יואל בלום הוא סופר מוכר וידוע בישראל. ספריו נמכרים היטב גם באירופה והוא מתבקש ע"י המו"ל להגיע לאמסטרדם ולסייע ביחה"צ. אבל אמו, סוניה בלום, השביעה אותו שלא להגיע לעולם לעיר מקוללת זו, אף לא להולנד בכלל. כן, אותה הולנד שנחשבת טובה ליהודים וכלל לא היתה כזו ברגע האמת.
סוניה, אמו של יואל בלום, גדלה בהולנד. עם בעלה אדי, רופא בבית החולים באמסטרדם, קבעה מושבה שם. בתחילת מלחמת העולם השניה, המידע שהילך אימים היה מידע מלחמתי רגיל. הולנד, איך לומר, היתה ביחסים "רגילים" עם גרמניה, עד שזו בלעה אותה. כמובלעת, נדרשו אט אט יהודיה להחתים את תעודות הזהות שלהם באות J הנודעת וזה לא היה סוף דבר.
בביקור המאולץ בהולנד, יחד עם בת-עמי רעייתו, יואל בלום נקרא בבהילות לחדר מסוים במוזיאון. בת-עמי מצביעה על סרט בו מצולמת אמו ובידה תינוק. משהו בתינוק נראה מטריד. הסרט הציג בלופ מתמשך קטעי סרטים מאוחדים רבים ולא ניתן היה לברר מהיכן הסרט וממתי. בת-עמי ויואל חוזרים ארצה ויואל מוצא עצמו שוב באמסטרדם כעבור זמן קצר, למרות בקשתה של אמו. כאן מתחיל מסע.
מסע זה הוא מסע למילוי חללים, החללים בביוגרפיה של יואל בלום, שאמו זכתה להיות מוצגת בלופ האינסופי במוזיאון. לבלום אין ממש דרך למלא את החללים. אמו כבר אינה בין החיים, רק נטי אחותו חיה והיא מופתעת משאלותיו ובבירור לא נוח לה לענות על שאלות שקיוותה שלעולם לא תשאלנה.
הולנד "ייצאה" את יהודיה בלית-ברירה. לא נעשה ניסיון מיוחד להתנגד. אלה הרי יהודים, נכון, מכובדים ומלומדים וחשובים, אבל יהודים. מחנה וסטרבורק בצפון מזרח הולנד שימש מחנה מעבר ליהודים. מרטין, חברם של אדי וסוניה, עשה ככל שביכולתו לסייע בזכות משפחתו המקושרת. לאדי היה מאוחר לסייע משום שנעלם. ברגע המכריע, כשנאספו אל וסטרבורק, מרטין סייע לסוניה ולנטי בכורתה להיכנס לרשימת אלה שיועברו לברגן-בלזן ומשם לפלשתינה, למשימת החלפת שבויים. ליאו בלום, הילד הקטן, טרם הובא ממקום מחבואו עד להעברה ומרטין דחק בסוניה לקחת את בנו סבסטיאן, שהרי בניירותיה רשומים שני ילדים, בת ובן. הוא ידאג מאוחר יותר להביא את ליאו. במקומות כאלה תוכניות משתבשות בקלות.
לקורא המופתע מתגלה הסוד המזעזע לקראת הסוף, רק כדי לגלות סוד מזעזע גדול יותר מעט לאחר מכן. השואה סיפקה רגעים מזעזעים רבים בהם אנשים היו צריכים לבצע בחירות נוראיות, עמן היו צריכים לחיות עד למותם שנים רבות לאחר מכן ולא זכו לקיצור מבורך מידי הגרמנים לנוכח בחירתם זו.
יגאל שוורץ היה עורך הספר ואני חייב לציין עובדה זו לנוכח העבודה הגרועה שעשה, אם בכלל טרח להיות נוכח. עד עמוד מאה בערך אין סיפור. יואל בלום מנסה לא לבלוט באסטרדם, שם הוא מוכר לנוכח הישראלים הרבים, שהפמיליאריות העודפת שלהם יכולה להכביד לרוב. הוא גם דתי ולכן מוגבל אכילה. הוא גם מבוגר ולכן מוגבל קופי-שופס, האטרקציה של אמסטרדם. הוא לא מוגבל דמיון, ולכן מנסה להשלים את החסר מחייו הוא, אבל המציאות עולה כנראה על כל דמיון. מסיפור שהיה אמור להרעיד את אמות הספים, קבלנו רק משהו מבולבל, בפרקים שהם ספק פרקים ספק פסקאות, הקופצים מזמן הווה לזמן עבר בלי שום שיטה. שפע "מידע מילוי" נוכח כאן, לנוכח סיפור חזק, שיכול היה למלא נובלה מצמררת, והפך בלית ברירה ומתוך שיקולי הוצאה לספר לא מלוטש, לא משויף דיו, לא הדוק.

