ביקורת ספרותית על בית על מים רבים מאת אמונה אלון
ספר מעולה

---

הייתי בת עשר או אחת-עשרה.
היה יום השואה.
המדריכה שלנו בתנועת הנוער חיפשה פעילות מתאימה ולא ממש מצאה, בסוף החליטה להושיב אותנו מול "בגלל המלחמה ההיא".
הייתי קטנה מדי, מניחה שהרבה לא הבנתי, והרבה אני לא זוכרת.
אבל זוכרת קטע שבו אחד המרואיינים סיפר על החוויה שלו, כדור שני, על השריטות שזה הותיר בו.
זה שהוא לא עזב את הבית עד גיל שלושים, זה גם לדעתו קשור להיותו דור שני.
כעסתי. ממש.
הרגשתי שזה זילזול בזכר השואה, לא פחות. איך מעז אדם, שגדל עם זוג הורים, כאן בארץ, שלא חווה שום דבר מאימי השואה, להחשיב את עצמו כקרבן? למתוח קו מקשר בין חוויות השואה לחוויות הילדות שלו?
הרי מה זה כבר דור שני, דור שני זה אמא שלי, הכל כך נורמלית, שאת סיפורי הילדות שלה אני מכירה והם נשמעים דומים כל כך לסיפורי הילדות שלי, בית ספר, חברות, ספרים, מסיבות, טיולים, איזה טראומה? איזה שואה?
לא, לא הבנתי אז, כשהייתי ילדה, שאסון נורא מאופיין גם במעגלים שהוא יוצר סביבו, בהשפעה שנמשכת ממנו הלאה, על הדורות הבאים, על כל מי שנוגע בו.
אז חזרתי הביתה ושפכתי את זעמי הצדקני בפני אמא שלי, שאיך מישהו שהוא בסך הכל דור שני יכול להגיד שהוא סובל בגלל השואה, הרי דור שני לא חוו כלום, לא עברו כלום, הם נורמלים לגמרי, לגמרי.-
והיא אמרה לי מיד: "זה לא נכון".

יש רגעים כאלה, של קפיצות דרך.
רוב הזמן ההתבגרות היא תהליך ארוך ואיטי, אבל יש נקודות מסוימות, רגעים מסויימים שאפשר להצביע עליהם ולהגיד - פה התבגרתי קצת.
וזה היה רגע כזה. כי בו הבנתי פתאום שאמא שלי, סמל הנורמליות והילדות הישראלית הסטנדרטית, שגדלה אצל סבתא שלי, שהיא סבתא ככל הסבתות (ואיזה מדגם להשוואה בכלל היה לי?) שבאה אלינו הביתה מדי פעם לקבל אותנו מבית הספר, ומבשלת מרק ופתיתים, ותופרת את כל הכפתורים שנפלו מהבגדים..., שאמא שלי חוץ מהיותה אמא שלי היא גם בן אדם עם חוויות נפשיות שאני לא מכירה ולא יודעת עליהן דבר. שלא הכל כמו שנראה על פני השטח. שהחיים הם לא כמו ספר, שמגיע לסוף העלילה ואז סוגרים אותו והכל נשאר שם, בספר, ומחוץ לו החיים ממשיכים ללא הפרעה. בחיים האמיתיים, לסיבוך בעלילה שמופיע בפרקים הראשונים עלולה להיות השפעה על כל הפרקים הבאים, וגם על אלו שעדיין לא נכתבו. שללהיות דור שני דווקא יש משמעות, שהצל שהשואה הטילה מאפיל גם על ילדיהם של הניצולים.

המחקר האפיגנטי מעלה ממצאים לפיהם לחוויות שאנו חווים יש השפעה על הגנים שלנו, שינוי שניתן להוריש הלאה, לדור הבא. כלומר, ההשפעה של השואה על בני הדור השני היא לא רק באקלים הנפשי בו גדלו אלה לפעמים בגנים עצמם.
היום, 25 שנה אחרי שצפיתי בסרט ההוא, אני מרשה לעצמי לומר שאולי, אולי לזה שאני קצת חרדתית, לפחדים שלי שמדירים ממני שינה לפעמים, שגורמים לי לקום מהמיטה ולרוץ לבדוק שהילדים במיטות שלהם (אלא איפה?), לכל האסונות המדומיינים האינסופיים, לפחד הזה שמשהו יקרה לילדים שלי כשלא אהיה איתם-כשלא אהיה איתם-כשלא אהיה איתם---
אולי לכל זה יש גם קשר להיותי דור שלישי.

