“אפתח בכך ששם הספר אינו קשור לביטוי הכל כך אמריקאי Yankee go home
וגם לא ל'יֶנקי דודל' שרכב העירה על סוס פוני.
יָנקי (יעקב) קוזושמן שגדל בקריית חיים שונא ימי הולדת מאז האכזבה שאמו לא הגיעה ליום הולדתו השמיני עם המתנה המובטחת- משאית צעצוע עם ארגז מתהפך, חלומו של ילד. גם בשנים שיבואו אמו אינה מגיעה הביתה. אמא רחוקה, אומר לו אביו יהודה. נסעה לאוסטרליה. גם כעת, מתקרב לגיל ארבעים ואיש עסקים שהיה נשוי תקופה קצרה לאמריקאית הוא שונא ימי הולדת ואינו מציין אותם. הקשר עם אחיו הבכור אריק שעזב ללוס אנג'לס ומצליח בעסקי הקולנוע רופף.
האב השתקן והתכליתי שייך לדור המבוגר, של פעם. עובדי כפיים ואנשי עמל שרבים מהם באו מאירופה אחרי הזוועה. דור המילים אינטרסול, נבייל'ס, הגרמנים יימח שמם, שלומפר ובעיקר- שוונץ. אביו של ינקי מחלק את העולם לשניים. השוונצים- שמגגים לא יוצלחים שלא יגיעו לכלום ואלה שאינם. 'אל תהיה שוונץ' הוא מנחיל לבנו.
וינקי אינו שוונץ. הוא מצליח בעסקיו, מפלס דרכו בחיים ללא חברים ואינו קושר את גורלו בגורל אף אישה.
עד הפגישה המקרית עם יעל שהיתה חברתו של אחיו. ימי מלחמת המפרץ 1991, סקאדים, חדרים אטומים, מסכות אב"כ בקרטונים ונחש צפע. בעידודה לעבוד על עצמו בנוגע לקשריו הבניאישיים, גילוי מקרי של אביו טרם מותו וקופסה אחת מכמה של 'עניינים לטיפול' באינטרסול בדירת האב שהיה מאורגן למופת שהכתוב עליה מעורר את סקרנותו- 'רות מָכָּרָה'. הוא יוצא למסע גילוי שורשיו באירופה. מסע מטלטל שיפגיש אותו עם אנשים מעברה של אמו ויגלה לו דברים שלא ידע.
אך זהו אינו רק סיפורו של ינקי. הוא נסוב על הדור שחלקו עבר את הנורא מכל ושרד וחלקו הפך לאנשי אקדמיה ופרופסורים, שדור ילדיהם של חלק מהאחרונים שגדלו לעולם אחר מזלזל בהם, רואה בהם בורגנים, אינטלקטואלים בשקל ואידיאליסטים-שמאלנים בגרוש בעוד הם רואים בעצמם לוחמי חירות למען המדוכאים כמו האלג'יראים ואיך אפשר בלי הפלסטינאים. נאדין אותה פוגש ינקי בפאריז במהלך מסעו האישי והטעון היא במובן מסויים התגלמות הדור הזה. עיתונאית המגדירה עצמה כלסבית-פמיניסטית-קומוניסטית-מיליטאנטית.
דורות של טראומה ופוסט טראומה. אלה שמתו ואלו שנקמו.
באיזה מקום יש במשפט קצר את הווייתם של דור בניהם של יוצאי התופת- זה שהתבגר לתוך מלחמות חדשות באירופה וישראל-
'אנחנו פאקינג ילדים של מלחמה' אומרת נאדין המיוסרת לינקי.
וההפתעה תחכה לינקי ממש בסוף מסעו.
ספר מעניין ונוגע שההיסטוריה שזורה בו יפה.”

“כפי שנרמז בשם הספר, זהו סיפור-מסע. אבל זהו לא רק מסע פיזי שמתפרש מישראל לאירופה, אלא גם מסעו הנפשי של הגיבור, בהופכו מגבר ילדותי לאדם שלם ובוגר יותר. זהו גם מסע-שורשים, במסגרתו נחשף הגיבור לסיפורה של אמו וחברותיה לפני השואה, במהלכה ולאחריה, וכן לסיפורו של אביו. זהו מסע בזמן, בו נפרש בפנינו סיפורה של אמו. הספר, כמו הגיבור ינקי, כל הזמן זז, כל הזמן מתקדם ונע. לפעמים צריך להתרכז כדי להיזכר מי זו כל דמות ואיך היא קשורה בעלילה. אבל בסופו של דבר המספר תופר היטב את הקצוות ואני, כקורא, באתי על סיפוקי. לא ספרות גדולה אבל כן סיפור מעניין מאוד, ישראלי מאוד, אמיץ ומקורי בחלקיו, קולח בפרקים קצרים וקריאים מאוד.
ספר טוב לחגים, אני ממליץ.”