הייתי בת עשר או אחת-עשרה.
היה יום השואה.
המדריכה שלנו בתנועת הנוער חיפשה פעילות מתאימה ולא ממש מצאה, בסוף החליטה להושיב אותנו מול "בגלל המלחמה ההיא".
הייתי קטנה מדי, מניחה שהרבה לא הבנתי, והרבה אני לא זוכרת.
אבל זוכרת קטע שבו אחד המרואיינים סיפר על החוויה שלו, כדור שני, על השריטות שזה הותיר בו.
זה שהוא לא עזב את הבית עד גיל שלושים, זה גם לדעתו קשור להיותו דור שני.
כעסתי. ממש.
הרגשתי שזה זילזול בזכר השואה, לא פחות. איך מעז אדם, שגדל עם זוג הורים, כאן בארץ, שלא חווה שום דבר מאימי השואה, להחשיב את עצמו כקרבן? למתוח קו מקשר בין חוויות השואה לחוויות הילדות שלו?
הרי מה זה כבר דור שני, דור שני זה אמא שלי, הכל כך נורמלית, שאת סיפורי הילדות שלה אני מכירה והם נשמעים דומים כל כך לסיפורי הילדות שלי, בית ספר, חברות, ספרים, מסיבות, טיולים, איזה טראומה? איזה שואה?
לא, לא הבנתי אז, כשהייתי ילדה, שאסון נורא מאופיין גם במעגלים שהוא יוצר סביבו, בהשפעה שנמשכת ממנו הלאה, על הדורות הבאים, על כל מי שנוגע בו.
אז חזרתי הביתה ושפכתי את זעמי הצדקני בפני אמא שלי, שאיך מישהו שהוא בסך הכל דור שני יכול להגיד שהוא סובל בגלל השואה, הרי דור שני לא חוו כלום, לא עברו כלום, הם נורמלים לגמרי, לגמרי.-
והיא אמרה לי מיד: "זה לא נכון".

יש רגעים כאלה, של קפיצות דרך.
רוב הזמן ההתבגרות היא תהליך ארוך ואיטי, אבל יש נקודות מסוימות, רגעים מסויימים שאפשר להצביע עליהם ולהגיד - פה התבגרתי קצת.
וזה היה רגע כזה. כי בו הבנתי פתאום שאמא שלי, סמל הנורמליות והילדות הישראלית הסטנדרטית, שגדלה אצל סבתא שלי, שהיא סבתא ככל הסבתות (ואיזה מדגם להשוואה בכלל היה לי?) שבאה אלינו הביתה מדי פעם לקבל אותנו מבית הספר, ומבשלת מרק ופתיתים, ותופרת את כל הכפתורים שנפלו מהבגדים..., שאמא שלי חוץ מהיותה אמא שלי היא גם בן אדם עם חוויות נפשיות שאני לא מכירה ולא יודעת עליהן דבר. שלא הכל כמו שנראה על פני השטח. שהחיים הם לא כמו ספר, שמגיע לסוף העלילה ואז סוגרים אותו והכל נשאר שם, בספר, ומחוץ לו החיים ממשיכים ללא הפרעה. בחיים האמיתיים, לסיבוך בעלילה שמופיע בפרקים הראשונים עלולה להיות השפעה על כל הפרקים הבאים, וגם על אלו שעדיין לא נכתבו. שללהיות דור שני דווקא יש משמעות, שהצל שהשואה הטילה מאפיל גם על ילדיהם של הניצולים.

המחקר האפיגנטי מעלה ממצאים לפיהם לחוויות שאנו חווים יש השפעה על הגנים שלנו, שינוי שניתן להוריש הלאה, לדור הבא. כלומר, ההשפעה של השואה על בני הדור השני היא לא רק באקלים הנפשי בו גדלו אלה לפעמים בגנים עצמם.
היום, 25 שנה אחרי שצפיתי בסרט ההוא, אני מרשה לעצמי לומר שאולי, אולי לזה שאני קצת חרדתית, לפחדים שלי שמדירים ממני שינה לפעמים, שגורמים לי לקום מהמיטה ולרוץ לבדוק שהילדים במיטות שלהם (אלא איפה?), לכל האסונות המדומיינים האינסופיים, לפחד הזה שמשהו יקרה לילדים שלי כשלא אהיה איתם-כשלא אהיה איתם-כשלא אהיה איתם---
אולי לכל זה יש גם קשר להיותי דור שלישי.

בטוח שלהיותי דור שלישי יש קשר לקושי הנפשי שלי עם הספר הזה.

