ביקורת ספרותית על חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו מאת ג'ונוט דיאס
ספר טוב

---

אני לא מדברת צרפתית אבל נחשפתי לשפה הזאת מספיק אז אני יכולה להבין כמעט כל מה שאומרים, לפי מילות מפתח, תמיד הייתי חזקה באנסין.

לא תמיד זה עובד. בוקר שלם הקדשתי פעם להאזנה לגיסתי הצרפתיה מספרת סיפור מפורט ומלא רגש והיה נדמה לי שהיא מדברת על בעיות שהיו לבן שלה עם מרשם האוכלוסין הצרפתי.
"מה זה lunettes?" נזכרתי לשאול את בן זוגי שתי דקות לפני שנרדמתי בלילה, "משקפיים" הוא ענה לי בעיניים עצומות וכמו תינוק שמתהפך ברגע האחרון ממצג עכוז למצג ראש (היה לי כזה) התהפכה לי כל האינפורמציה בראש ופתאום הבנתי שהבן שלה שלח את המשקפיים המולטי פוקליות שלו לתיקון בצרפת בגלל האחריות והיא הייתה צריכה לטפל בזה במקומו וכן הלאה וכן הלאה.

אני יושבת איתם בשבת, בסעודה שנייה, והם כולם מחליפים חוויות וזכרונות ילדות מאלג'יר ומצרפת. מתישהו אני מותשת מאוכל אלג'ירי משובח ומנסיון להקשיב לכולם ולהבין מה הם אומרים, או יותר נכון צועקים. הסיפורים הופכים להיות עסיסיים יותר ויותר וכולם מתווכחים וצוחקים בצרפתית ואני קצת סקרנית, רק קצת, כי הם יכולים להגיע לטונים כאלה גם בגלל מחלוקת על כמות הסלטים. "מה?" אני שואלת את ה so called אחיין שלי (הבחור עם ה- lunettes, שבגלל הפרשי גילאים משני הכיוונים הוא כמעט בן גילי), "היו לה שתי בעלים" הוא אומר במבטא הכבד שלו, "האחד אהב מאוד את ה.. להזדיין והשני בכלל לא אהב את זה". אני פוערת את עיני כתוצאה מהשתנקות סמויה ובד בבד מחייכת את החיוך הכי מתוק שלי, בעוד אשתו הדתיה מחווירה ותוקעת בו מרפק כשהיא לוחשת בקול "les enfants, les enfants"- הילדים, הילדים.

ככה בערך מרגישים כשקוראים את הספר הזה.

תרגום סימולטני מעצבן של הדיאלקט הדומיניקני (שעליו הרחיב אלון בביקורת שלו), הערות שוליים גדושות מידע מצמרר ורגש עז, דמויות תזזיתיות ומשפחות מטריארכליות שמתנהגות כמו האמא של הפטריארכליוּת ועושות המון רעש ובתוך כל זה מגה אנטי גיבור, שמן, חובב מד"ב, רכרוכי ומכמיר לב שכולם סביבו מצליחים את ה.. להזדיין ורק הוא לא.
וזה ממש מלחיץ כשאתה דומיניקני, מה שמזכיר לי את ה"אחיין" השני שלי, עם lunettes יותר מרשימים אפילו, במסגרת שחורה. זה שהניח לפני חצי שעה את הביוגרפיה של פרויד פתוחה כשפניה כלפי מטה ועכשיו הוא מזדעק כשהוא רואה את בנו בן השנתיים גורר עגלת בובות ורודה, רחמנא ליצלן. עדיף אר. פי. ג'י. עם אורות אבל אסור בשבת, אז לפחות חרב.

ובכל זאת אם אצליח להשתיק לרגע את האנטגוניזם שהנוכחות שלהם מעוררת בי ואקשיב להם היטב ואבנה את הסיפור סביב מילות המפתח בעזרת התרגום האקסצנטרי של האינטלקטואל הצרפתי שיושב לידי וקורא לי משום מה Tante - דודה, אקבל תמונה פנורמית של חיי היהודים באלג'יר, מלפני מלחמת העולם השנייה ועד ההגירה הכפויה ב 1965, ויחד עם הבולט הרכות כמו חמאה שגיסתי מגלגלת בידיים אמונות במטבח שהופקע מידי בלי לשאול את רשותי, אטעם את טעמם של חיים אחרים.
וזה מה שגורם לי גם ג'ונוט (מה זה השם הזה) דיאז, עם הכתיבה המבריקה, הצינית, הצבעונית והתוססת שלו שלא דומה לשום דבר אחר והכל נראה לידה קצת פוריטני וחיוור. טעם של חיים אחרים.

אני לא יודעת למה כל דבר מזכיר לי את הצרפתים. בעצם כן, אני יודעת. הם עומדים לבוא בעוד שבועיים. האחיין השלישי מגיע להתחתן בישראל ואני חווה הבזקים פוסט טראומתיים. חשבתי לכתוב על דיקטטורים ועל פילוסופית הרוע שלי והם השתלטו לי על כל הביקורת.

אבל הספר הזה באמת מזכיר אותם. הוא כל כך עמוס בדיאלקט ומידע ואלימות איומה וטולקין ואכזריות ואהבה וכאב ואמונות טפלות ורעש וצלצולים עד שהוא גרם לי מדי פעם לרצות לברוח ממנו לחדר השינה ולשחק בטאבלט.

Elle est très fatiguée – היא מאוד עייפה, הם לוחשים לחישה רמה כשאני סוגרת את דלת חדר השינה מאחורי ונושמת לרווחה. הם לא מבינים איך מישהו יכול פשוט לאהוב שקט.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו