אפתח בכך ששם הספר אינו קשור לביטוי הכל כך אמריקאי Yankee go home
וגם לא ל'יֶנקי דודל' שרכב העירה על סוס פוני.
יָנקי (יעקב) קוזושמן שגדל בקריית חיים שונא ימי הולדת מאז האכזבה שאמו לא הגיעה ליום הולדתו השמיני עם המתנה המובטחת- משאית צעצוע עם ארגז מתהפך, חלומו של ילד. גם בשנים שיבואו אמו אינה מגיעה הביתה. אמא רחוקה, אומר לו אביו יהודה. נסעה לאוסטרליה. גם כעת, מתקרב לגיל ארבעים ואיש עסקים שהיה נשוי תקופה קצרה לאמריקאית הוא שונא ימי הולדת ואינו מציין אותם. הקשר עם אחיו הבכור אריק שעזב ללוס אנג'לס ומצליח בעסקי הקולנוע רופף.
האב השתקן והתכליתי שייך לדור המבוגר, של פעם. עובדי כפיים ואנשי עמל שרבים מהם באו מאירופה אחרי הזוועה. דור המילים אינטרסול, נבייל'ס, הגרמנים יימח שמם, שלומפר ובעיקר- שוונץ. אביו של ינקי מחלק את העולם לשניים. השוונצים- שמגגים לא יוצלחים שלא יגיעו לכלום ואלה שאינם. 'אל תהיה שוונץ' הוא מנחיל לבנו.
וינקי אינו שוונץ. הוא מצליח בעסקיו, מפלס דרכו בחיים ללא חברים ואינו קושר את גורלו בגורל אף אישה.
עד הפגישה המקרית עם יעל שהיתה חברתו של אחיו. ימי מלחמת המפרץ 1991, סקאדים, חדרים אטומים, מסכות אב"כ בקרטונים ונחש צפע. בעידודה לעבוד על עצמו בנוגע לקשריו הבניאישיים, גילוי מקרי של אביו טרם מותו וקופסה אחת מכמה של 'עניינים לטיפול' באינטרסול בדירת האב שהיה מאורגן למופת שהכתוב עליה מעורר את סקרנותו- 'רות מָכָּרָה'. הוא יוצא למסע גילוי שורשיו באירופה. מסע מטלטל שיפגיש אותו עם אנשים מעברה של אמו ויגלה לו דברים שלא ידע.
אך זהו אינו רק סיפורו של ינקי. הוא נסוב על הדור שחלקו עבר את הנורא מכל ושרד וחלקו הפך לאנשי אקדמיה ופרופסורים, שדור ילדיהם של חלק מהאחרונים שגדלו לעולם אחר מזלזל בהם, רואה בהם בורגנים, אינטלקטואלים בשקל ואידיאליסטים-שמאלנים בגרוש בעוד הם רואים בעצמם לוחמי חירות למען המדוכאים כמו האלג'יראים ואיך אפשר בלי הפלסטינאים. נאדין אותה פוגש ינקי בפאריז במהלך מסעו האישי והטעון היא במובן מסויים התגלמות הדור הזה. עיתונאית המגדירה עצמה כלסבית-פמיניסטית-קומוניסטית-מיליטאנטית.
דורות של טראומה ופוסט טראומה. אלה שמתו ואלו שנקמו.
באיזה מקום יש במשפט קצר את הווייתם של דור בניהם של יוצאי התופת- זה שהתבגר לתוך מלחמות חדשות באירופה וישראל-
'אנחנו פאקינג ילדים של מלחמה' אומרת נאדין המיוסרת לינקי.
וההפתעה תחכה לינקי ממש בסוף מסעו.
ספר מעניין ונוגע שההיסטוריה שזורה בו יפה.

כפי שנרמז בשם הספר, זהו סיפור-מסע. אבל זהו לא רק מסע פיזי שמתפרש מישראל לאירופה, אלא גם מסעו הנפשי של הגיבור, בהופכו מגבר ילדותי לאדם שלם ובוגר יותר. זהו גם מסע-שורשים, במסגרתו נחשף הגיבור לסיפורה של אמו וחברותיה לפני השואה, במהלכה ולאחריה, וכן לסיפורו של אביו. זהו מסע בזמן, בו נפרש בפנינו סיפורה של אמו. הספר, כמו הגיבור ינקי, כל הזמן זז, כל הזמן מתקדם ונע. לפעמים צריך להתרכז כדי להיזכר מי זו כל דמות ואיך היא קשורה בעלילה. אבל בסופו של דבר המספר תופר היטב את הקצוות ואני, כקורא, באתי על סיפוקי. לא ספרות גדולה אבל כן סיפור מעניין מאוד, ישראלי מאוד, אמיץ ומקורי בחלקיו, קולח בפרקים קצרים וקריאים מאוד.
ספר טוב לחגים, אני ממליץ.

