ביקורת ספרותית על שיקאסטה - מסמכים אישיים, פסיכולוגיים והיסטוריים הנוגעים לביקור של ג'והור (ג'ורג' שרפאן) - הציר (דרגה 9) 87 בתקופת קץ-הימים מאת דוריס לסינג
ספר לא משהו

---

יש חלק מאלה שכותבים ספרים שבשבילם זה הזדמנות להגיד את הדעה שלהם על מה שהולך בעולם בלי שהם ידברו על העולם האמיתי ובשביל זה כל אחד ממציא את הסיפור שלו. זה לא רק במדע הבדיוני. גם בספרים הרגילים זה ככה. אין לי בעיה עם זה שהסופר יש לו דעות אבל אם הוא מחליט להגיד אותם בסיפור הוא צריך שיהיה בסיפור עוד דברים יעני או שאני ירגיש את האנשים שהוא מספר עליהם או שהוא יתווכח עם הדעות של עצמו אפילו שהוא יצדיק אותם אבל שהוויכוח יהיה בו משהו שיגרום לי לחשוב על זה יותר מפעם אחת. משהו הוא חייב לעשות בשביל שאני לא כבר על ההתחלה של הספר יבין את כל מה שהולך לקרות וכל מה שיש לו להגיד.

דוריס לסינג היא סחבה הרבה בלב שלה על העולם שלנו יעני חשבה שאין בו צדק ושזה שקצת אנשים יש להם כסף ומה שהם רוצים והשאר עובדים בשבילם זה לא טוב וחשבה שאנשים לא אכפת להם אחד על השני ושכל הפוליטיקה זה רק בשביל ההצגה ועוד הרבה דברים כאלה היה לה להגיד. הבעיה שזה מה שהיא עושה יעני היא לא מספרת לי סיפור שיש בו גרעין שיהיה לי עליו אכפת ושאני יחשוב על האנשים שבסיפור. הכל זה רק הדעות שלה שאפילו שאני חושב שהם נכונות אין לי מה לעשות עם זה יעני הסיפור לא כל כך מעניין אותי. אולי זה בגלל שאני לא עף אוטומטית על המדע הבדיוני הזה אבל אני חושב שגם הכעיה זה שהיא לא השקיעה את הזמן שלה בבני אדם של הסיפור ובמחשבות שלהם ובבעיות שלהם. אני הרגשתי כאילו זה כמו שבחוברות של הילדים עושים להם את הציור ואחר כך הם צריכים למלא מבפנים את הצבעים והיא עשתה את הקווים ושכחה מהצבע. בשביל זה עזבתי אותו אפילו לפני האמצע.   

» ביקורות נוספות של סימנטוב
» ביקורות נוספות על שיקאסטה - מסמכים אישיים, פסיכולוגיים והיסטוריים הנוגעים לביקור של ג'והור (ג'ורג' שרפאן) - הציר (דרגה 9) 87 בתקופת קץ-הימים