“אוסקר הוא בחור צעיר, חנון, בתול נצחי, אנטי-גיבור, אמריקאי בן למשפחה מהרפובליקה הדומיניקנית. בחייו הקצרים ובנאיביות כובשת הוא מתאהב בכל בחורה, מחפש אהבה ובעיקר, נו, נחוש לזיין ולהגשים את ייעודו כזכר דומיניקני. דרך הסיפור שלו, אנחנו שומעים גם על אמו ועל אחותו ועל הסבתא ועל החברים ועל המאהבים, במציאות מוטרפת שבעצם לא נתנה לו הרבה סיכוי להיות משהו אחר. הסופר אמר שכתיבת הספר הייתה מבחינתו בגדר אמון מוחלט בקוראים, ואני מאמינה לו. בקלות רבה הוא יכול היה לקחת את הסיפור הפסיכי הזה, על משפחת מהגרים צבעונית ופצועה וגרוטסקית וטראגית, ולכתוב עליה ברצינות תהומית ספר לירי ודואב שיוציאו ב"עם עובד", עם ציור אמנותי ותקופתי על הכריכה. הוא יכל, אבל הוא בחר לכתוב ספר אמיץ, עצוב וקורע מצחוק, שמעלה על נס את הגרוטסקיות ולא מנסה לנרמל אותה. הוא כתב ספר שהגיוני ונעים ומצחיק ומרגש לקרוא בו משפטים כמו "קרעה לעצמה את התחת הלא קטן שהיא התברכה בו"; ספר שקוראים בזרם קולח מאין כמותו, ופתאום כבר לא פוזלים כדי לבדוק באיזה עמוד אנחנו. פתאום השפה הישירה, הבוטה, הלא-מתאמצת, נחווית כמאוד מתאימה – וזה כי היא מנומקת. ובאמת, יש כאן סיפור עם המון "בשר", עם הרבה רגש, ודווקא בגלל שהוא לא משתדל להזמין הרהורים ברומו של עולם, הוא פתאום מאפשר לכאב ולהחמצה ולמורכבות לצוף כמו מאליהם. הוא מיוחד נורא, המבנה שלו נכון, התרבות שהוא עוסק בה היא כמשב רוח רענן, ועדיין, שתי בעיות – קטנות לכאורה אך דומיננטיות בנפחן – הטרידו את שלוותי. האחת היא ריבוי הערות השוליים והשנייה היא שיבוצי המילים בספרדית לאורך הטקסט. הספר גדוש ברפרנסים, בכוכביות, בהרחבות, בהבהרות, במילים בלעז שמתורגמות מיד לאחר מכן לעברית, וזה נורא מקשה על רצף הקריאה. אין לי בעיה להשכיל ולהרחיב אופקים תוך כדי קריאה, בוודאי כשזה על תרבות לא-מוכרת, אבל לא מעניין אותי שהמפלצת שאתה מאזכר כאן תוארה אצל טולקין, או שהאישה הייתה אימתנית כמו טאיקלאיריסיה מהמיתולוגיה הנורדית. לגבי המילים בלעז – מצד אחד הן 'צובעות' את הספר באווירה התרבותית המתאימה, ומצד שני הן מכבידות מאוד, קצת כמו עגיל יפה ששוקל יותר מידי, ואז הוא חינני אבל גם מושך לך את התנוך לברכיים. 3.5 כוכבים על סיפור מיוחד, מאוורר, קולח, שמוטב היה קצת (הרבה) לנקות ממנו את המיותר והמכביד.”

“הספר הזה הוא מאד woke, כלומר הוא שטוף בפוליטיקה של מיעוט אתני. לא בטוח שבאווירה תרבותית אחרת הוא היה זוכה בפוליצר. זה לא הפריע לי בקריאה. להפך. מתי בספר הייתה לי הזדמנות להכיר את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית ואת עולמם של המהגרים הדומיניקנים בארצות הברית? מבחינתי רק פה. דווקא אהבתי את כל הערות השוליים ועצרתי לפעמים לחפש עוד פרטים באינטרנט. אם אתם רוצים עוד ספר כלל אנושי אז באמת יש פה סיפור יפה עם אלמנטים חיצוניים שמפריעים לשטף הקריאה, אבל העושר של הסיפור הזה והיופי שלו, וגם האהבה שלו, הם לתרבות אותה הוא מתאר לא פחות מאשר לסיפור שלו. בעיני זה אחלה ספר.”

“הספר עוסק גם בחייו הקצרים והמופלאים של אוסקר. בחור שמן וממושקף ממוצא דומיניקני, שאין בו - למרות מוצאו, יודגש - שום עצם תוקפנית וכל רצונו הוא לאהוב. הוא אמנם מסתובב בעולם וחושב שהוא מחפש זיון - לדעתו לא יעלה על הדעת שבחור דומיניקני ימות בתול - אך האמת היא שהוא מחפש אהבה, ומה שהוא מוצא הוא המון אהבה. מצידו. אפשר להאשים במצב את מראהו - ואפשר להאשים את הקללה המשפחתית - ליתר דיוק את קללת הדומיניקנים. ואוסקר מאשים את שניהם. אבל האמת היא שלאוסקר שהוא כאמור בחור מתוק וחיובי שמוכן להשקיע הרבה במי שהוא אוהב, אין מושג איך עליו להתנהג כדי שהמסר שלו יתקבל, והוא, חנון חובב מדע בדיוני, אנימה וקומיקס, מצליח רק להיות לא מובן, מושא ללעג ודחוי. אין לי יותר מדי מושג לגבי ההיסטוריה הכאובה של העולם הלטיני, שהולידה ספרות ענפה שאת רובה אני לא מכירה. בתחילת הקריאה נאלצתי לחפש ולקרוא על האזור ועל ההיסטוריה דברים שלא ידעתי: על אי שיושב על ידי הספרדים בעבדים אפריקאים, שעבר כיבושים ומלחמות וייצר דיקטטורים מאוסים, אוכלוסייה נכנעת, עוני, בורות ווודו, תרבות המבוססת על כל דאלים גבר, עם הדגשה על ה"גבר". הרודן טרוחיו שהיה החוויה המכוננת של ילידי הרפובליקה הדומיניקנית (איזה שם אירוני!) ולמרות העלמותו המבורכת מהמפה בשנת 1961 (מה שפינה מקום לרודן הבא...) הוא עדיין חי וקיים אצל הדורות שנולדו אחרי מותו, ומקברו הוא רודף אותם ב'פוקו' - קללה. הספר מדהים. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הוא כתוב בכישרון כה רב, שהוא מצליח להעביר את צורת החשיבה, דרך הדיבור, תפישת העולם והאמונות של לטינו-אפריקאים. הכתיבה היא אישית, מתוחכמת, מודעת לעצמה ואירונית, עם שפע הומור עצמי שחור. ניכר שדיאס כותב על חוויות שחווה בעצמו (ובאחת ההערות הוא מתבלבל(?) וכותב פרטי ביוגרפיה שלו). לחשוב שלולא הביקורות של עמיר ו Rachis כנראה כלל לא הייתי קוראת את הספר! תודה רבה, חברים, על החוויה המדהימה שזכיתי לה בזכותכם. ומה שהרגשתי עם קריאת הספר היה בושה עמוקה על כל אותם חנונים ש"נפנפתי" ביהירות וחוסר רגישות. לימד אותי לקח, דיאס.”

“**** את הספר הזה אני קורא בהפסקות כבר שלושה חודשים. אולי חמש פעמים כמעט החזרתי אותו לספריה ואז החלטתי לתת לו עוד צ'אנס. כי הוא טוב, אבל הוא גם נורא, נורא מייגע. למה הוא טוב? כי הוא כתוב פשוט מצויין. הוא לא סתם זכה בפוליצר. צריך כישרון אדיר וראש מופרע לגמרי כדי לכתוב ככה. בניגוד לכל מיני ספרי פולקלור מהודו ועד כוש, כאן הסופר מצליח לא ליפול למחוזות קיטשיים או דביקים, ומדלג בקלילות מעל בורות של ארכאיות או רגשנות יתר (מי אמר מאה שנים של בדידות?), זאת בעזרת כתיבה עדכנית, רהוטה, חושנית ומשעשעת מאוד (גם כשהיא מתארת, למשל, הכאת אדם למוות או את מוראותיו של שלטון האימים של הרודן טרוחיו ברפובליקת הבננות האולטימטיבית (הדומיניקנית) באמצע המאה העשרים. הספר מצליח איכשהו לספר סיפור קטן ומקסים באופן בוטה, אכזרי, ציני וחד אך בה בעת מלא חמלה ואהבת אדם. הכתיבה היא כה ריאליסטית, עד כי כמה פעמים במהלך הקריאה נטיתי להאמין כי מדובר בסיפור אמיתי ובדמויות אמיתיות, גם כי הסופר מנהל דיאלוג עם הסיפור דרך הערות שוליים שהן עצמן מהוות לא רק ביאור לחלקים הדורשים הסבר, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, וגם כי כל הספר שזור ביד-אמן באירועים ההיסטוריים הקשורים בתרבות הדומיניקנית על דמויותיה, הצבע, הקסם והקצב שלה. משפטים אקראיים שאספתי במהלך הקריאה וגרמו לי, לפחות, לחייך:"היא היתה תמיד במצברוח מרומם. סוג של negra פטפטנית שהיתה מסוגלת למצוא היבט חיובי גם בהתקפה של גז חרדל". או:"אלה היו ימיו הראשונים של קלינטון, אבל הכלכלה עדיין מצצה זין של שנות השמונים". או: "האם מאז ביקורנו האחרון עבר דון בוסקו איזו תמורה מכוח רוח האחווה הנוצרית? האם טובו הנצחי של האל טיהר את התלמידים מרשעותם? תעשה לי טובה, כושי..". אלא מה, לא הכול טוב. בכלל לא. היו סיבות רבות שבעטיין כמעט זנחתי את הספר הזה באמצעיתו, והראשונה שבהן, היא שנורא קשה לצלוח אותו. מתוך רצון להכניס את הקורא למקצב ולדיאלקט הדומיניקני המיוחד על שלל הדקויות והמנעדים שלו, המתרגם בחר לעצור, לפעמים כמה פעמים במשפט, כדי לתת את התרגום למילה, שבספר המקורי וודאי הופיעה בפונט נטוי וסמכה על הקורא שיבין לבד. משפט כמו "אני ואוסקר פחדנו יותר מהאמא ה-morena - כהת העור - שלנו, מאשר מהחושך או מ-el cuco - השד הלילי. היא היתה מרביצה לנו בכל מקום, והיתה עושה שימוש חופשי ב-chanclas וב-correa - בכפכפים ובחגורה.". חצי ספר ככה. אז אם גם ככה נגזר על הקורא לקרוא את הספר (לא בקול) במבטא הדומיניקני ביותר שהוא יכול להעלות באוזני רוחו, אי אפשר לעצור את הקריאה כל חצי שניה כדי לתרגם הלוך וחזור את המילה לעברית ואז בחזרה לספרדית. יש קסם מסויים גם בזה, אבל מתרגם