***

כשהתחלתי לקרוא אותו, חשבתי שלא אמהר לכתוב עליו ביקורת.
על הספרים של אמונה אלון אני אוהבת לחשוב, אני אוהבת לקרוא אותם שוב, ולחשוב שוב.
למצוא עוד רבדים, עוד רעיונות ומשמעויות.
אבל כשסיימתי את הספר הזה, בערב אחד, עם פרצי בכי בין קטע לקטע, ידעתי שאני לא רוצה לחשוב עליו ובטח לא לקרוא שוב.
כל כך לא רציתי לחשוב עליו, עד שלא הצלחתי לישון כשסיימתי, למרות השעה המאוחרת.
לרגע חלפה בי המחשבה, שאנחנו בעצם טועים, טועים בכל ההתייחסות שלנו לניצולי שואה. הדמויות המשניות בספר, אלו שמעולם לא השתקמו ולא הקימו משפחה, יחד עם ניצולים אמיתיים, בשר ודם, שדעתם נטרפה עליהם ובילו את שארית חייהם בבתי משוגעים - אולי הם הנורמלים היחידים. משוגעים מי שהמשיכו הלאה, מי שמצאו כוחות, הקימו משפחות, גידלו ילדים אחרי כל מה שקרה.
רפרפתי על כל העיתונים בבית כדי להירגע.
(עיתונים? תהה בעלי כשסיפרתי לו בבוקר, זה מה שמנקה לך את הראש?
ובכן, כן. העיתונים הישראליים למרות כל הקטסטרופות, בהחלט יכולים להרגיע ולהרחיק אותך אחרי קריאת ספר שואה.
אלא אם כן אתה סגן הרמטכ"ל).
ולכן, אם לא אכתוב ביקורת עכשיו, כנראה שלא אכתוב בכלל.

וחבל, כמובן, שאני מפספסת את כל הנושאים לדיון ואת כל הרבדים והמשמעויות של הספר הזה.
הוא עוסק, בין השאר, בכוחה של המילה הכתובה, הלוכדת את המציאות ממש כמו שציור האותיות לוכד בתוכו לפעמים את משמעות המילה. המילה הכתובה הופכת את המציאות לסיפור, לוכדת את העבר ומחיה אותו, מחיה אותו כל כך עד שבספר הזה הוא מתערב עם ההווה, פסקה כאן ופסקה שם, ממלאת את החורים ואת הפערים. ומול הכוח הזה - חולשתן של המילים, המקום בו כוחן אינו עומד להן והן שוב לא יכולות לספר את מה שאי אפשר, אי אפשר לספר, כי טרם נבראו המילים שיכילו את הכאב.
ולא רק במילים, כי אם גם באמנויות נוספות כמו ציור. בכוחן ובמגבלותיהן.
הוא עוסק בקשר בין אם לילד, מה מגדיר את הקשר הזה, מה הופך אותו לכזה.

אבל מבחינתי, מעל לכל, הוא עוסק במחירים הנפשיים הקשים, הבלתי נתפסים, הבלתי ניתנים לתיאור, של הבחירה בפניה הועמדו הורים בתקופת השואה: להיפרד מילדיהם כדי לנסות להציל את חייהם או להישאר יחד, ולהגדיל את סיכויי ההילכדות והמוות.
ילדים שחזרו להוריהם לאחר שנקרעו מהורים מאמצים אהובים, ילדים שסבלו אצל הוריהם המאמצים, ילדים שאינם יודעים מי הוריהם, הורים שאינם יודעים מה קרה לילדיהם, כל אלה קיימים בספר, כל אלה סובלים מהטראומה ההיא, של הקריעה מההורים.
למסור את הילד שלך כדי להציל את חייו?
ומה אם ייתפס בכל זאת --- ואתה לא תהיה שם בשבילו?
ללכת עם הילד שלך למוות בטוח? לגזור דין מוות על הילד שלך?
ואיך לחיות אחר כך, אחרי שהכל נגמר, עם הבחירה? עם אי הוודאות?

וכך, הדיון של הספר בשאלות של זהות, חיפוש זהות, חיפוש בית, במובן הכי עמוק של המילה, מקום בטוח, מקום שאתה מזוהה איתו, שהוא חלק מהזהות שלך - הצטמצם אצלי לנקודה אחת: זהותם המפורקת של ניצולי השואה, שהשואה הטביעה חותם על זהותם, עד שכבר אי אפשר להפריד.
כשהם איבדו בית, הם איבדו גם את האפשרות לבית. לקיומו של מקום בטוח ומוגן.
בית ילדותו של גיבור הספר, שהוא "בית על מים רבים", שכן כל הולנד בנויה על מים שעלולים יום אחד להתפרץ ולשטוף אותה, מול ביתה של אשתו, בית האבן הירושלמי היציב בו גדלה ובו היא גרה עד היום, מסמלים בעיני את הפער בין ניצול השואה לזו שגדלה בארץ, בבטחון יחסי. פער שלא יכול להיסגר.

***

אין טעם לחשוב מה הייתי עושה אם-
אין טעם לחשוב מה הייתי עושה כש-
אין טעם לחשוב מה הייתי עושה במקום-
אין טעם לחשוב אין טעם לחשוב אין טעם לחשוב.

כל יום שואה, בין יום שואה אחד לאחר, כל פעם כשעולות המחשבות לראש.
מזכירה לעצמי:
אין טעם לחשוב מה הייתי עושה.
אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת. לא היינו שם, ומי שלא היה לא יודע.

אבל ממשיכה לחשוב.
האינסטינקט שלי אומר: לעולם לא הייתי נפרדת מהילד שלי. לעולם.
יבוא מה שיבוא, העיקר שאהיה איתו כשיבוא.