“ספר המדבר על נושא רגיש, סבלי דור שני לשואה. הדור שסוחב על גבו את סבלות ההורים ורק בגיל מבוגר ולאחר מותם, מתודא על החור הגדול שיש לו בהסטוריה של המשפחה. הנסתר רב על הגלוי. ההורים לא מדברים והילדים מפחדים לשאול מכיון שמבינים ששד גדול מסתתר שם ומפחדים להעירו.

הסיפור נוגע בנושא אימו של ינקי שנעלמה בילדותו ואביו מעולם לא סיפר לו מה הוא יודע על העלמותה. אבל לי נגע הנושא שינקי מנסה כל חייו לרצות את אביו ורק לאחר מותו מתברר לו שיש סיפור גדול מאחורי האבהות.
סיפורי דור שני מופיעים בספרים מועטים זאת למרות הכאב הגדול והחוסר הגדול במשפחה מורחבת שהם חווים,שגם בא לביטוי בספר הזה.

הכתיבה קצת מעיפת והכריכה מאד מכוערת ואפילו מרחיקה קוראים.”

“כל אחד צריך שיהיו לו חברים.
בשביל מה יש חברים?
בשביל כל מיני דברים: לעשות את היומיום נחמד, לאכול יחד פיצה, לראות יחד סרט, לצאת להופעה. וגם לדברים יותר רציניים: לתמוך בך בזמנים קשים, לעודד בזמן דיכאון, להתריע מפני שטויות וטעויות עתידיות, ולתת לך פרופורציות. זה סגנון הדברים שחברים טובים עושים.

כשאביגיל חברה שלי ביקשה ממני לקרוא את כתב היד שלה, לא הסכמתי. זה להכניס את עצמי לצרה שאין לי דרך לצאת ממנה בצורה טובה. אם אני אוהב את הספר, זה לא אומר שהוא טוב בפני עצמו. זה אומר רק שאני מכירה את אביגיל ושחלקי האישיות שאני אוהבת בה משתקפים במה שכתבה. אם אני לא אוהב את הספר, זה יותר גרוע, כי אז אני אצטרך לתת את חוות הדעת שלי, ולא בטוח שהחברות שלנו תשרוד ביקורת ברמה כזאת.
אז סירבתי.
והיא נתנה לאחרים לקרוא. וגם לעורך.
והיו כל מיני דעות, וגם קצת שאלות. ואז היא ביקשה שאקרא. בפעם השנייה הסכמתי בחיל ורעדה. וקראתי. ואהבתי, אבל היו לי הערות שונות. אמרתי לה, והיא קיבלה בגבורה. לפחות את חלקן. הספר, כשיצא בסוף היה שונה לחלוטין מזה שהיא נתנה לי לקרוא. ומצוין. החברות שלנו שרדה.

למה אני מספרת את כל זה?
תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. ינקי, איש כבן ארבעים שהוא גיבור הספר מתייתם מאביו, ויוצא למסע חיפושים בעקבות אמו שנטשה אותו בהיותו ילד. לינקי אין חברים. לכל אורך הספר אין לו ולו חבר אחד. בשבעה על אבא שלו הוא מארח את החברים הקשישים של אביו. אף חבר לא מתקשר, לא בא לבקר. לא מהצבא, לא מהאוניברסיטה, לא ממקומות העבודה, לא אהובות קודמות. כלום. איך חי אדם חיים שלמים בלי ליצור קשרי חברות? לא ברור ולא פתיר. בין הדברים שאין לו יש גם רגישות. פעמיים על כריכת הספר כתובים סופרלטיביים הקשורים ב"רגישות". ובכן, לינקי יש רגישות של צנצנת מלפפונים חמוצים. ואיכשהו זה עובד לו. זרים פותחים לפניו את סגור ליבם, נשים נופלות שדודות לרגליו, והוא משוטט ברחבי אירופה ומגלה בקלות דברים שאנשים עבדו עשרות שנים כדי להדחיק, מה שנותן אמינות רבה לסיפור.

אחרי שקראתי את הספר, אני תוהה אם למחבר שלו יש חברים. אמיתיים. כאלה שיקראו את כתב היד, יגידו לו שזה אחלה רעיון לסיפור, אבל שצריך לערוך ולשכתב ולשנות. להדגים את ולא לספר על, לעבד, למצוא דמויות אמינות ולתת להן קווי אופי שונים. את כישרון הכתיבה רואים בעמודים האחרונים, עם הסיפור המרגש שמהווה את ה"תודות" לספר. את חוש ההומור רואים בכותרות הפרקים, ואת הקצביות רואים בחכמה לחתוך אותם בקצרה. כל השאר היה צריך עוד זמן עיבוד, עריכה ושכתוב רב.”