקוק לעריכה יותר מסיבית ולקיצור