ביקורת ספרותית על יומן של גוף מאת דניאל פנק
ספר לא משהו

---

את אף פעם לא יודעת מה יהיה הדבר שיוריד אותך. זה גם לא חייב להיות משהו גדול. לפחות אצלי, בדרך כלל זה לא.

דוקא החזקתי. זרמתי עם הניתוח, הייתי מאושרת מזה שהוא הסתדר לי עם הטרק ככה שאפילו לא היה אכפת לי מזה שהתפרים נפתחו ונפתחו, זרמתי גם עם כל ההכנות להקרנות, עפתי על זה שויתרו לי על הכימו והסתפקו בביולוגי, הרגעתי את הבת של הגברת שנכנסה בי בחניון מהצד כי היא לא ראתה את האוטו שלי למרות שנסעתי די לאט על הדרך הראשית, התמוגגתי מזה שנתנו לי חודשיים חניה חינם בשיבא, לא לקחתי חופשים, המשכתי כרגיל. מידי פעם הרגשתי בפנים איזה קווץ' אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שחוץ מזה הכל ממש בסדר, הילדים בריאים ותכלס אם היה מדובר במישהו שהוא לא אני היה לי הרבה יותר קשה. אז שמחתי.

אבל לפני שבוע, קצת פחות משבועיים מהפעם הקודמת, כשאני מתקרבת על כביש ארבע לצומת רעננה, כמעט עשר בלילה, אחרי יום ארוך של בוקר בעבודה וצהרים בשיבא ושוב לעבודה, אני בדרך הביתה, אור אדום. אני מאיטה בהדרגה ואז פתאום בווום. בכל הכוח. גברת אחת, בגיל של אמא שלי פחות או יותר, לא מצאה את הדוושה של הברקס ונכנסה בי מאחור. בסך הכל לא קרה כלום. כמה מתכות התכופפו, אני נבהלתי, היא נבהלה, צילמתי לה ולי את כל הדפים שצריך, וידאתי שהרכב שלה עוד יכול לנסוע והמשכתי הביתה.

זה לא היה אמור להיות אירוע. זה יכול היה להיות בדיוק כמו התאונה הקודמת, רק שזה לא. בבת אחת הרגשתי שמורידים אותי. כאילו איזו קונספירציה נרקמה ויושבים כל האלה שמאחורי המסכים ומכוונים עלי. לא אחד אחד, את זה אני לוקחת בקלות, אלא כולם ביחד וגם אם אני אקום אחרי המכה הזאת זה הרי לא יעזור כי הם מפוקסים ועוד שניה יגיע עוד אחד.

טוב, לא הייתי כותבת את זה אם לא היה עובר לי, אבל עבר. יום יומיים במיטה עם כמה סרטים, סדרות, ספרים נוטפי סוכר, בקשת התחשבות רגשנית מכל בני המשפחה שלי וכמה מחוות שהיא הולידה (קפה למיטה, גדילת וניל על נקטרינה חתוכה, טיילו במקומי עם הכלב, כאלה), והופ, אני על הרגליים.

לכאורה עכשיו זה הזמן לקרוא את הספר הזה. הגוף מעסיק אותי לא מעט, אני כמעט יכולה לומר שהוא ואני קצת מסוכסכים, כלומר זה היה המצב אם הייתי מתייחסת אליו כאל איזו ישות בעלת זכות קיום בלי קשר אלי, אבל אני לא. אם עד היום לא רק שלא ממש התעסקתי בו, אפילו לא התחשבתי במיוחד, בעיקר השתמשתי לצרכי בלי להקדיש יותר ממה שמוכרחים לצרכים שלו, אז עכשיו לא כל הזמן יש לי הפריבילגיה הזאת וחשבתי שכל זה חתיכת יתרון כשניגשים לכזה ספר שהוא יומן של בחור, מילדות עד זקנה, ששם את הגוף במרכז העניינים. זה קצת כמו פיסול מהבחינה הזו שאתה מתעסק לכאורה רק בחלק הפיסי אבל דרך זה גם מגיע לכל שאר העניינים.

ההתחלה היתה נהדרת. זה היה חכם, מצחיק, שנון באופן לא מעצבן, די מה שציפיתי אחרי שכבר קראתי ספר אחר של פנק, רק שאחרי כמה זמן, לא הרבה (בעמוד 126 מתוך 346) הרגשתי שדי, זה מזכיר יותר יותר גימיק ופחות ספר שיש בו עניין, עוד ועוד מאותו הדבר עד שגם החן והגומות של פנק לא כל כך עוזרים וחשבתי שאולי זה מפני שגדלתי בבית שבו התייחסו לגוף בשיוויון נפש ככה שאפשר היה לדבר בחופשיות רבה על הכל ויוצא שבעיסוק הזה באיברים והפרשות אין ממש חידוש בשבילי, או אולי מפני שאני עדיין באיזור בספר שבו הוא בשנות העשרים שלו ומה שכרוך בהיבטים הגופניים של הגיל הזה כבר פחות מעניין אותי, בכל אופן, התחושה הכללית שלי היא שמיציתי וזה הזמן לפרוש ולחזור אל התגנבות יחידים של קנז, את כל מה שקשור ליחסים שביני לבין הגוף אני כבר אלמד לבד.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על יומן של גוף