כל אחד צריך שיהיו לו חברים.
בשביל מה יש חברים?
בשביל כל מיני דברים: לעשות את היומיום נחמד, לאכול יחד פיצה, לראות יחד סרט, לצאת להופעה. וגם לדברים יותר רציניים: לתמוך בך בזמנים קשים, לעודד בזמן דיכאון, להתריע מפני שטויות וטעויות עתידיות, ולתת לך פרופורציות. זה סגנון הדברים שחברים טובים עושים.

כשאביגיל חברה שלי ביקשה ממני לקרוא את כתב היד שלה, לא הסכמתי. זה להכניס את עצמי לצרה שאין לי דרך לצאת ממנה בצורה טובה. אם אני אוהב את הספר, זה לא אומר שהוא טוב בפני עצמו. זה אומר רק שאני מכירה את אביגיל ושחלקי האישיות שאני אוהבת בה משתקפים במה שכתבה. אם אני לא אוהב את הספר, זה יותר גרוע, כי אז אני אצטרך לתת את חוות הדעת שלי, ולא בטוח שהחברות שלנו תשרוד ביקורת ברמה כזאת.
אז סירבתי.
והיא נתנה לאחרים לקרוא. וגם לעורך.
והיו כל מיני דעות, וגם קצת שאלות. ואז היא ביקשה שאקרא. בפעם השנייה הסכמתי בחיל ורעדה. וקראתי. ואהבתי, אבל היו לי הערות שונות. אמרתי לה, והיא קיבלה בגבורה. לפחות את חלקן. הספר, כשיצא בסוף היה שונה לחלוטין מזה שהיא נתנה לי לקרוא. ומצוין. החברות שלנו שרדה.

למה אני מספרת את כל זה?
תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. ינקי, איש כבן ארבעים שהוא גיבור הספר מתייתם מאביו, ויוצא למסע חיפושים בעקבות אמו שנטשה אותו בהיותו ילד. לינקי אין חברים. לכל אורך הספר אין לו ולו חבר אחד. בשבעה על אבא שלו הוא מארח את החברים הקשישים של אביו. אף חבר לא מתקשר, לא בא לבקר. לא מהצבא, לא מהאוניברסיטה, לא ממקומות העבודה, לא אהובות קודמות. כלום. איך חי אדם חיים שלמים בלי ליצור קשרי חברות? לא ברור ולא פתיר. בין הדברים שאין לו יש גם רגישות. פעמיים על כריכת הספר כתובים סופרלטיביים הקשורים ב"רגישות". ובכן, לינקי יש רגישות של צנצנת מלפפונים חמוצים. ואיכשהו זה עובד לו. זרים פותחים לפניו את סגור ליבם, נשים נופלות שדודות לרגליו, והוא משוטט ברחבי אירופה ומגלה בקלות דברים שאנשים עבדו עשרות שנים כדי להדחיק, מה שנותן אמינות רבה לסיפור.

אחרי שקראתי את הספר, אני תוהה אם למחבר שלו יש חברים. אמיתיים. כאלה שיקראו את כתב היד, יגידו לו שזה אחלה רעיון לסיפור, אבל שצריך לערוך ולשכתב ולשנות. להדגים את ולא לספר על, לעבד, למצוא דמויות אמינות ולתת להן קווי אופי שונים. את כישרון הכתיבה רואים בעמודים האחרונים, עם הסיפור המרגש שמהווה את ה"תודות" לספר. את חוש ההומור רואים בכותרות הפרקים, ואת הקצביות רואים בחכמה לחתוך אותם בקצרה. כל השאר היה צריך עוד זמן עיבוד, עריכה ושכתוב רב.

הספר "סע הביתה, ינקי" הינו הספר השני שאודי מירון מוציא לאור.

ספר הביכורים של אודי מירון "על החיים ועל המוות" יצא לאור בשנת 2004, ועסק בחייו של אורי-דור שני לניצולי השואה. לדברי אודי מירון, הספר נכתב בעקבות מותה של אמו, ומבוסס על סיפורה האישי של משפחתו.