מוכשר מספיק היה יכול למצוא דרך יעילה יותר מאשר הקיטועים האומללים האלה. דבר שני - הספר פטפטני לאללה. הסיפור הבסיסי אכן קטן ומקסים כאמור - אוסקר הוא נער/בחור דומיניקני, חנון, ממושקף, שמן ודחוי, ובתול נצחי מראשון תלתלי האפרו שלו ועד אחרונת אצבעות רגליו, והוא לא מצליח למצוא אף אחת שתואיל לחלץ אותו מבתוליו, אוי לאותה בושה, כי עוד לא נולד הגבר הדומיניקני שימות בלא שידע אישה. אבל אוסקר לא מחפש סתם זיון, הוא רומנטיקן מוחלט, מחפש אהבה, ומכור לחיפושים האלה עד כדי כך שהוא מתאהב בכל אחת שרק נושמת לכיוונו. מכאן ועד סדרת המונולוגים המפורטים לעילא שמרכיבה את הספר, המרחק גדול. גדול מדי. אנחנו שומעים את סיפורו של אוסקר, ואז זווית אחרת מפי אחותו לולה, ואז קפיצה עשרים שנה לאחור לסיפורה של אמא שלהם, והדודה, ועוד שלושים שנה לאחור לתקופת טרוחיו אל הסבא, כדי לתת משנה תוקף לקללה (פוקו) המשפחתית, ואז חזרה קדימה אל השותף של אוסקר לחדר במעונות... ראבק! מלאה. מאוד מלאה. חלקים מהספר הזה מעולים, נוגעים ללב, משעשעים וכתובים נפלא. בשביל חלקים אחרים, החיים קצרים מדי. אני שמח שגמרתי אותו עד תומו, פשוט כי חסכתי כמה רגשות אשמה העלולים להיווצר עקב נטישת ספר - במיוחד ספר ברמה הזאת - באמצע. אבל לא הרבה יותר מזה. אילו היו כאן ציונים במספרים, היינו מדברים על 7. מאחר שיש לנו רק כוכבים, אז שלושה פלוס ההגדרה "ספר בסדר" - זה קולע יותר לאיך שאני מרגיש אליו כרגע. ברוך השם, אפשר להמשיך הלאה. ****”

“אוסקר הוא בחור צעיר, חנון, בתול נצחי, אנטי-גיבור, אמריקאי בן למשפחה מהרפובליקה הדומיניקנית. בחייו הקצרים ובנאיביות כובשת הוא מתאהב בכל בחורה, מחפש אהבה ובעיקר, נו, נחוש לזיין ולהגשים את ייעודו כזכר דומיניקני. דרך הסיפור שלו, אנחנו שומעים גם על אמו ועל אחותו ועל הסבתא ועל החברים ועל המאהבים, במציאות מוטרפת שבעצם לא נתנה לו הרבה סיכוי להיות משהו אחר. הסופר אמר שכתיבת הספר הייתה מבחינתו בגדר אמון מוחלט בקוראים, ואני מאמינה לו. בקלות רבה הוא יכול היה לקחת את הסיפור הפסיכי הזה, על משפחת מהגרים צבעונית ופצועה וגרוטסקית וטראגית, ולכתוב עליה ברצינות תהומית ספר לירי ודואב שיוציאו ב"עם עובד", עם ציור אמנותי ותקופתי על הכריכה. הוא יכל, אבל הוא בחר לכתוב ספר אמיץ, עצוב וקורע מצחוק, שמעלה על נס את הגרוטסקיות ולא מנסה לנרמל אותה. הוא כתב ספר שהגיוני ונעים ומצחיק ומרגש לקרוא בו משפטים כמו "קרעה לעצמה את התחת הלא קטן שהיא התברכה בו"; ספר שקוראים בזרם קולח מאין כמותו, ופתאום כבר לא פוזלים כדי לבדוק באיזה עמוד אנחנו. פתאום השפה הישירה, הבוטה, הלא-מתאמצת, נחווית כמאוד מתאימה – וזה כי היא מנומקת. ובאמת, יש כאן סיפור עם המון "בשר", עם הרבה רגש, ודווקא בגלל שהוא לא משתדל להזמין הרהורים ברומו של עולם, הוא פתאום מאפשר לכאב ולהחמצה ולמורכבות לצוף כמו מאליהם. הוא מיוחד נורא, המבנה שלו נכון, התרבות שהוא עוסק בה היא כמשב רוח רענן, ועדיין, שתי בעיות – קטנות לכאורה אך דומיננטיות בנפחן – הטרידו את שלוותי. האחת היא ריבוי הערות השוליים והשנייה היא שיבוצי המילים בספרדית לאורך הטקסט. הספר גדוש ברפרנסים, בכוכביות, בהרחבות, בהבהרות, במילים בלעז שמתורגמות מיד לאחר מכן לעברית, וזה נורא מקשה על רצף הקריאה. אין לי בעיה להשכיל ולהרחיב אופקים תוך כדי קריאה, בוודאי כשזה על תרבות לא-מוכרת, אבל לא מעניין אותי שהמפלצת שאתה מאזכר כאן תוארה אצל טולקין, או שהאישה הייתה אימתנית כמו טאיקלאיריסיה מהמיתולוגיה הנורדית. לגבי המילים בלעז – מצד אחד הן 'צובעות' את הספר באווירה התרבותית המתאימה, ומצד שני הן מכבידות מאוד, קצת כמו עגיל יפה ששוקל יותר מידי, ואז הוא חינני אבל גם מושך לך את התנוך לברכיים. 3.5 כוכבים על סיפור מיוחד, מאוורר, קולח, שמוטב היה קצת (הרבה) לנקות ממנו את המיותר והמכביד.”

“הספר הזה הוא מאד woke, כלומר הוא שטוף בפוליטיקה של מיעוט אתני. לא בטוח שבאווירה תרבותית אחרת הוא היה זוכה בפוליצר. זה לא הפריע לי בקריאה. להפך. מתי בספר הייתה לי הזדמנות להכיר את ההיסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית ואת עולמם של המהגרים הדומיניקנים בארצות הברית? מבחינתי רק פה. דווקא אהבתי את כל הערות השוליים ועצרתי לפעמים לחפש עוד פרטים באינטרנט. אם אתם רוצים עוד ספר כלל אנושי אז באמת יש פה סיפור יפה עם אלמנטים חיצוניים שמפריעים לשטף הקריאה, אבל העושר של הסיפור הזה והיופי שלו, וגם האהבה שלו, הם לתרבות אותה הוא מתאר לא פחות מאשר לסיפור שלו. בעיני זה אחלה ספר.”

“הספר עוסק גם בחייו הקצרים והמופלאים של אוסקר. בחור שמן וממושקף ממוצא דומיניקני, שאין בו - למרות מוצאו, יודגש - שום עצם תוקפנית וכל רצונו הוא לאהוב. הוא אמנם מסתובב בעולם וחושב שהוא מחפש זיון - לדעתו לא יעלה על הדעת שבחור דומיניקני ימות בתול - אך האמת היא שהוא מחפש אהבה, ומה שהוא מוצא הוא המון אהבה. מצידו. אפשר להאשים במצב את מראהו - ואפשר להאשים את הקללה המשפחתית - ליתר דיוק את קללת הדומיניקנים. ואוסקר מאשים את שניהם. אבל האמת היא שלאוסקר שהוא כאמור בחור מתוק וחיובי שמוכן להשקיע הרבה במי שהוא אוהב, אין מושג איך עליו להתנהג כדי שהמסר שלו יתקבל, והוא, חנון חובב מדע בדיוני, אנימה וקומיקס, מצליח רק להיות לא מובן, מושא ללעג ודחוי. אין לי יותר מדי מושג לגבי ההיסטוריה הכאובה של העולם הלטיני, שהולידה ספרות ענפה שאת רובה אני לא מכירה. בתחילת הקריאה