דודה של אמא שלי, שאני קרויה על שמה, היתה יחד עם בנה בדרכה לארץ עם קבוצה שיצאה מוינה ב-1939, קבוצה הידועה בשמה: קבוצת קלאדובו-שאבץ.
בארץ כבר המתינו לה כמה מאחיה ובעלה שעלה בעליה לא לגאלית.
הקבוצה נתקעה ביוגוסלביה, הסרטיפיקטים התעכבו וכך גם האניה. בעודה ממתינה שם כתבה מכתבים לבעלה ולאחיה שבארץ, ביניהם סבא שלי.
מכתבים המעידים לעיתים על יאוש ועצב רב:

"אחותי היקרה אני מודה לך על מה שכתבת אבל למה כל-כך מעט"

"כבר שבועיים אין לי שום מכתב מכם אנא כיתבו לי שוב 3 פעמים בכל שבוע, כי זה הדבר היחיד המביא לי שמחה ובלי זה אהיה בדיכאון".

לעיתים על אופטימיות:

"אל תדאגו לי אפילו רגע אחד. היינצי נראה טוב ב"ה. הוא משחק קולע לו זרים בדשא, הוא כבר 'חום' לגמרי. כששוכחים מדוע אנחנו כאן ב'הבראה' ושכל היקרים מחכים לנו בחוסר סבלנות לולי זה יכולנו להיות שבעי רצון לפעמים. אלא שההרגשה הגופנית איננה הכל יתן ה' ובמהרה נשוב ונתראה כולנו. אני מנשקת את כולם אלף נשיקות"

ולעיתים על חוש ההומור, שלא נטש אותה:

"אנחנו חיים כאן חיי עצלות ואיננו עושים דבר חוץ מלאכול. אני מאמינה סמי היקר שתהיה שבע רצון מאשתך היא הפכה להיות יידנה שמנה ממש"

על האפשרות להשיג סרטיפיקט רק עבור בנה ולשלוח אותו לאביו שבארץ היא לא היתה מוכנה לשמוע כפי שעולה ממכתבה לסבי:

"הנס היקר אתה כותב אודות צרטיפיקט לילדים עבור היינצי היקר אני מאמינה שעל זה אינך צריך לשאול כלל כי: א. לא אתן לנסוע לילד באופן שאהיה בנפרד ממנו זמן ממושך ולא תהיה לי מנוחה עד שנתאחד שוב, זה לא היה עד כה ובע"ה גם לא יהיה לנו בעתיד. ב. מתחשבים כאן מאד עם הילדים."

היא כמובן לא היתה יכולה להעלות בדעתה, שיוגוסלביה תיכבש בטרם ימצאו להם סרטיפיקטים והיא ובנה ירצחו ע"י הנאצים.

אולי האינסטינקטים ההישרדותיים שלי דפוקים, אולי אני תבוסתנית, אבל למרות שאני כן יודעת את הסוף, אני מזדהה איתה עד עומק לבי.
ממרחק הזמן והשנים ברור לנו: לו היתה שולחת את בנה לבד, הוא היה ניצל. בארץ חיכה לו אביו, והדודים שלו.
אבל היא חששה, הפלגה שלמה לבדו, הסכנות האורבות בים, תקופת מלחמה. היא לא רצתה להיפרד ממנו. היא לא נפרדה ממנו.

***

בהולנד בתקופת הכיבוש הנאצי, מלמד אותנו הספר, הדילמה היתה אכזרית במיוחד.
בהולנד פעלה מחתרת שסייעה להורים למסור את ילדיהם לחסידי אומות עולם שהסכימו להסתיר אותם. אבל במחתרת כמו במחתרת, מידור המידע נשמר היטב, וההורים לא ידעו לאן נשלחו ילדיהם.
הספר מתאר את הניתוק הרגשי הנדרש מהורים כדי להמשיך הלאה, להמשיך לחיות, לשרוד, כדי שיוכלו לחזור לילדיהם. את המחיר הרגשי ששילמו גם הילדים.

הספר נפתח בתעלומה: הסופר יואל בלום מגיע לאמסטרדם למרות שאמו, בהיותה בחיים, ביקשה ממנו לעולם לא לשוב להולנד. במוזיאון היהודי הוא מגלה תמונה של אמו ובזרועותיה תינוק שאיננו הוא.
יואל בלום מגלה את פתרון התעלומה מיד בתחילת הספר, אנחנו הקוראים - לא. (אלא אם כן מנחשים, כפי שאני ניחשתי).
אנחנו מצטרפים ליואל במסע לכתיבת עברו, שהוא מסע לעיכול והבנה של הבלתי נתפס לעיכול ולהבנה, אנחנו מתוודעים לסיפור לאט לאט, כאילו כדי להבין את התהליך שעובר יואל בהפנמה של הסיפור הזה שמערער את כל מה שידע על עצמו ועל משפחתו.