גם הספר הנוכחי עוסק בשואה ושולח יד במנעד נושאים: עובדות היסטוריות, שואת העם היהודי, זוגיות, יחסי הורים וילדים, סודות, אומץ לב, הישרדות, תעצומות נפש, ובעיקר השפעת העבר על הדור הממשיך.

אודי מירון מגולל בקולו של ינקי, בגוף ראשון עלילה מרתקת, שנונה, חכמה, רגישה ומרגשת.

פרקי העלילה קצרים, ממוספרים ונעים על שני צירי זמן, כשהחלק הראשון מהווה את היסודות לחלקה השני של העלילה. אופן הכתיבה הזכירה לי את ארמונות החול, שבנינו על חוף הים בילדותינו.

גם בספר הזה חשתי בנגיעות אוטוביוגרפיות והן הולבשו על ינקי- הדמות הראשית, המגלגלת את הסיפור לקורא.

ינקי נולד בקרית חיים, ליונדי ומיקי קוזושמן, והצטרף לאחיו הבכור אריק. שני בנים היו למשפחת קוזושמן, אך היו מאוד שונים במהותם.

אריק היגר ללוס אנג'לס, והפיק סרטים הוליוודיים, ולעומתו ינקי נותר בארץ, שירת בצה"ל כקצין, עבר להתגורר בעיר הגדולה, והפך לבעלים של חברה ידועה.

בניגוד לקריירה המצליחה של ינקי, דווקא יחסיו עם נשים לא צלחו. נישואיו ל-די האמריקאית הסתיימו בגירושין. די אמרה עליו שהוא איש קר, חסר רגשות "תשעים אחוז שכל ועשרה אחוז לב" (עמוד 13).

ככל שהיה רציונאלי ולא האמין באמונות תפלות, דווקא מחודש פברואר פחד וייחל תמיד לסיומו. למה?

לקראת יום הולדתו השמיני ובסוף חודש דצמבר 1960, אמו – מיקי הפליגה לצרפת באנייה "תיאדור הרצל", ע"מ לטפל בחברתה החולה-לולה.

אמו הבטיחה לו שתשוב יומיים לפני יום הולדתו ותביא לו מתנה: משאית עם "הייבר" שארגזה מתהפך.

ב-20 בפברואר, ארבעה ימים לפני יום הולדתו, אביו בישר לו את הבשורה... "ינקי, יש משהו שאתה צריך לדעת... אמא... נסעה לאוסטרליה." (עמוד 14) ... היא לא תחזור בעוד ארבעה ימים. אנחנו נחגוג לך יום הולדת בלעדיה. אמא נסעה לאוסטרליה... "היה לה קשה כאן בארץ, ינקי... אתה יודע כמה היא סבלה בחמסינים ועם היתושים האלה." ... "תהיה חזק," אמר בלחש. "אל תבכה. זה מה שהיא בחרה... אוסטרליה, וכל השאר סתם דיבורים." (עמוד 15)

מאז ינקי נותר במחאתו, לא חגג את יום הולדתו השמיני, נדר שלא יחגוג ימי הולדת, ולא יקבל מתנות עד שאמו תשוב ותביא לו את המשאית כפי שהבטיחה.

למרות שהעולם נהג כמנהגו, התעלומה סביב היעלמותה של אמו גרמה לינקי סערת נפש.
לימים, אביו של ינקי נפל למשכב, ולפני מותו הוא חשף בפני ינקי "סוד", ואז סערת הרגשות שהתחוללה גם כך בקרבו החלה לקבל תאוצה...

לאחר שאביו של ינקי נפטר, הוא נסע לבית אביו בקרית חיים, ועבר על הדברים שנותרו בבית. בין הדברים היה ארגז שנכתב עליו "נושאים לטיפול", ותיקיות משרדיות שנועדו לעזור לינקי , לנהל את העניינים לאחר מותו. אלא מה, שיחד עם ערימות המסמכולוגיה המסודרות, הייתה גם תיקיה שעליה נכתב "רות מכרה".

התיקייה הכילה תמונה של אישה וגבר, בליווי מכתב קצר שנכתב לאביו, שעשוי להאיר ואולי להציף מידע, להיכן אמו נעלמה ולמה.