בטוח שלהיותי דור שלישי יש קשר לקושי הנפשי שלי עם הספר הזה.

***

כשהתחלתי לקרוא אותו, חשבתי שלא אמהר לכתוב עליו ביקורת.
על הספרים של אמונה אלון אני אוהבת לחשוב, אני אוהבת לקרוא אותם שוב, ולחשוב שוב.
למצוא עוד רבדים, עוד רעיונות ומשמעויות.
אבל כשסיימתי את הספר הזה, בערב אחד, עם פרצי בכי בין קטע לקטע, ידעתי שאני לא רוצה לחשוב עליו ובטח לא לקרוא שוב.
כל כך לא רציתי לחשוב עליו, עד שלא הצלחתי לישון כשסיימתי, למרות השעה המאוחרת.
לרגע חלפה בי המחשבה, שאנחנו בעצם טועים, טועים בכל ההתייחסות שלנו לניצולי שואה. הדמויות המשניות בספר, אלו שמעולם לא השתקמו ולא הקימו משפחה, יחד עם ניצולים אמיתיים, בשר ודם, שדעתם נטרפה עליהם ובילו את שארית חייהם בבתי משוגעים - אולי הם הנורמלים היחידים. משוגעים מי שהמשיכו הלאה, מי שמצאו כוחות, הקימו משפחות, גידלו ילדים אחרי כל מה שקרה.
רפרפתי על כל העיתונים בבית כדי להירגע.
(עיתונים? תהה בעלי כשסיפרתי לו בבוקר, זה מה שמנקה לך את הראש?
ובכן, כן. העיתונים הישראליים למרות כל הקטסטרופות, בהחלט יכולים להרגיע ולהרחיק אותך אחרי קריאת ספר שואה.
אלא אם כן אתה סגן הרמטכ"ל).
ולכן, אם לא אכתוב ביקורת עכשיו, כנראה שלא אכתוב בכלל.

וחבל, כמובן, שאני מפספסת את כל הנושאים לדיון ואת כל הרבדים והמשמעויות של הספר הזה.
הוא עוסק, בין השאר, בכוחה של המילה הכתובה, הלוכדת את המציאות ממש כמו שציור האותיות לוכד בתוכו לפעמים את משמעות המילה. המילה הכתובה הופכת את המציאות לסיפור, לוכדת את העבר ומחיה אותו, מחיה אותו כל כך עד שבספר הזה הוא מתערב עם ההווה, פסקה כאן ופסקה שם, ממלאת את החורים ואת הפערים. ומול הכוח הזה - חולשתן של המילים, המקום בו כוחן אינו עומד להן והן שוב לא יכולות לספר את מה שאי אפשר, אי אפשר לספר, כי טרם נבראו המילים שיכילו את הכאב.
ולא רק במילים, כי אם גם באמנויות נוספות כמו ציור. בכוחן ובמגבלותיהן.
הוא עוסק בקשר בין אם לילד, מה מגדיר את הקשר הזה, מה הופך אותו לכזה.

אבל מבחינתי, מעל לכל, הוא עוסק במחירים הנפשיים הקשים, הבלתי נתפסים, הבלתי ניתנים לתיאור, של הבחירה בפניה הועמדו הורים בתקופת השואה: להיפרד מילדיהם כדי לנסות להציל את חייהם או להישאר יחד, ולהגדיל את סיכויי ההילכדות והמוות.
ילדים שחזרו להוריהם לאחר שנקרעו מהורים מאמצים אהובים, ילדים שסבלו אצל הוריהם המאמצים, ילדים שאינם יודעים מי הוריהם, הורים שאינם יודעים מה קרה לילדיהם, כל אלה קיימים בספר, כל אלה סובלים מהטראומה ההיא, של הקריעה מההורים.
למסור את הילד שלך כדי להציל את חייו?
ומה אם ייתפס בכל זאת --- ואתה לא תהיה שם בשבילו?
ללכת עם הילד שלך למוות בטוח? לגזור דין מוות על הילד שלך?
ואיך לחיות אחר כך, אחרי שהכל נגמר, עם הבחירה? עם אי הוודאות?