בסיום הספר, וכאן מגיע ספוילר שאם טרם קראתם בבקשה אל תקראו כי חבל שיהרס לכם, הרי ברור שאתם הולכים לקרוא את הספר הזה, חבל מאוד אם לא, פשוט תעצרו את קריאת הביקורת כאן, כי היא תסתיים עם הספוילר הזה,-



נכדו של יואל שואל אותו אם הוא בעצם היה תחליף עבור אמו, תחליף לבן שאבד לה
ויואל בלום עונה:
לא. אין תחליף לילד.
והמילים האלה הן כל כך דו משמעיות.
מצד אחד - אין תחליף לבן. יואל בלום, הבן האוהב, המסור, מעולם לא הצליח להיות עבור אמו תחליף לבנה שאבד. את השבר הזה בלבה, הוא מעולם לא היה מסוגל לאחות.
ומצד שני - אין תחליף לבן. יואל בלום התקבל כבן לכל דבר ועניין. אמא שלו היתה אמא שלו והוא היה בנה. לא תחליף. הדבר האמיתי.

כך, לאורך כל הספר הזה, חסד גדול, אהבה גדולה מצד אחד, ומצד שני - עצב נורא, קורע לב על מה שאבד ועל מה שלעולם לא נדע.

בשיחה עם הבן הבכור על משולש פיצה ודיאט קולה הוא סיפר לי שחיבר קטע מוסיקלי נוסף ואף צירף קולות רקע של חברו הטוב ואחותו הקטנה.
ישבתי איתו בחדרו, שמתי את האוזניות המשוכללות על ראשי והאזנתי לגיבוב יוצא מן הכלל של מקהלה כנסייתית, גיטרות חשמליות, טיפות גשם ולחשושים משובבי נפש של נער ונערה מוכרים במיוחד.
מקסים! קבעתי; העלת כבר את הקובץ ל SoundCloud? כן, ענה, אבל לא קיבלתי יותר מדי לייקים.
התכנון שלו לסיים תיכון וללמוד מוסיקה מתחיל להיות מגובש יותר על אף שהאב מצודד במקצוע מבוקש שמכניס קצת יותר כסף.
בתחום היצירתי צריך כישרון, קשרים והמון מזל! ואני חושבת שנתוני הפתיחה שלו דיי טובים: ישנה יכולת והגנום ההולנדי זורם בדמו, אז מה כבר יכול להכשילו? טוב, טוב… אני אמו וקצת משוחדת ומאמינה בו בעיוורון מוחלט אך חייבת לציין שלאחר התבוננות ממושכת בעם הגבוה, העיקש, החזק והסתגלני הזה – יצליח בן הכלאיים שלי, המתבגר ההיברידי שלי לפלס דרכו בעולם המוסיקה ואולי אף לעלות על דרך המלך בארץ השפלה שבה אמנות ומוסיקה תופסות מקום נכבד.
וזאת כוונתו, לחזור לארץ מולדתו וללמוד תחום מעניין וזה אומר שאולי גם אני אשוב לארץ זבת חלב וגבינה ואגלה אותה מחדש.
הולנד היפה, המרתקת ומאירת הפנים לא הייתה תמיד כזאת. בתקופת מלחמת העולם השנייה האזרחים בה היו מפוחדים ומפולגים.
היהודים שגרו בה חשו כנבגדים שכן חבריהם, שכניהם ועמיתיהם מהמשרדים, האוניברסיטאות ומקום מגוריהם הפנו מבטם מהם, התעלמו ואף הלשינו עליהם לשלטונות.
כך נתפסה אנה פרנק ועוד רבים כמותה הועברו בקרונות למחנה וסטרבורק הארעי ומשם למוות הצפוי בפולין.
הרומן המעניין ״בית על מים רבים״ עוסק בתקופה האפלה הזאת ומתאר תמונה דיי מדויקת של היהודי הנרדף בעיר הבירה, אמסטרדם שאולי לא נבנו בה גטאות אך ההגבלות על בני דת משה הלכו והחמירו, סגרו וחנקו את יהודי העיר עד כי לא נותרה להם ברירה אלא ״לצלול״ מושג שמשמעותו להתחבא או להרים ידיים ולהסגיר את עצמם, ללכת לקראת הלא-נודע.
גיבור העלילה, יואל בלום, סופר ישראלי ידוע מגיע להולנד על מנת לערוך תחקיר עבור ספרו הבא ומגלה פרטים מפתיעים אודות עברו.
אמו נפטרה זה מכבר ולקחה את סודה עמה לקבר אך באמצעות חומרי ארכיון, צילומים, שיחות עם אנשים וקשר עז עם אחותו הוא חושף את האמת הכואבת לגבי חייו וקשריו האישיים עם סביבתו.
מאוד התרשמתי מעבודת התחקיר המקיפה שעשתה הסופרת.
כאזרחית הולנדית לשעבר שחייתה לא רחוק מעיר הבירה ועדיין משוחחת בשפה הקשוחה לפחות פעם בשבוע עם חמותה, אלון הצליחה לדעתי להגיע לרמת דיוק גבוהה בתארה את הרחובות, ההווי, האנשים, המאכלים, המבטא והאווירה בעיר ערב מלחה״ע השנייה וגם בתקופה הנוכחית, המודרנית.
ברגישות רבה היא כתבה סיפור מיוחד במינו על תקופה לא פשוטה בעיר בלתי נשכחת והצליחה לעורר בי זיכרונות מתוקים מהמוזיאונים שבה, הפארקים הירוקים, הנפלאים שבה, החשמליות ורוכבי האופניים שאני הייתי חלק בלתי נפרד מהם; מדוושת דרכי בין הולכי רגל וחשמליות ותמיד מספיקה להגיע בזמן למחוז חפצי.
הנאתי מהספר הייתה גדולה שכן הסופרת רקמה נרטיב משכנע לצד תיאורים מהימנים של זמן ואנשים.
ספר שובה לב שנכתב בכישרון רב.