נאלצתי לחפש ולקרוא על האזור ועל ההיסטוריה דברים שלא ידעתי: על אי שיושב על ידי הספרדים בעבדים אפריקאים, שעבר כיבושים ומלחמות וייצר דיקטטורים מאוסים, אוכלוסייה נכנעת, עוני, בורות ווודו, תרבות המבוססת על כל דאלים גבר, עם הדגשה על ה"גבר". הרודן טרוחיו שהיה החוויה המכוננת של ילידי הרפובליקה הדומיניקנית (איזה שם אירוני!) ולמרות העלמותו המבורכת מהמפה בשנת 1961 (מה שפינה מקום לרודן הבא...) הוא עדיין חי וקיים אצל הדורות שנולדו אחרי מותו, ומקברו הוא רודף אותם ב'פוקו' - קללה. הספר מדהים. אין לי מילה אחרת לתאר אותו. הוא כתוב בכישרון כה רב, שהוא מצליח להעביר את צורת החשיבה, דרך הדיבור, תפישת העולם והאמונות של לטינו-אפריקאים. הכתיבה היא אישית, מתוחכמת, מודעת לעצמה ואירונית, עם שפע הומור עצמי שחור. ניכר שדיאס כותב על חוויות שחווה בעצמו (ובאחת ההערות הוא מתבלבל(?) וכותב פרטי ביוגרפיה שלו). לחשוב שלולא הביקורות של עמיר ו Rachis כנראה כלל לא הייתי קוראת את הספר! תודה רבה, חברים, על החוויה המדהימה שזכיתי לה בזכותכם. ומה שהרגשתי עם קריאת הספר היה בושה עמוקה על כל אותם חנונים ש"נפנפתי" ביהירות וחוסר רגישות. לימד אותי לקח, דיאס.”

“**** את הספר הזה אני קורא בהפסקות כבר שלושה חודשים. אולי חמש פעמים כמעט החזרתי אותו לספריה ואז החלטתי לתת לו עוד צ'אנס. כי הוא טוב, אבל הוא גם נורא, נורא מייגע. למה הוא טוב? כי הוא כתוב פשוט מצויין. הוא לא סתם זכה בפוליצר. צריך כישרון אדיר וראש מופרע לגמרי כדי לכתוב ככה. בניגוד לכל מיני ספרי פולקלור מהודו ועד כוש, כאן הסופר מצליח לא ליפול למחוזות קיטשיים או דביקים, ומדלג בקלילות מעל בורות של ארכאיות או רגשנות יתר (מי אמר מאה שנים של בדידות?), זאת בעזרת כתיבה עדכנית, רהוטה, חושנית ומשעשעת מאוד (גם כשהיא מתארת, למשל, הכאת אדם למוות או את מוראותיו של שלטון האימים של הרודן טרוחיו ברפובליקת הבננות האולטימטיבית (הדומיניקנית) באמצע המאה העשרים. הספר מצליח איכשהו לספר סיפור קטן ומקסים באופן בוטה, אכזרי, ציני וחד אך בה בעת מלא חמלה ואהבת אדם. הכתיבה היא כה ריאליסטית, עד כי כמה פעמים במהלך הקריאה נטיתי להאמין כי מדובר בסיפור אמיתי ובדמויות אמיתיות, גם כי הסופר מנהל דיאלוג עם הסיפור דרך הערות שוליים שהן עצמן מהוות לא רק ביאור לחלקים הדורשים הסבר, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו, וגם כי כל הספר שזור ביד-אמן באירועים ההיסטוריים הקשורים בתרבות הדומיניקנית על דמויותיה, הצבע, הקסם והקצב שלה. משפטים אקראיים שאספתי במהלך הקריאה וגרמו לי, לפחות, לחייך:"היא היתה תמיד במצברוח מרומם. סוג של negra פטפטנית שהיתה מסוגלת למצוא היבט חיובי גם בהתקפה של גז