ביקורת ספרותית על שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1 מאת פטריק רותפס
ספר בסדר

---

החשכה ירדה מוקדם, הרוח נשבה באכזריות. בפונדק הדרכים המבודד היחיד ברחוב הראשי של העיירה המבודדת היו רק מעט עוברי אורח. אלה שעוד לא הסתגרו בבתיהם מאימת הרחות הזועפות וחיות הפרא המייללות, והם היו עטופים בגלימותיהם, רכונים איש איש מעל כוס השיכר שלו, ומנסים להתחמם. לאור להבה בודדת של גזר עץ באח שבפינה עבדה הפונדקאית בשיטתיות שקטה ושגרתית. רק אדם חד הבחנה היה יכול לראות בכוח האפל הנובע מתנועותיה השקטות, או בניצוץ האש הישנה שהגיח מעיניה עת נדד מבטה אל החרב התלויה לקישוט מעל האח. אבל היה זה ערב חורפי וקר, ואנשים חדי הבחנה היו מסוגרים הרחק משם, בבקתות עץ האלון שלהם, או בטירות האבן בעלות הקירות העבים. האווירה היתה קשה, דרוכה, ועגומה, כמו לקראת אסון המתקרב לבוא, אבל מחליט שאולי קר לו מדי ולכן מתמהמה.

עד שהגיע ההיסטוריון.
היסטוריון? תמה השרת בכניסה. ממתי יש היסטוריונים כאן? אנחנו ספר פנטזיה. אין אצלנו היסטוריונים.
בוודאי, אמר ההיסטוריון בקול שקט. יש לנו כאן גיבורה בעלת סוד אפל. היא מתחבאת בפינה נידחת של הממלכה, אבל אם היא לא תפתח את הפה, לא יהיה לנו סיפור. אני למעשה הזרז שלכם. המנוף שעליו סבה העלילה. מה שמאפשר ליצור מתח משני אחת לכמה פרקים ולהזכיר לקורא שגם אם העלילה נראית מתגלגלת לכיוון הנכון ועל מי מנוחות, הרי שההווה אפל.
אז מה אתה רוצה ממני בעצם? שאלה הפונדקית בקול אלט צרוד במקצת, אך לא בלתי נעים. הספר כבר נכתב. כל שלושת הכרכים. ואפילו תורגם להמון שפות. כולל איזוטריות ומוזרות כמו עברית.
אה, זה קל. אמר ההיסטוריון. הוא התיישב בנוחות על שרפרף והוציא קסת ודיו מכיס פנימי של הגלימה שלו, ומגילת קלף ריקה מכיס נוסף, והתארגן בנוחות לכתיבה. אני מעוניין לשמוע את הביקורת שלך על הספר.
השרת התקרב בחשדנות. אוחז כבדרך אגב את חרב הסייפים שתלתה מעל לאח, לכאורה לקישוט, אבל למעשה היתה כלי הגנה מצוין. בעיקר ביד אדם מנוסה ומיומן כמוהו. על אף הנחישות שבה הסתיר את עברו, הסיוף היא מיומנות שאינה נשכחת ואינה מחלידה. הוא כיוון את הסייף לנקודה אסטרטגית בגופו של ההיסטוריון. ההיסטוריון החוויר קמעא. הנח לו, צוותה הפונדקית בקול שקט על השרת, והתקרבה אל ההיסטוריון בצעדים מדודים. באור החלש של האח נראו שערותיה אפורות לחלוטין מבעד לצעיף שעל ראשה. היא פנתה להיסטוריון. בלי שתאמר מילה, ורק מכוח רצונה הנחוש והשקט הוא ידע שעליו לספק הסברים ואמר: פעם כתבת הרבה סקירות על ספרים. עכשיו קצת נעלמת, אז הלכתי לחפש אותך ולשמוע את דעתך, כי שאר הביקורות על הספר....

"שאר הביקורות" חזרה אחריו הפונדקאית בלחש. כן, אמר ההיסטוריון. לא כולן, כמובן. אבל חלק ניכר מהן. "אני מבינה מה אתה אומר. קראו שבע מאות ושלשים ושמונה עמודים, וכל מה שהצליחו לספק זה שלושה או ארבעה משפטים הנפעמים מגודל הספר". משהו כזה, אמר ההיסטוריון. אז אני מוכן לשמוע את דעתך, אם תואילי לספק אותה. הוא רכן והרים את הנוצה שנפלה ואת הקסת שהתגלגלה הרחק, והכניס את עצמו שוב לתנוחת הכתיבה השקדנית. למשל, הוא המשיך בהיסוס, כחושש להכעיס, אני יודע שאמרת שאין לספרים שאורכם למעלה מחמש מאות עמודים הצדקה, ספרותית, או אחרת. "לרומנים." ענתה לו הפונדקית. השרת הרים ראשו בתדהמה, כלא מאמין איך המעסיקה שלו הכניסה את עצמה למלכודת שקופה כל כך. הוא בחן את ההיסטוריון בעיניים שונות. כנראה שגם בו יש יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. הפונדקית לא שמה לב לזה והמשיכה: "אני עדיין עומדת על דעתי שאין הצדקה לעלילה הנמשכת על פני חמש מאות עמודים ומעלה. אבל זה בסיפורת רגילה וברומנים. הפנטזיה היא סוגה שונה. המחבר צריך להכניס עולם שלם, זר לקורא, וחדש לחלוטין. ולעשות זאת בצורה סיפורית וכאילו בדרך אגב תוך כדי הסיפור. אלה דברים שבהכרח מצריכים מספר רב של מילים ועל כן עובי היריעה המקובל, טרילוגיה שבה בסך הכל כאלפיים עמוד, הוא לגיטימי".