קפץ אל ידיי במקרה זה, וכמה טוב שכך עשה.
סיפורו המעולה של הסופר יואב בלום המגלה את סיפורו ההיסטורי של משפחתו (שלו), ועוד באמסטרדם בין הסימטאות שם התרחש, אז במלחמת השואה הארורה.
מגלה ומתחבר ומחבר אל חייו שלו מעגל מוסבר ונסגר. תוך הרבה יופי תיאורי. יופי של ספר.

סיפור מרגש שנוגע בשואת יהודי הולנד ומכניס לאווירה הקשה של הימים ההם
ללא "תיאורי זוועה" עדיין מעביר את החוויה הקשה

דמותה של אמונה אלון תמיד סקרנה אותי ולא רק כפובליציסטית וכמרצה. קולה הנעים, והדיוק במילים בראיונות אתה, גרמו לי להקשיב לה ואני לא אדם פוליטי. ואת הספר האחרון שלה "בית על מים רבים" קראתי בעניין רב.

הוא עוסק במסע לגילוי עצמי של סופר ישראלי מצליח בשם יואל בלום, שמגיע לאמסטרדם כדי לייחצן את הספר שלו שתורגם לשפה ההולנדית ובאקראי נחשף לסוד המשפחתי שהוסתר ממנו מאז ילדותו. שם באמסטרדם במקום שאמו אסרה עליו להגיע "כי קרו בו דברים קשים"- הוא מבין מה הסתתר מאחורי התשובה לשאלה שתמיד עלתה בבית – מה היה לפני שהם עלו ארצה, אמו אחותו והוא , כשעדיין היה תינוק .
"תזכור יואל ואל תשכח, יש לך אימא, ויש לך אחות, ויש לך את עצמך, וזהו. שום דבר אחר לא משנה", ו"מה שהיה היה, המים ההם כבר זרמו הלאה" .

האומנם שום דבר אחר לא משנה? משנה ומשנה, בכל גיל, והחלק החסר בפאזל של ההיסטוריה הפרטית שלנו אם ישנו חלק כזה, רודף אותנו כל החיים .
מים - הם בסיס לכל צורות החיים המוכרות, כולל האדם. הם יכולים להיות כבדים, הם חומר המסוגל להיות בכל ארבעת מצבי הצבירה, הם שורפים, הם מקררים, הם שוטפים, מנקים, מטביעים, מוחקים, הם מוליכי חשמל, הם משקפים, הם מכבים, הם מפיקי אנרגיה, הם מרווים, הם דרכי הובלה. בקיצור הם נחוצים לחיים ובלעדיהם- אין חיים . הם צמיחה ושגשוג וגם הרס וחורבן .

ביהדות המים הם מקור ברכה ונותנים חיים לאדם וכל אשר לו ובכוחם לטהר את הגוף ואת הנפש.

ו"בית" ? בית הוא בית הוא בית הוא בית. הוא ארכיטיפ. וכולנו כבר יודעים מה הוא מסמל. את הולדת האדם, את המשפחה הגרעינית, את המולדת, הוא הביטחון, הוא צורך קיומי, הוא שייכות, הוא יישאר לעד בתוכנו כגעגוע, הוא מסמל את הרבדים העמוקים שלנו, והוא לא חייב להיבנות כארבע קירות ועל האדמה הוא יכול להיות לגמרי אמורפי. כי הוא מסמל גם את הרובד הנפשי והרוחני שלנו. ולבטח עוד יימצאו סמלים נוספים ...

אז זהו. הכותרת של הספר כבר אומרת ומספקת הכול. אז אם ניקח חלק מהסמלים האלו, ולא משנה אילו חלקים נבחר, ונשזור אותם כחוט השני בסיפור הזה שמורכב מקטעי מחברות, ומסופר בעבר ובהווה המתהווה ברמת משפטים בודדים שנעים קדימה ואחורה מבלי לבלבל, ונטע הכול בתוך מלחמת העולם השנייה, כשרבים היו ועדיין הסיפורים הנסתרים בה, מובטחת לנו קריאה מעניינת ומעוררת.

אני נהניתי! ואני ממליצה!