מאותה עת, אודי מירון נוטל את הקורא למסע למינכן ולפריז, פוגש אנשים מעברה של אמו, ואט אט בכתיבה מרתקת, נחשף סיפור חייה של אמו, ויותר מכל, עד כמה חשובה היתה לה השבועה: "אחד למען כולם, כולם למען אחד". (עמוד 216)

לתוך השבועה הנ"ל חברותיה של אמו צרפו משפט: "ונעשה הכול כדי לשרוד יחד לנצח, כצרפתיות-יהודיות גאות וחופשיות". רק כשהמשפט הזה החל להתנגן בראשו של ינקי, ינקי הבין עד כמה משמעותית הייתה התוספת הזו.

ככל שהמסע התקדם, כך אט אט הכאב דעך, ותחתיו החלה לחלחל תחושה נעימה של גאווה; ינקי החל להתגאות באמו, שחיה על פי דרכה, חרף זוועות המלחמה. התגאה באביו שהיה איש ישר, תכליתי, נטול יומרות, ופילוסופית חיים משלו. התהדר באריק שבחר להתרחק, כדי לרפא את פצעי זרותו בניכר, ובעצמו- ששכח את כל סיוטי הילדות והפך למה שהוא.

אודי מירון רקח כאן מרקחת חיים, של שלושה גברים ואישה ,שטולטלו בעל כורחם, נאנסו בסערת ההיסטוריה, וגם יכלו לה!

אל תוותרו על עמוד 270. זה עמוד "התודה" בו אודי מירון, מודה למורה יהודית רייך. המורה שלו מכתה ו'2 מבית-ספר ארלוזורוב בקריית חיים, שלמרות שגיאות הכתיב ובעיות הריכוז שלו, יהודית רייך אפשרה לינקי לחלום חלומות ולממשם.

אהבתי את הציור של ניני אלפסה שנבחר לכריכה. אני מודה שהבטתי על הציור דקות ארוכות, מה שבדרך כלל לא קורה לי עם כריכות ספרים.

ספר נהדר, שובה לב, בנוי היטב, מתובל בדמויות מרתקות, ומורכבות ויותר מכל, שהצליח לשאוב אותי במהלך סופ"ש אחד.

בעלילה הזו יש הרבה זיכרון והדחקה , שיעסיקו את הקורא גם אחרי עמוד 271!

ממליצה בחום!

בשורה התחתונה: "החיים הם רצף של שיעורים שחייבים לחיות אותם על מנת להבין" (הלן קלר)

לי יניני

הוצאת כנרת זמורה-דביר, פרוזה מקור-שואה, 271 עמודים, 2017

האשמה היא קודם כל בציפיות.
לא ממש ברור לי איך הן הגיעו לשם.
משהו בכריכה המיוחדת.
בשם "ינקי". שם כזה של פעם. שם הולם לספר שיש לו נגיעה בשואה.
בשם הספר: "סע הביתה, ינקי".
"הביתה". מילה טעונה, מלאת משמעויות.
הפרסומות, שלא היו אמורות להשפיע, אבל איכשהו בכל זאת חלחלו.
ספר על הדור השני, על חיפוש תשובות, חיבור מחודש לדור ההורים.
ובראש עלו לי ספרים כמו "שואה שלנו" (שאני לא אוהבת, אבל אי אפשר להכחיש את האיכות שלו), "חמסין וציפורים משוגעות" המופלא, "בית על מים רבים" המרטיט.
ספר איכותי, שנוגע בנושאים שמעסיקים אותי, ככה היה נראה לי.
ומה שהכי כואב?
אפילו לא טרחתי לקרוא את הכריכה האחורית או את הפרק הראשון, שהיו יכולים, אולי, למנוע את הטעות.

האשמה היא גם באפליקציית עברית.
פעם, הייתי קונה ספרים חדשים רק לעיתים נדירות.
רק כשהייתי בטוחה שיצדיקו את הקניה.
היום, כשיש לי אפליקציה על הפלאפון, כשאני יכולה לקנות ספר בלחיצת כפתור, כשיש מבצעים כל הזמן, ויאללה - עוד ספר אחד לשלושה במשהו, אני מוצאת את עצמי קונה וקונה, וכדי ביזיון וכסף. הרבה כסף.

***

"סע הביתה, ינקי" מספר את סיפורו של ינקי, דור שני, בן לאם נעדרת ואב נוקשה.
ינקי גיבורנו איננו מצליח לקיים קשרים רומנטיים ארוכי טווח.
פרויד היה אומר שיש לו איזה עניין לא פתור עם ההיעלמות של אמא שלו, אבל מי צריך את פרויד כשיש בסביבה כל כך הרבה אנשים שמוכנים לנתח אותו ניתוחים פסיכולוגיים מעמיקים על סמך ההיכרות שלהם איתו לפני 30 שנה, או על סמך מבט העיניים שלו?