חרדל". או:"אלה היו ימיו הראשונים של קלינטון, אבל הכלכלה עדיין מצצה זין של שנות השמונים". או: "האם מאז ביקורנו האחרון עבר דון בוסקו איזו תמורה מכוח רוח האחווה הנוצרית? האם טובו הנצחי של האל טיהר את התלמידים מרשעותם? תעשה לי טובה, כושי..". אלא מה, לא הכול טוב. בכלל לא. היו סיבות רבות שבעטיין כמעט זנחתי את הספר הזה באמצעיתו, והראשונה שבהן, היא שנורא קשה לצלוח אותו. מתוך רצון להכניס את הקורא למקצב ולדיאלקט הדומיניקני המיוחד על שלל הדקויות והמנעדים שלו, המתרגם בחר לעצור, לפעמים כמה פעמים במשפט, כדי לתת את התרגום למילה, שבספר המקורי וודאי הופיעה בפונט נטוי וסמכה על הקורא שיבין לבד. משפט כמו "אני ואוסקר פחדנו יותר מהאמא ה-morena - כהת העור - שלנו, מאשר מהחושך או מ-el cuco - השד הלילי. היא היתה מרביצה לנו בכל מקום, והיתה עושה שימוש חופשי ב-chanclas וב-correa - בכפכפים ובחגורה.". חצי ספר ככה. אז אם גם ככה נגזר על הקורא לקרוא את הספר (לא בקול) במבטא הדומיניקני ביותר שהוא יכול להעלות באוזני רוחו, אי אפשר לעצור את הקריאה כל חצי שניה כדי לתרגם הלוך וחזור את המילה לעברית ואז בחזרה לספרדית. יש קסם מסויים גם בזה, אבל מתרגם מוכשר מספיק היה יכול למצוא דרך יעילה יותר מאשר הקיטועים האומללים האלה. דבר שני - הספר פטפטני לאללה. הסיפור הבסיסי אכן קטן ומקסים כאמור - אוסקר הוא נער/בחור דומיניקני, חנון, ממושקף, שמן ודחוי, ובתול נצחי מראשון תלתלי האפרו שלו ועד אחרונת אצבעות רגליו, והוא לא מצליח למצוא אף אחת שתואיל לחלץ אותו מבתוליו, אוי לאותה בושה, כי עוד לא נולד הגבר הדומיניקני שימות בלא שידע אישה. אבל אוסקר לא מחפש סתם זיון, הוא רומנטיקן מוחלט, מחפש אהבה, ומכור לחיפושים האלה עד כדי כך שהוא מתאהב בכל אחת שרק נושמת לכיוונו. מכאן ועד סדרת המונולוגים המפורטים לעילא שמרכיבה את הספר, המרחק גדול. גדול מדי. אנחנו שומעים את סיפורו של אוסקר, ואז זווית אחרת מפי אחותו לולה, ואז קפיצה עשרים שנה לאחור לסיפורה של אמא שלהם, והדודה, ועוד שלושים שנה לאחור לתקופת טרוחיו אל הסבא, כדי לתת משנה תוקף לקללה (פוקו) המשפחתית, ואז חזרה קדימה אל השותף של אוסקר לחדר במעונות... ראבק! מלאה. מאוד מלאה. חלקים מהספר הזה מעולים, נוגעים ללב, משעשעים וכתובים נפלא. בשביל חלקים אחרים, החיים קצרים מדי. אני שמח שגמרתי אותו עד תומו, פשוט כי חסכתי כמה רגשות אשמה העלולים להיווצר עקב נטישת ספר - במיוחד ספר ברמה הזאת - באמצע. אבל לא הרבה יותר מזה. אילו היו כאן ציונים במספרים, היינו מדברים על 7. מאחר שיש לנו רק כוכבים, אז שלושה פלוס ההגדרה "ספר בסדר" - זה קולע יותר לאיך שאני מרגיש אליו כרגע. ברוך השם, אפשר להמשיך הלאה. ****”