"הספר הוא גם ספר על תהליכי יצירה," אומרת אמונה בראיון אתה. "לא תמיד אני מתכננת אותו, אבל הפעם זה חייב היה להיכתב כך כי גם אני עברתי גילוי תוך כדי הכתיבה". ( ואין בו אלמנטים ביוגרפיים – ציטוט)

חוק ספרים או לא חוק ספרים, למרות שאת רוב הקריאה שלי אני צורכת דרך השאלות או בספריה, יש סופרים שאת הספרים שלהם אני קונה מיד. אמונה אלון היא אחת מהם. במקרה הזה אפילו לא הייתי צריכה לקנות, שכן קיבלתי את הספר החדש, טרי עם ריח בית הדפוס עליו, כמתנת יום הולדת. חיכיתי עם קריאת הספר כמה ימים, עד שבת. וכשקראתי אותו ניבט אליי דיוקנה של הכותבת מעמוד השער של המוסף לשבת שבו התפרסם ריאיון מיוחד עם הסופרת לרגל צאת ספרה החדש. בכוונה השארתי את העיתון סגור, כדי שלא לקרוא את הדברים שתגיד עליו הסופרת, עוד לפני שקראתי את הספר עצמו.

וכך התחלתי לקרוא. לא קל להתחיל לקרוא את הספר הזה. הוא מתחיל באיטיות, אפילו בגולמנות מסויימת. לא ברור מי הן הדמויות ומדוע יעניינו אותנו. הבחירה בגיבור שהוא סופר, ועוד סופר ידוע ומפורסם נראית קלישאתית ועצלנית גם יחד. וכי למה לפתוח בתחקיר על מקצועות אחרים, כשאפשר לפרוט את מכאוביו ותלאובותיו של מקצועך-שלך, ובתוך כך לספק גם רקע מוכן ומזומן של איסוף חומרים לכתיבת רומן. הקריאה עברה בעצלתיים, והמשיכה רק מפני שזכרתי שכך היה לי גם עם ספריה האחרים של אלון. התחלות איטיות וקריאה שמתקשה להתניע ולהמריא. גם כאן, כמו בספרים הקודמים שקראתי, אני שמחה שהצלחתי לגייס את הסבלנות הנדרשת.

יואל בלום הוא סופר ישראלי נודע ומפורסם, כזה שספריו מתורגמים לשפות שונות. בחייו האישיים הוא קצת מנותק רגשית, מחבב את הקרובים לו, אבל לא מצליח להביא עצמו לידי אהבה של ממש. בתחילת הספר הוא יוצא יחד עם רעייתו בת עמי למסע יחצני בהולנד, וזאת על אף צוואתה המפורשת של אמו המנוחה, לבל יהין להתקרב לארץ הזו. ביקור במוזיאון היהודי באמסטרדם חושף אותו לתמוה חטופה אך ברורה של אימו בצעירותה, ובזרועותיה תינוק שבוודאות אינו הוא. שאלותיו על האח העלום שלא הכיר שולחות אותו אל אחותו שבארץ וממנה בחזרה אל הולנד, הפעם לבד ולתקופה ארוכה ולא מוגדרת מראש, בניסיון לפענח את המסתורין שמאחורי סיפור חייו. יואל הוא איש רוח, חסר כל יכולת ארגון וניהול עצמי, במסעותיו הוא מסתייע ברעייתו, והפעם הוא נוסע בלעדיה. אל ארץ זרה לו, שאמנם נולד בה, אבל את שפתה הוא לא דובר. "המוני תיירים עוברים על פניו, מפטפטים ביניהם בהמוני שפותיהם, מתפעלים ומצלמים. הם כולם באו לחפש אטרקציות, ואילו הוא בא לחפש ילד מת. חקירות רצח עוסקות בדרך כלל , בשאלה מיהו הרוצח. ואילו הוא יודע מיהו הרוצח, ומבקש למצוא את הנרצח."

בית על מים רבים הוא ספר שואה, והוא ספר על שואה שכמעט שאינה מוכרת -שואת יהודי הולנד. הכל מכירים כמובן את אנה פרנק, אבל הדימוי העולה מן הסיפור שלה, על אף סופו הטראגי, הוא דימוי של מן שואה לייט שכזאת, שבה אמנם היו נאצים כובשים ורשעים, אבל ברור שהאוכלוסיה היתה טובה ומיטיבה, הסתירה בשמחה אנשים בעליות גג ובכפרים ולא שיתפה פעולה עם הכובשים. בספרה של אמונה אלון יש המון ציות. בכלל לא רואים ולא שומעים נאצים. אלה שוטרים הולנדים שאוסרים על הכניסה לפארק, שוטרים הולנדים שלוקחים את האופניים, הולנדים שמלשינים על הפרה כזאת או אחרת של חוקי הכיבוש. למעשה די ברור שאלה שהסגירו את אנה פרנק ומשפחתה היו גם הם הולנדים שומרי חוק וצייתנים למשעי. אבל כל זה לא עובר כל כך בסיפורים. האוקראינים והפולנים היו רעים מאוד, הצרפתים היו ככה-ככה, וההולנדים היו איתנו. אז מסתבר שלא תמיד. ואלון מיטיבה לתאר את תחושת הניתוק, הגלות, אובדן הרכוש והתנועה, הפחד והאימה. כתמיד בספריה של אלון העלילה מתנהלת ברמות מציאות מקבילות המשתרגות זו אל תוך זו וכך חש יואל המבוגר את הפחדים העתיקים "הוא מתחיל להקטין את צעדיו ולהיצמד אל קירות הבניינים תוך שהוא מביט סביבו בחשש".