וכך, הדיון של הספר בשאלות של זהות, חיפוש זהות, חיפוש בית, במובן הכי עמוק של המילה, מקום בטוח, מקום שאתה מזוהה איתו, שהוא חלק מהזהות שלך - הצטמצם אצלי לנקודה אחת: זהותם המפורקת של ניצולי השואה, שהשואה הטביעה חותם על זהותם, עד שכבר אי אפשר להפריד.
כשהם איבדו בית, הם איבדו גם את האפשרות לבית. לקיומו של מקום בטוח ומוגן.
בית ילדותו של גיבור הספר, שהוא "בית על מים רבים", שכן כל הולנד בנויה על מים שעלולים יום אחד להתפרץ ולשטוף אותה, מול ביתה של אשתו, בית האבן הירושלמי היציב בו גדלה ובו היא גרה עד היום, מסמלים בעיני את הפער בין ניצול השואה לזו שגדלה בארץ, בבטחון יחסי. פער שלא יכול להיסגר.

***

אין טעם לחשוב מה הייתי עושה אם-
אין טעם לחשוב מה הייתי עושה כש-
אין טעם לחשוב מה הייתי עושה במקום-
אין טעם לחשוב אין טעם לחשוב אין טעם לחשוב.

כל יום שואה, בין יום שואה אחד לאחר, כל פעם כשעולות המחשבות לראש.
מזכירה לעצמי:
אין טעם לחשוב מה הייתי עושה.
אף אחד לא יודע, אף אחד לא יכול לדעת. לא היינו שם, ומי שלא היה לא יודע.

אבל ממשיכה לחשוב.
האינסטינקט שלי אומר: לעולם לא הייתי נפרדת מהילד שלי. לעולם.
יבוא מה שיבוא, העיקר שאהיה איתו כשיבוא.

דודה של אמא שלי, שאני קרויה על שמה, היתה יחד עם בנה בדרכה לארץ עם קבוצה שיצאה מוינה ב-1939, קבוצה הידועה בשמה: קבוצת קלאדובו-שאבץ.
בארץ כבר המתינו לה כמה מאחיה ובעלה שעלה בעליה לא לגאלית.
הקבוצה נתקעה ביוגוסלביה, הסרטיפיקטים התעכבו וכך גם האניה. בעודה ממתינה שם כתבה מכתבים לבעלה ולאחיה שבארץ, ביניהם סבא שלי.
מכתבים המעידים לעיתים על יאוש ועצב רב:

"אחותי היקרה אני מודה לך על מה שכתבת אבל למה כל-כך מעט"

"כבר שבועיים אין לי שום מכתב מכם אנא כיתבו לי שוב 3 פעמים בכל שבוע, כי זה הדבר היחיד המביא לי שמחה ובלי זה אהיה בדיכאון".

לעיתים על אופטימיות:

"אל תדאגו לי אפילו רגע אחד. היינצי נראה טוב ב"ה. הוא משחק קולע לו זרים בדשא, הוא כבר 'חום' לגמרי. כששוכחים מדוע אנחנו כאן ב'הבראה' ושכל היקרים מחכים לנו בחוסר סבלנות לולי זה יכולנו להיות שבעי רצון לפעמים. אלא שההרגשה הגופנית איננה הכל יתן ה' ובמהרה נשוב ונתראה כולנו. אני מנשקת את כולם אלף נשיקות"

ולעיתים על חוש ההומור, שלא נטש אותה:

"אנחנו חיים כאן חיי עצלות ואיננו עושים דבר חוץ מלאכול. אני מאמינה סמי היקר שתהיה שבע רצון מאשתך היא הפכה להיות יידנה שמנה ממש"

על האפשרות להשיג סרטיפיקט רק עבור בנה ולשלוח אותו לאביו שבארץ היא לא היתה מוכנה לשמוע כפי שעולה ממכתבה לסבי:

"הנס היקר אתה כותב אודות צרטיפיקט לילדים עבור היינצי היקר אני מאמינה שעל זה אינך צריך לשאול כלל כי: א. לא אתן לנסוע לילד באופן שאהיה בנפרד ממנו זמן ממושך ולא תהיה לי מנוחה עד שנתאחד שוב, זה לא היה עד כה ובע"ה גם לא יהיה לנו בעתיד. ב. מתחשבים כאן מאד עם הילדים."

