ביקורת ספרותית על סע הביתה,ינקי מאת אודי מירון

---

כל אחד צריך שיהיו לו חברים.
בשביל מה יש חברים?
בשביל כל מיני דברים: לעשות את היומיום נחמד, לאכול יחד פיצה, לראות יחד סרט, לצאת להופעה. וגם לדברים יותר רציניים: לתמוך בך בזמנים קשים, לעודד בזמן דיכאון, להתריע מפני שטויות וטעויות עתידיות, ולתת לך פרופורציות. זה סגנון הדברים שחברים טובים עושים.

כשאביגיל חברה שלי ביקשה ממני לקרוא את כתב היד שלה, לא הסכמתי. זה להכניס את עצמי לצרה שאין לי דרך לצאת ממנה בצורה טובה. אם אני אוהב את הספר, זה לא אומר שהוא טוב בפני עצמו. זה אומר רק שאני מכירה את אביגיל ושחלקי האישיות שאני אוהבת בה משתקפים במה שכתבה. אם אני לא אוהב את הספר, זה יותר גרוע, כי אז אני אצטרך לתת את חוות הדעת שלי, ולא בטוח שהחברות שלנו תשרוד ביקורת ברמה כזאת.
אז סירבתי.
והיא נתנה לאחרים לקרוא. וגם לעורך.
והיו כל מיני דעות, וגם קצת שאלות. ואז היא ביקשה שאקרא. בפעם השנייה הסכמתי בחיל ורעדה. וקראתי. ואהבתי, אבל היו לי הערות שונות. אמרתי לה, והיא קיבלה בגבורה. לפחות את חלקן. הספר, כשיצא בסוף היה שונה לחלוטין מזה שהיא נתנה לי לקרוא. ומצוין. החברות שלנו שרדה.

למה אני מספרת את כל זה?
תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. ינקי, איש כבן ארבעים שהוא גיבור הספר מתייתם מאביו, ויוצא למסע חיפושים בעקבות אמו שנטשה אותו בהיותו ילד. לינקי אין חברים. לכל אורך הספר אין לו ולו חבר אחד. בשבעה על אבא שלו הוא מארח את החברים הקשישים של אביו. אף חבר לא מתקשר, לא בא לבקר. לא מהצבא, לא מהאוניברסיטה, לא ממקומות העבודה, לא אהובות קודמות. כלום. איך חי אדם חיים שלמים בלי ליצור קשרי חברות? לא ברור ולא פתיר. בין הדברים שאין לו יש גם רגישות. פעמיים על כריכת הספר כתובים סופרלטיביים הקשורים ב"רגישות". ובכן, לינקי יש רגישות של צנצנת מלפפונים חמוצים. ואיכשהו זה עובד לו. זרים פותחים לפניו את סגור ליבם, נשים נופלות שדודות לרגליו, והוא משוטט ברחבי אירופה ומגלה בקלות דברים שאנשים עבדו עשרות שנים כדי להדחיק, מה שנותן אמינות רבה לסיפור.

אחרי שקראתי את הספר, אני תוהה אם למחבר שלו יש חברים. אמיתיים. כאלה שיקראו את כתב היד, יגידו לו שזה אחלה רעיון לסיפור, אבל שצריך לערוך ולשכתב ולשנות. להדגים את ולא לספר על, לעבד, למצוא דמויות אמינות ולתת להן קווי אופי שונים. את כישרון הכתיבה רואים בעמודים האחרונים, עם הסיפור המרגש שמהווה את ה"תודות" לספר. את חוש ההומור רואים בכותרות הפרקים, ואת הקצביות רואים בחכמה לחתוך אותם בקצרה. כל השאר היה צריך עוד זמן עיבוד, עריכה ושכתוב רב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על סע הביתה,ינקי