מהרבה סיבות אחרות בית על מים רבים הוא ספר שואה אחר. אנחנו ישראלים, והשואה נמצאת כאן בכל מקום. קשה מאוד למצוא ספר בעברית שאין בו התייחסות שואתית כזאת או אחרת. ועדיין לא קראתי סיפור כמו שעולה כאן. הזהירו אותי לא לחשוף פרטי עלילה, ועל כן לא אכתוב הרבה. רק אומר שיואל מצליח לפענח את הסיפור, ושהסיפור המפוענח הוא הופך קרביים ממש. ברמה שקצת מצער אותי להיות הראשונה שכותבת על הספר הזה, כי ברור שאלה שיידרשו לכתיבה בחודשים הבאים יעלו את הלוט וידונו גם בסוגיות הבסיסיות ובדילמות הכואבות העולות ממנו.

בית על מים רבים – אמונה אלון

כאשר אני מקבלת המלצה לקריאת ספר איני נוהגת לשאול על תוכן הספר, אני אוהבת להיות מופתעת. ואכן, במקרים רבים אני מופתעת בזמן הקריאה ובסך הכול נהנית.
הפתעה הייתה לי כאשר קראתי את "מלכת הגלידה". לראשונה קראתי על משפחה ממזרח אירופה שהצליחה להימלט מתופת המלחמה. הספר היה מתובל במילים ומשפטים באידיש מהם נהניתי ואפילו חייכתי לעצמי, למרות שזו לא שפת האם שלי. במקרה של הספר "בית על מים רבים" ההפתעה הייתה "הולנד". כן. הולנד בזמן מלחמת העולם השנייה.

כל אמות הסיפין הזדעזעו כאשר התפרסמה יומנה של אנה פרנק. עד היום יומנה וביתה הפכו נצחיים לכל המבקרים. אך האם קראתם על היחס שקיבלו היהודים משלטונות הולנד לפי התכתובת הנאצית? גם בהולנד היו משתפי פעולה יהודיים עם השלטונות שהתנכלו לחבריהם. האם איזה סופר כתב על גורל יהדות הולנד? הרי מתוך כמאה וארבעים אלף יהודי הולנד, שרדו את שנות המלחמה רק כשלושים ושמונה אלף, כולל ילדים. מעל אלפיים ילדים יהודיים נלקחו על ידי המחתרת ונמסרו לגידול אצל משפחות הולנדיות. רק חלק מהם חזר לחיק המשפחה שנותרה והשאר אינם יודעים "עד היום" שזו אינה המשפחה האמיתית שלהם. ייתכן שנכתב על כך אך אני לא קראתי. זה הספר הראשון שקראתי בו מתוארות ההתרחשויות ברחובות הולנד, היחס הברוטאלי והמשפיל של השלטונות אל היהודים, ההיעלמויות ללא הבדל במעמד או בתפקיד שנושא היהודי, הגעתם לתחנת הרכבת לבושים בגדי חג בידם מזוודה, מבלי לדעת להיכן פניהם מועדות ומבלי להראות את פניהם חזרה, "איסוף" דברי אמנות, האיסורים ליהודים שקמו השכם והערב. כל אלה התרחשו גם בהולנד וכלל לא שונים מההתרחשויות בארצות אחרות או באוסטריה, שקראנו עליהן בספר "האישה בזהב" ובאחרים.

אהבתי מאוד את האופן בו הסופרת מתקדמת אט אט לפענוח הסוד המשפחתי, תוך זריקת רמזים במהלך העלילה. אהבתי את כתיבת ההווה עם העבר, לא בתחילת פרק או דף, אלא באותו דף עצמו, בקטעים נפרדים – עבר, הווה, עבר, הווה. אהבתי את הכתיבה הזורמת. בקיצור – אהבתי.

ציינתי על הספר "האישה בזהב" כ"נכס חשוב לזכר יהדות אוסטריה שהושמדה במלחמת העולם השנייה וישמש תזכורת לעד, לעולם כולו, על שיתוף הפעולה של ממשלת אוסטריה עם הנאצים וההשלכות שהיו לאזרחיה היהודים". אותן מילים אייחס לחשיבותו של הספר "בית על מים רבים" לזכר יהדות הולנד שהושמדה גם היא בשיתוף פעולה של ממשלת הולנד.

אמונה אלון פרסמה ארבעה רומנים ושניים מהם היו לרבי מכר: "ותכתבו: אהובתנו" ו"במופלא ממני", שזיכו אותה בפרס היצירה לסופרים עבריים ומועמדות לפרס ספיר.

ספר מצוין כתוב נהדר. כולל סיפור הסטורי על השתלשלות חיי יהדות אמסטרדם. לפני המלחמה, חיים שלוים והרגשה שהם אזרחים שוי זכויות. במשך הכיבוש הגרמני ועלית הנאציזם חיים של פחד רעב ושרידות ועד המשלוחים למחנות וארועי סוף המלחמה. כל זאת מתואר דרך עיני הסופר יואל בלום הנוסע להולנד למרות אזהרות אימו ,זכרה לברכה, שלא יסע לשם. והוא מבין שחייו נוצרים סוד שמתגלה במדורג לאורך הספר.