העיתונאי רשם את דבריה בלהיטות, בעוד הפונדקאית ממשיכה, אף מבלי להישאל:"סוגת הפנטזיה עצמה היא דבר מעניין. קל לבטל אותה כספרי קוסמים ומכשפים, והזדמנות לכתוב מגוון מילים שאין להן משמעות מלבד בשפה שהמחבר המציא. אבל למעשה מדובר תמיד במאבק בין טוב לרע, בין בני אור ובני חושך. לרוב המאבק החיצוני רק משקף מאבק פנימי יותר, שנמצא בנפשות הגיבורים, ומתפתל עם פיתולי העלילה. זה מה שמושך בה, בפנטזיה. יש רק דבר אחד שמרגיז אותי נורא". היא כבר היתה שרויה בלהט הרגע, לא שמה ליבה להקשבה הדרוכה של כל שוכני הפונדק, כולל הדמות העגמומית המכוסה בברדס שחור שהסתתרה בין הצללים. "למה תמיד ימי ביניים? זה מה שאני לא מבינה. נראה כאילו עולם טכנולוגי עם טלפון או מכוניות או מחשבים מונע מקסם להתרחש, מפריע לאווירה או משהו. כאילו רק ליד מדורות וחרבות וסוסים כאמצעי תחבורה יש את התפאורה המתאימה ליצורי מוזרים, קוסמים, כישוף ומאבק בין טוב לרע". היא הכתה באצבע צרידה.

ההיסטוריון התעורר כמו מתוך תרדמה עזה. הוא הסתכל מסביבו וראה במטושטש שבעצם הוא נמצא לא בפונדק, אלא בפאב מודרני, על כיסא גבוה ליד דלפק. הוא בהה בכוס שלו, ששינתה את הצורה שלה באחת, ולגם ממנה. זו היתה בירה. רחובות עיר סואנת השתקפו במראה שמאחורי הברמנית, מתעתעים באורות חולפים ובצללים קבועים. הברמנית הפנתה אליו את גבה, עסוקה בצחצוח כוסות יין. השיער שלה עדיין היה אפור, גם התאורה היתה עמומה כמקודם. הקפוצ'ון השחור ארב בין הצללים. הוא קלט שאיבד חלק מהנאום הנלהב ופנה לחפש את הקסת והדיו שלו, אך גילה במקומם מחשב נייד כסוף. הכל היה כתוב בפנים: "הספר שם הרוח הוא ספר חביב, במסגרת הז'אנר. הוא בנוי במתכונת שגרתית למדי. גיבור ייחודי שמתחיל בילדות רגילה כמעט לחלוטין אסון גדול תוקף את משפחתו והוא נשאר לבד בעולם, אך מלא נחישות, כוח רצון והמון דברי חוכמה שהשאיר לו המורה הזקן שאותו פגש בדרך. מאז הוא עושה את דרכו בחיפוש הסיבות לאסון שאירע למשפחתו, בחיפוש נקמה, ובחיפוש בת זוג. שלא כמו בתבניות המוכרות, בספר הזה מגיע קוטה, או קוותה למוסד ללימודי כישוף, המכונה בפיו "אוניברסיטה". זה מאפשר לו לגולל עמודים שלמים של חיים סטודנטיאליים, כולל חברים, קפיטריות, אויבים, מרצים מתעמרים וחונכים. מעניין למי שקורא את הספר בגיל המתאים. אין דרך לשפוט את הספר בלי לקרוא את הטריולוגיה במלואה. בשלב סיום הספר הראשון נותרים הרבה מדי חוטים פרומים ותחושה של עלילה לא מהודקת מספיק. אבל יש עוד שני שלישים של ספר שיכולים לשנות את הכל".

הוא נאנח,
לגם לגימה אחרונה מהבירה, ולחץ על כפתור "שלח/י".

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שם הרוח - יום אחד - רשומות קוטל המלכים #1