יכול להיות שזה בעצם ספר פנטזיה, מהסוג שמספר על יקום מקביל.
ביקום של הספר, אנשים נפגשים עם ינקי, ומיד שופכים בפניו את לבם ומגלים לו סודות אינטימיים שלא גילו לאיש. הם גם, כאמור, מעניקים לו ניתוחים פסיכולוגיים מדוייקים אחרי דקה וחצי היכרות.
נשים נופלות לרגליו של ינקי שלנו, הן פשוט לא מסוגלות לעמוד בפניו. הוא לא נאה או מושך במיוחד, הוא פשוט משדר שבתוך תוכו יש ילד שעדיין מחפש את אמא, וידוע שזה בדיוק מה שנשים מחפשות.
תסמונת מרקו, אפשר לקרוא לזה. נו, מי מאיתנו לא היתה מאוהבת במרקו החמוד, שהלב שלו רוצה את אמא?
ובכן, את האמת, אף אחת לא היתה מאוהבת בו. לכל היותר מוכנה לשקול אימוץ.
או שאולי בעצם זו פנטזיה מז'אנר כוחות העל? תודו שינקי נשמע קצת בעל כוחות על.
בקיצור, שורה על הספר אווירת פנטזיה גברית אינפנטילית, ההולמת מאוד את דמותו של ינקי - ההוא שסובל מחסך ולא מצליח ליצור קשר זוגי ארוך טווח.
רק מה, ינקי ידידינו אמור לעבור שינוי במהלך הספר. להתבגר, להתגבר, לסגור מעגל.
והשינוי הזה לא ממש משכנע.

אגב, ינקי מצדו אינו נהג כמנהג האנשים אותם הוא פוגש. בעוד שהם נוהגים בגילוי לב קיצוני, הוא בוחר לשקר ולהעמיד פנים גם כשאין כל סיבה נראית לעין לפעול כך. גם כשנראה שגילוי לב דווקא היה תורם יותר לסיטואציה.

הדמויות בספר קרטוניות. כן, כולל ינקי הדמות העגולה לכאורה, העוברת התפתחות במהלך הספר.
כולל הפמיניסטית הזועמת האנטי ישראלית והפרופסור האנתרופולוג, שהמלל שלהם נראה כמו זרם של סיסמאות מודבקות, כמעט קריקטורה.
הכתיבה של הספר תכליתית. אין showing, יש רק telling.
איך נראה לקורא שינקי סובל מחסך אמהי ולכן הקשרים שלו עם נשים תקועים?
מה הבעיה - הדמויות שמסביבו יגידו לו את זה.
איך נראה לקורא שינקי סבל מהקשיחות של אביו ומחוסר הרגש שהפגין כלפיו?
מה הבעיה, ינקי יספר לנו.
ואיך נראה לקורא שבעצם אביו אהב אותו, שהיה קשוח כלפיו כי כניצול שואה חש שזו הדרך היחידה לגדל ילד קשוח שייטיב להתמודד עם איומי החיים?
מה הבעיה, ינקי יבין את זה... ויספר לנו.

***

אני לא אוהבת לקטול כל כך במרץ, במיוחד לא ספרים ישראליים.
וזו לא לגמרי אשמת הספר.
לולא פיתחתי ציפיות חסרות בסיס, לולא קניתי אותו, לעזאזל, אולי הייתי קצת יותר נינוחה בקשר אליו.
אבל בכל מקרה, ההמלצה שלי היא לוותר על הקריאה.

הספר עוסק בבעיית הדור השני של ניצולי השואה. בעיה זו מקבלת תאוצה בתקופתנו הרבה מעבר למה שהיה בתקופה קדומה יותר שכן ככל שהזמן מן השואה הולך ומתרחק גדלה המודעות לבעיית הדור השני. מסתבר שהנאצים יימח שמם לקחו הרבה יותר מששה מיליון. גם הנשארים, השרידים, ואפילו הדור השני מרגישים את מעשי הזוועות של הארורים. ינקי דור שני של ניצולת שואה מאבד את אמו, ניצולת שואה , אשר עוזבת את הבית כשהוא קטן ממש. חייו משתנים ולמעשה עולים על שרטון נפשו קרועה ואינה מגיעה לבשלות. קשריו עם נשים אינם מסוגלים להביא לתוצאות מושלמות. הגיבור ינקי יוצא למסע חיפוש אחר אמו. במשך הזמן תוך כדי החיפוש מתגלות עובדות מהממות על הנשים של אותה תקופה ועל מעלליהן וסבלן שחוו. ספר חובה לחוקרי השואה. כתוב בלשון מאד מושכת. ספר אטרקטיבי מכל הבחינות . מומלץ ביותר.

