“הספר "סע הביתה, ינקי" הינו הספר השני שאודי מירון מוציא לאור.
ספר הביכורים של אודי מירון "על החיים ועל המוות" יצא לאור בשנת 2004, ועסק בחייו של אורי-דור שני לניצולי השואה. לדברי אודי מירון, הספר נכתב בעקבות מותה של אמו, ומבוסס על סיפורה האישי של משפחתו.
גם הספר הנוכחי עוסק בשואה ושולח יד במנעד נושאים: עובדות היסטוריות, שואת העם היהודי, זוגיות, יחסי הורים וילדים, סודות, אומץ לב, הישרדות, תעצומות נפש, ובעיקר השפעת העבר על הדור הממשיך.
אודי מירון מגולל בקולו של ינקי, בגוף ראשון עלילה מרתקת, שנונה, חכמה, רגישה ומרגשת.
פרקי העלילה קצרים, ממוספרים ונעים על שני צירי זמן, כשהחלק הראשון מהווה את היסודות לחלקה השני של העלילה. אופן הכתיבה הזכירה לי את ארמונות החול, שבנינו על חוף הים בילדותינו.
גם בספר הזה חשתי בנגיעות אוטוביוגרפיות והן הולבשו על ינקי- הדמות הראשית, המגלגלת את הסיפור לקורא.
ינקי נולד בקרית חיים, ליונדי ומיקי קוזושמן, והצטרף לאחיו הבכור אריק. שני בנים היו למשפחת קוזושמן, אך היו מאוד שונים במהותם.
אריק היגר ללוס אנג'לס, והפיק סרטים הוליוודיים, ולעומתו ינקי נותר בארץ, שירת בצה"ל כקצין, עבר להתגורר בעיר הגדולה, והפך לבעלים של חברה ידועה.
בניגוד לקריירה המצליחה של ינקי, דווקא יחסיו עם נשים לא צלחו. נישואיו ל-די האמריקאית הסתיימו בגירושין. די אמרה עליו שהוא איש קר, חסר רגשות "תשעים אחוז שכל ועשרה אחוז לב" (עמוד 13).
ככל שהיה רציונאלי ולא האמין באמונות תפלות, דווקא מחודש פברואר פחד וייחל תמיד לסיומו. למה?
לקראת יום הולדתו השמיני ובסוף חודש דצמבר 1960, אמו – מיקי הפליגה לצרפת באנייה "תיאדור הרצל", ע"מ לטפל בחברתה החולה-לולה.
אמו הבטיחה לו שתשוב יומיים לפני יום הולדתו ותביא לו מתנה: משאית עם "הייבר" שארגזה מתהפך.
ב-20 בפברואר, ארבעה ימים לפני יום הולדתו, אביו בישר לו את הבשורה... "ינקי, יש משהו שאתה צריך לדעת... אמא... נסעה לאוסטרליה." (עמוד 14) ... היא לא תחזור בעוד ארבעה ימים. אנחנו נחגוג לך יום הולדת בלעדיה. אמא נסעה לאוסטרליה... "היה לה קשה כאן בארץ, ינקי... אתה יודע כמה היא סבלה בחמסינים ועם היתושים האלה." ... "תהיה חזק," אמר בלחש. "אל תבכה. זה מה שהיא בחרה... אוסטרליה, וכל השאר סתם דיבורים." (עמוד 15)
מאז ינקי נותר במחאתו, לא חגג את יום הולדתו השמיני, נדר שלא יחגוג ימי הולדת, ולא יקבל מתנות עד שאמו תשוב ותביא לו את המשאית כפי שהבטיחה.
למרות שהעולם נהג כמנהגו, התעלומה סביב היעלמותה של אמו גרמה לינקי סערת נפש.
לימים, אביו של ינקי נפל למשכב, ולפני מותו הוא חשף בפני ינקי "סוד", ואז סערת הרגשות שהתחוללה גם כך בקרבו החלה לקבל תאוצה...
לאחר שאביו של ינקי נפטר, הוא נסע לבית אביו בקרית חיים, ועבר על הדברים שנותרו בבית. בין הדברים היה ארגז שנכתב עליו "נושאים לטיפול", ותיקיות משרדיות שנועדו לעזור לינקי , לנהל את העניינים לאחר מותו. אלא מה, שיחד עם ערימות המסמכולוגיה המסודרות, הייתה גם תיקיה שעליה נכתב "רות מכרה".
התיקייה הכילה תמונה של אישה וגבר, בליווי מכתב קצר שנכתב לאביו, שעשוי להאיר ואולי להציף מידע, להיכן אמו נעלמה ולמה.
מאותה עת, אודי מירון נוטל את הקורא למסע למינכן ולפריז, פוגש אנשים מעברה של אמו, ואט אט בכתיבה מרתקת, נחשף סיפור חייה של אמו, ויותר מכל, עד כמה חשובה היתה לה השבועה: "אחד למען כולם, כולם למען אחד". (עמוד 216)
לתוך השבועה הנ"ל חברותיה של אמו צרפו משפט: "ונעשה הכול כדי לשרוד יחד לנצח, כצרפתיות-יהודיות גאות וחופשיות". רק כשהמשפט הזה החל להתנגן בראשו של ינקי, ינקי הבין עד כמה משמעותית הייתה התוספת הזו.
ככל שהמסע התקדם, כך אט אט הכאב דעך, ותחתיו החלה לחלחל תחושה נעימה של גאווה; ינקי החל להתגאות באמו, שחיה על פי דרכה, חרף זוועות המלחמה. התגאה באביו שהיה איש ישר, תכליתי, נטול יומרות, ופילוסופית חיים משלו. התהדר באריק שבחר להתרחק, כדי לרפא את פצעי זרותו בניכר, ובעצמו- ששכח את כל סיוטי הילדות והפך למה שהוא.
אודי מירון רקח כאן מרקחת חיים, של שלושה גברים ואישה ,שטולטלו בעל כורחם, נאנסו בסערת ההיסטוריה, וגם יכלו לה!
אל תוותרו על עמוד 270. זה עמוד "התודה" בו אודי מירון, מודה למורה יהודית רייך. המורה שלו מכתה ו'2 מבית-ספר ארלוזורוב בקריית חיים, שלמרות שגיאות הכתיב ובעיות הריכוז שלו, יהודית רייך אפשרה לינקי לחלום חלומות ולממשם.
אהבתי את הציור של ניני אלפסה שנבחר לכריכה. אני מודה שהבטתי על הציור דקות ארוכות, מה שבדרך כלל לא קורה לי עם כריכות ספרים.
ספר נהדר, שובה לב, בנוי היטב, מתובל בדמויות מרתקות, ומורכבות ויותר מכל, שהצליח לשאוב אותי במהלך סופ"ש אחד.
בעלילה הזו יש הרבה זיכרון והדחקה , שיעסיקו את הקורא גם אחרי עמוד 271!
ממליצה בחום!
בשורה התחתונה: "החיים הם רצף של שיעורים שחייבים לחיות אותם על מנת להבין" (הלן קלר)
לי יניני
הוצאת כנרת זמורה-דביר, פרוזה מקור-שואה, 271 עמודים, 2017”
