פרידה מסן סימון
הוא היה הספר האחרון שלי, בעבודה יומרנית שניסתה לחבר בין היסטוריה, ספרות וגיאוגרפיה בהקשר של סן סימון וקטמון, שאפתנות למדנית משולבת ברגשנות שלא הרשימה את המרצים שלי.
בשעה שתינוק גיבור ספרו של מאיר שלו, יונה ונער, אחז את היונה בידיו ההולכות ונחלשות ושילח אותה לשמים למסע אל בית אהובתו, הבנתי שסיימתי את עבודתי על סן סימון, כעת נפרדתי ממנה לשלום.
חשתי עצב המחלחל ונוגע בנשמתי, מעורב בתחושת הקלה העולה ממסע היונה השבה הביתה, והבנתי שכעת שלו הצליח לשכנע אותי בספרו, לעומת הקריאה קודמת שלי בספר, בה חשתי בגיחוך מסוים, משום שסירבתי לקבל צירוף אפשרי של פנטזיה וראליה המסופרים באופן עז, כשני קווים חדים, היוצרים ביניהם ניגודים משלימים, המרכבים את היצירה ככוחות יסוד המחברים פחדים קמאיים, ומשאלת לב אותה אנחנו מספרים לעצמנו כאגדה קדמונית בה קיימת השתוקקות לאהבה, באמצעות החזרה הבלתי אפשרית לתמימות אהבה ראשונה.
אהבה ומוות המתהווים ברומן של שלו, ברקע נופי ירושלים, תל אביב, וההתיישבות העובדת, מופעים בצורה מתוזמרת היטב ובשפה נפלאה הייחודית לשלו, הצליחו לטלטל ולהביא אותי לסף דמעות.
שלו הוליך אותי לאחד מהקרבות הנוראים של תש"ח, למנזר סן סימון האמור לסמל קדושה, מאלה שבנו את אתוס מגש הכסף, בו המשפט הנה מוטלות גופתנו זועק, ובמקום שבו מדברים על גבורה מקודשת, הוא מבקש לכתוב על חיים מקודשים, באמצעות אנטי גיבור, נער גוץ ושמנמן, עם פני תינוק שנשלח לקרב כיונאי, כמו לעקדת יצחק, והיה ברור שאין לו את הקישורים לשרוד את הקרב.
אהבתי את האופן בו שלו עיצב את העלילה, ובצע בה טוויסט, חזרה לסן סימון במנהרת זמן מדומיינת, בחיפוש אחר נחמה קטנה לקרב. ביונה שהתעופפה מעל שדה הקרב, טמונה משאלה גדולה, הקלו המלחמות וכעת נבקש לעצמנו אהבה ושלום (אותם מסמלת היונה), אותם בדרך כלל המלחמות לוקחות מאתנו. יונה ונער היא אגדה נפלאה של נחמה ותקווה הבוקעת מתוך מציאות המלחמה והשכול כגזרת גורל ישראלית שאין לה נחמה, עקדת יצחק מודרנית של נערים ספק ילדים.
היונה השבה הביתה, נושאת ברגליה מסר אהבה, כשריד לחיים שחדלו, מבטאת נחמה גדולה, בדמותם של חיים חדשים שהתהוו מתוך המלחמה, נושאת את גורל הילד, יאיר מנדלסון הגדל בצל קרב ושכול סן סימון. כיונה שבקשה לחזור הביתה, באמצעות צופן גנטי נסתר הקיים ביוני דואר, כך יאיר הבן יעסוק, בקמת ביתו המהוה עבורו מימוש תשוקה חבויה, לבנות בית משלו, כניסיון לפענח את משמעות חייו באמצעות בבית שבני אדם וגם יונים מבקשים לעצמם כמהות קיומית.
בסן סימון לא היו יונים, אבל היה יונאי, בוגר כדורי, עם פנים עדינות כשל תינוק. בקרב הזה הוא היה מפקד צעיר שהתנדב לאייש את עמדת המקלען, בה נפגעו שישה לוחמים לפניו.