ספר יפהפה ונוגע ללב על יחסי הורים וילדים, זוגיות, סודות, נקמה ואומץ. הספר בנוי מפרקים קצרים, הכתיבה יפה ועדינה, מלווה בשנינות והסיפור מעניין ונפרש לפנינו לאט לאט.
הסיפור הוא בעצם מסע התבגרות של ינקי, דור שני לשואה, מסע שכולל השלמה ופיוס עם הוריו ועם עצמו.
ראוי לציין את הכריכה המהממת ששבתה את לבי. ממליצה בחום!

ינקי הוא גבר גרוש, נולד בקריית חיים וגר בתל אביב. הוא מתקשה בקיום מערכת זוגית. יום אחד הוא פוגש באקסית של אחיו הבכור, מבלה איתה לילה שבעקבותיו היא שולחת אותו למסע פענוח היעלמותה של אמו, דבר שלדעתה הכרחי עבורו בכדי לשחרר את החסמים שקיימים אצלו מגיל צעיר ומפריעים לו לקיים חיים מלאי משמעות בעתיד.

אימו של ינקי נעלמה כשהיה בן שמונה. אביו אמר לו שהיא נסעה לאוסטרליה בכדי לטפל בחברתה שחלתה ושהיא תחזור ואפילו תביא לו מתנה. מאז הוא לא ראה אותה וכל חייו חי באי שקט והרגיש שסודות רבים אופפים אותו ולא נותנים לו מנוח.

אביו נוטה למות. לפני מותו, הוא רומז לו משהו בקשר לאחיו הבכור ומשאיר את ינקי בהלם. לאחר מותו, ינקי מגלה בביתו של אביו מכתב ותמונה שאולי יכולים להביאו לגילוי דבר היעלמותה של אמו.
ינקי, איש עסקים מצליח, מחליט לנסוע לאירופה בעקבות מכריה של אמו מהעבר ולגלות מה עבר על אמו, ניצולת מלחמת העולם השנייה ולאן נעלמו עקבותיה.

ינקי נפגש עם אנשים מעברה של אמו ולאט לאט מתגלה לו סיפורן של נשים יהודיות אמיצות שנאנסו בשואה בכדי להישאר בחיים ובכדי להציל את חיי הגברים שהיו איתן ואיך הרגשת התבוסה מצד הגברים השפיעה על חייהם הן של הנשים והן של הגברים בשנים שלאחר סיום המלחמה.

במסעו הוא פוגש גם נשים, יחסו אליהן משתנה, הוא נקשר ואולי קצת מתאהב, ינקי מתחיל להתבגר. אישה אחת שיפגוש תשאיר לו מכתב שלאחר שיקרא אותו, יסגור מעגל שישחרר אותו להמשיך בחייו. הוא יוצא מחוזק ומסוגל להחליט על החיים שהוא רוצה בעתיד.

לאן נסעה אימו של ינקי ולמה? מה עברה בשואה? איך זה השפיע על ינקי ועל יחסיו לנשים?
מה צופן לו העתיד?
כל זאת ועוד הרבה גילויים משמעותיים צפויים לינקי במהלך מסעו החשוב. ספר מקסים, קריאה מהנה!

ספר טוב, מעניין ונעים לקריאה. הכתיבה שנונה וזורמת ואני ממליץ לקרוא. הספר ימצא חן (לדעתי) בעיני הנשים המודרניות של המאה העשרים ואחת בזכות עיסוקו הרגיש בגורלן של נשים ונערות צעירות יהודיות בתקופת השואה.
למרות העלילה המפותלת עם התפתחויות מפתיעות... לכאורה. אני חייב לציין שקורא שנון שעוקב אחר הפרטים הקטנים ומבין את רוחו של הכותב, יוכל לחזות את מרבית ההתפתחויות הבאות בעלילה. כך שלא באמת קפצתי ממקומי בהפתעה ממה שקראתי, ולמרות זאת אני מגדיר את הספר כטוב.
יש בספר מספר צרופי מקרים של אחד למיליון. חלק מהקוראים לא יקבלו את זה באהדה, אבל לדעתי בספרות זה מותר, ובחיים יש כאלה לא מעט.