ביקורת ספרותית על חוכמת בעלי החיים - מה חושבים ומרגישים בעלי החיים? מאת וירג'יניה מורל

---

הספר "חוכמת בעלי החיים" מציג את יכולת הלימוד של בעלי חיים וגם את התפישה המנטלית והרגשית שלהם. האם בעלי חיים יכולים ללמוד ? האם הם מזהים זה את זה וכיצד ? האם יש להם שפה ? האם הם מרגישים רגשות כגון: פחד, שמחה, צער וכו'? האם בעלי חיים יכולים להבין מה מרגיש בעל חיים אחר ? האם יש להם תפישה בין-מודאלית (היכולת להתאים בין מידע הנקלט מחוש אחד לבין מידע השמור בזכרון, אשר נקלט ע"י חוש אחר. כגון: התאמה בין מראה בעל החיים לקולו) ?

הספר מחולק לפרקים כאשר כל פרק עוסק בבעל חיים מסויים, החל מחרקים ועד יונקים גדולים.

מורל מציגה את התפישה המדעית שהיתה שלטת במאה ה-20, אשר ראתה את בעלי החיים כמעין מכונות שמגיבות לפעולות, ולא כיצורים בעלי יכולת מחשבה וטווח רגשות גדול. מדענים וחוקרי בעלי חיים, ביניהם אפילו ג'יין גודול, לא מיהרו לייחס לבעלי החיים תכונות שנחשבו כקיימות אצל בני האדם בלבד, למרות העדויות הברורות שגילו בתצפיות ובמחקרים, מחשש שהקהילה המדעית תתייחס אליהם כאל חוקרים לא רציניים המבצעים האנשה של בעלי החיים. כל זאת, למרות שדארווין כבר התייחס לחשיבה ורגשות אצל בעלי חיים בספריו שנכתבו במאה ה-19.

הספר יציג נמלים מלמדות, דגים הלומדים לקלוע במטרה, חולדות שאוהבות שמדגדגים אותן, פילים המתאבלים על מתיהם ועוד.
אוהבי בעלי החיים יופתעו מגישתם המרעננת והשוויונית של אנשי צוות המחקר היפני כלפי השימפנזים (אשאיר לקוראים לגלות בעצמם).

הספר כתוב לעתים בצורה עניינית ולפעמים נראה ככתבה בעיתון מדע פופולארי או אף ככתבה בשבועון "לאישה", כגון בתיאור המדענים:
"רוס הוא גבר נאה ואתלטי בשנות השלושים לחייו, עיניו כהות ויש לו עור חיוור של אדם שעובד במשרד."

"פאנקספ היגר מאסטוניה לארצות הברית כשהיה בן שש, אבל עדיין נשמעו בדיבורו שרידי המבטא בשל הכלל שהנהיגו הוריו ולפיו היה על ילדיהם לדבר את שפתם המקורית אפילו בביתם החדש...אפו הדומה למגלשת סקי, פניו העגולים וטבעת השיער הלבן והזקן המקיפים אותם, שיוו לו חזות של גמד חביב של חג המולד."

לא ברור לי איך דברים כאלה נכתבים בספר שאמור לעסוק בבעלי החיים ולקבל התייחסות רצינית מצד הקוראים.

אוהבי בעלי החיים יגלו תחושה אמביוולנטית - מצד אחד הספר מציג מידע מעניין ומפתיע על בעלי החיים (אם כי מעט מדי מידע, לטעמי, בשל התפזרות של הסופרת מדי פעם לכיוונים שונים), ואף מידע היסטורי על תפישת בעלי החיים בעיני החוקרים, אך מצד שני יש נקודות צורמות מדי פעם, כגון:

- הזכרת העובדה שהחוקר פאנקספ הסיר בניתוח את המוח העליון בחולדות בנות 3 ימים והראה שהן עדיין שיחקו והשמיעו ציוצי משחק. כל חובב בעלי חיים היה מצפה להבעת תרעומת מצד הכותבת, אך הדבר עובר כאילו היה זה הגיוני ומקובל ליצור מום בבעלי החיים כדי לברר סוגיה פסיכולוגית כזו או אחרת.

- כל המחקר של חיות בר בשבי הוא בעייתי, למשל מחקר שבו הופרדו זאבים מאימותיהם לפני שהיו בני עשרה ימים וגודלו ע"י החוקרים, וכל זאת כדי לבצע מחקר פסיכולוגי אודות הקשר בין זאבים, כלבים ובני אדם; או מחקר שבודק איך שימפנזים לוחצים על רצף של סימנים במסכי מחשב. איך אפשר להשוות זאת למחקרים של ג'יין גודול ?

הכותבת נראית כמי שבעלי החיים אכן מעניינים אותה, ובהחלט חידשה לי לא מעט. הספר היה יכול להיות יותר טוב אם הכתיבה היתה מהודקת יותר, מורחבת יותר וללא סטיות מהנושא.

» ביקורות נוספות של פרפר צהוב
» ביקורות נוספות על חוכמת בעלי החיים - מה חושבים ומרגישים בעלי החיים?