היא כמובן לא היתה יכולה להעלות בדעתה, שיוגוסלביה תיכבש בטרם ימצאו להם סרטיפיקטים והיא ובנה ירצחו ע"י הנאצים.

אולי האינסטינקטים ההישרדותיים שלי דפוקים, אולי אני תבוסתנית, אבל למרות שאני כן יודעת את הסוף, אני מזדהה איתה עד עומק לבי.
ממרחק הזמן והשנים ברור לנו: לו היתה שולחת את בנה לבד, הוא היה ניצל. בארץ חיכה לו אביו, והדודים שלו.
אבל היא חששה, הפלגה שלמה לבדו, הסכנות האורבות בים, תקופת מלחמה. היא לא רצתה להיפרד ממנו. היא לא נפרדה ממנו.

***

בהולנד בתקופת הכיבוש הנאצי, מלמד אותנו הספר, הדילמה היתה אכזרית במיוחד.
בהולנד פעלה מחתרת שסייעה להורים למסור את ילדיהם לחסידי אומות עולם שהסכימו להסתיר אותם. אבל במחתרת כמו במחתרת, מידור המידע נשמר היטב, וההורים לא ידעו לאן נשלחו ילדיהם.
הספר מתאר את הניתוק הרגשי הנדרש מהורים כדי להמשיך הלאה, להמשיך לחיות, לשרוד, כדי שיוכלו לחזור לילדיהם. את המחיר הרגשי ששילמו גם הילדים.

הספר נפתח בתעלומה: הסופר יואל בלום מגיע לאמסטרדם למרות שאמו, בהיותה בחיים, ביקשה ממנו לעולם לא לשוב להולנד. במוזיאון היהודי הוא מגלה תמונה של אמו ובזרועותיה תינוק שאיננו הוא.
יואל בלום מגלה את פתרון התעלומה מיד בתחילת הספר, אנחנו הקוראים - לא. (אלא אם כן מנחשים, כפי שאני ניחשתי).
אנחנו מצטרפים ליואל במסע לכתיבת עברו, שהוא מסע לעיכול והבנה של הבלתי נתפס לעיכול ולהבנה, אנחנו מתוודעים לסיפור לאט לאט, כאילו כדי להבין את התהליך שעובר יואל בהפנמה של הסיפור הזה שמערער את כל מה שידע על עצמו ועל משפחתו.

בסיום הספר, וכאן מגיע ספוילר שאם טרם קראתם בבקשה אל תקראו כי חבל שיהרס לכם, הרי ברור שאתם הולכים לקרוא את הספר הזה, חבל מאוד אם לא, פשוט תעצרו את קריאת הביקורת כאן, כי היא תסתיים עם הספוילר הזה,-



נכדו של יואל שואל אותו אם הוא בעצם היה תחליף עבור אמו, תחליף לבן שאבד לה
ויואל בלום עונה:
לא. אין תחליף לילד.
והמילים האלה הן כל כך דו משמעיות.
מצד אחד - אין תחליף לבן. יואל בלום, הבן האוהב, המסור, מעולם לא הצליח להיות עבור אמו תחליף לבנה שאבד. את השבר הזה בלבה, הוא מעולם לא היה מסוגל לאחות.
ומצד שני - אין תחליף לבן. יואל בלום התקבל כבן לכל דבר ועניין. אמא שלו היתה אמא שלו והוא היה בנה. לא תחליף. הדבר האמיתי.

כך, לאורך כל הספר הזה, חסד גדול, אהבה גדולה מצד אחד, ומצד שני - עצב נורא, קורע לב על מה שאבד ועל מה שלעולם לא נדע.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על בית על מים רבים