ברקע הסיפור יונה ונער, מתכתב שלו עם המשורר הגדול, שאול טשרניחובסקי, שגווע במנזר סן סימון, בו התגוררה אישתו הנוצרייה. הוא עלה אליה מתל אביב, במסע אחרון של פרידה מהחיים, בניסיון להשלים עם החמצת אהבת נעוריו. שלו מבצע עבורו מחווה נהדר, גיבור אחר שלו בספר, הוא רופא ילדים כפי שהיה טשרניחובסקי, מי שתרגם את מסעות אודיסאוס והאיליאדה. עבורו כמחווה, סיפר שלו על מסע היונה השבה משדה הקרב הביתה, כאודיסאוס השב ממלחמותיו אל ביתו שלו. בכך כורך שלו, אגדה בתוך שתי אגדות אחרות.
שלו משלב בצורה מתוחכמת, שיר של שאול טשרניחובסקי, כחום היום, בו תיאור סוגי יונים, * "בפינה זו הוגים אהבים זוג רומיים וזוגות כושיים שחרי הראש. ובינתיים באות ביעף יוני הפנינים."
היונה הבודדה של שלו ביעפה, בשעה שהלכה והתרחקה משדה הקרב, היא תמונה עזת מבע כואבת, הממחישה את אהבתם הלא ממומשת של הנער והנערה, שביקשו לחזור הביתה עם סיום הקרבות, כזוג יונים השבים ממרחקים לשובך שלהם. כעת היונה הבודדה היא ללא ענף של זית. מאז עברו שנים רבות, "גם היונות כבר לא באות," כך מסתיים הספר שאתם חייבים לקרוא.
*********************************************************************************************************************************************
* בשיר כחום היום (עמ' 199), של שאול טשרניחובסקי, יש נער משלח יונים, שקרוב לוודאי היה השראה לשם הספר יונה ונער. אחד מפירושי השיר, רואה בנער, אנטי גיבור, וחסר ניסיון, הנקלע למאורעות גדולים ומהפכניים, אתם הוא מזדהה, מצב הרואי וטרגי המביא אותו לאסון.
קטע מתוך - כחום היום
וְיָדַע הַקָּטָן אֶת כֻּלָּן:
אֵלּוּ הֵן "יוֹנֵי מִצְרַיִם", וּלְאֵלּוּ יֵאָמֵר "נְזִירִים",
וְיֶשְׁנָן "בַּעֲלוֹת-מֻרְאָה" מַבְלִיטוֹת הֶחָזֶה כִּפְקִידִים;
נִכְחָן "יוֹנַת-תֻּכִּיִּים" מְשַׁפֶּרֶת אֶת זְנָבָהּ הַנָּאֶה,
"בַּעֲלוֹת-הָרַעֲמָה" מִתְהַדְּרוֹת בְּמַחֲלָפָה מַקֶּפֶת לְעָרְפָּן,
כְּנוּפְיָה שֶׁל "יוֹנֵי-תַּלְתַּלִּים" עִם "תּוֹרִים-עֲנָקִים" נִפְגָּשִׁים,
בְּפִנָּה זוֹ הוֹגִים אֲהָבִים זוּג "רוֹמִים" וְזוּגוֹת "כּוּשִׁיּים"
שְׁחוֹרֵי-הָרֹאשׁ; בֵּינְתַיִם בָּאוֹת בִּיעָף "יוֹנֵי-פְּנִינִים",
גּוֹזָל לְמִשְׁפְּחוֹת הַ"כְּמָרִים", אִיטַלְקִים, שְׁוֵיצִים וְסוּרִים.
דּוֹמֶה זָקֵן לְיָלֶד: אֲנִי שַׂעֲרוֹתַי מַכְסִיפוֹת
(הספרייה הלאומית- פרויקט בן יהודה)












![האיצחקיה [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1026434.jpg?v=1772888315070)





