קריאת הספר לוותה בתחנונים- שיגמר כבר.. לא כי, חס וחלילה, זה ספר לא טוב. זה ספר מצוין, לפי קטגוריות של ספרים "רגילים". אבל איך אפשר לשפוט? רציתי שיגמר כי הזמן- כל פעולה שנכתבת, כל דיאלוג, כל דמות, מרוחים בזמן-אושוויץ המשונה הזה- אתה רק רוצה לרוץ על פני הזמן ולשרוד. אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר נכונה את התחושה שהייתה לי מהספר. היא הייתה שונה ודומה בו זמנית לתחושה המותחנים והרומנים, שבהם אני צועקת על דמות שתתחיל לרוץ, ונושמת לרווחה שהיא יוצאת מהתסבוכת.
אני חושבת שפרימו הוא בשיא שלו שהוא מתאר בני אדם פרטיים (למרות כשהוא מתאר "טיפוסים", גם כאן וגם ב"שוקעים והניצולים" הוא משתמש במין חן אירוני, קומית אבסורדית ואפלה). אולי כי זה הכי חשוב לו להדגיש את המימד האנושי של הדמויות- וזה הcore של הספר, ומכאן הוא קיבל את שמו- זהו ספר על אנשים פרטיים שהילכו במחנה אושוויץ וזוכים סוף סוף לדבר (שורה, פסקה, פרק שלם) שיבדיל אותם מהשאר שהיו סביבם בתקופה ההוא. הסיפורים על האנשים הפרטיים "עטופים" בהגות ששואלת- "הזהו האדם?" (שם גאוני לדעתי, שיכול להיות שמו של כל ספר בערך בעולם, אבל גם רק של הספר הזה).

בהיותי חובבת ק.צטניק (עד כמה שאפשר לחבב.. אני מעריכה את האופן שבו הוא כותב) היה לי קשה לא להשוות בין שתי הדרכים לתיאור אותו המחנה שבו שניהם היו. ביחד עם "ללא גורל" (שלא קראתי), אלו אולי שלושת העדויות בפרוזה החשובות ביותר שיש לנו על אושוויץ. וכמה הם שונים, פרימו ויחיאל. האחד שכלתן, נטורליסט, מערבי אפילו, נאור אפילו. השני מדבר ממעמקי הטירוף, הטראומה, הכוכב השחור שלו. האם יש קשר לסביבת הכתיבה שלהם- איטליה מול ישראל, ולאופן שבה היא התעצבה? האם זו האישיות, או המקצוע הקודם- תלמיד ישיבה לעומת כימאי?
בכל מקרה... אלו רק כמה נקודות.

היום, באמצע החיים, נזכרתי בכמה שאני אוהבת את סדרת הספרים הזו. במוח שלי ריצדו- לילה, אלנה, לילה, אלנה, לילה- אלנה. חשבתי על מבחנים בסגנון מעריב לנוער- איזה דמות את מ"החברה הגאונה", לילה או אלנה? ואני חושבת שאם היו שואלים אותי אז כנראה הייתי אומרת ששניהם. אלנה היא הכוח השקול, המיושב- היא כוח יצרני, שיכול להפיק דברים כי המחשבה שלה פועלת באופן לינארי. הוא מסתגל באופן כמעט חסר קונפליקטים לחברה ומשגשג בה, אבל נמצא בצרימה מול עצמו. לילה היא המחשבה שקופצת מא' לד' ואז ת' ושוב א', כוח מחשבה יצרי ופרוע ואסוציאטיבי, אמוטיבי, שניצוצות המהירות שלו יוצרים ברקים של גאונות אבל גם מלאה ברעל ובאי יכולת להשתנות וליצור (הילדה, הספר שלא נכתב). אחת נלחמת בשנייה, אחת מגדירה את השנייה. זה קצת כמו ניטשה והאסתטיקה הדיונוסית (לילה) והאפולונית (אלנה). זה בדיוק זה... אולי הרבה סיפורי כפילים עוסקים בעצם בשתי קווים מגבילים ומקבילים אלו של התרבות, ואולי אפילו של היקום כולו.
וכמובן, אי אפשר שלא למות מעניין כשקוראים את אירועי המאה העשרים בראי הנפוליטני. אני אישה צעירה. האם אחריב את עצמי או אתן לעצמי להיחרב על ידי עולם ואנשים חסרי פשר? לאן אני נמשכת?
כשאריסטו דיבר על כותבי טרגדיות מצוינים... הוא בטח התכוון למי שיכולה לעשות עבודה כמו אלנה פרנטה. שרטוט מדויק של משהו שהיה יכול לקרות, משהו שהוא יותר מציאותי מציאותי. תקראו!

קצת בנאלי לשים "נבוקוב" ו"גאון" באותה השורה. אבל הרשו לי...
לוליטה יה יה בלה בלה אחד הספרים הטובים שנכתבו במאה העשרים זה נכון. מה עוד נגיד על ההשתקפויות, ועל משחקי המילים, והמשפטים, והבר, והברמן. הו כרמן! מישהו, נראה לי מרשל דושאן (שהיה קצת דוש, נכון) אמר שאמן אמתי הוא זה שיכול לתקשר עם התת המודע הקולקטיבי. נבוקוב עשה את כל כך טוב- הוא חזה את העתיד. הוא ראה מגמה, כאילו-מינורית אבל אדירה בגודלה
"משהו" ביחס שלנו לילדים, שעדיין לא הצלחתי לעמוד עליו, השתנה עם הפיכתה של אמריקה לאימפריה תרבותית. אולי זה הפסיכולוגיזם. אולי זו הפורנוגרפיה. אולי זה הוליווד (תראו את הסרט an open secret כדי להבין כמה עיר הסרטים עשויה למעשה שרשראות שרשראות של קוויליטז למיניהם). אולי זו הבורגנות ההארד קור ההיא, גלגול משונה של ויקטוריאניות (שכידוע היו מוזרים עם ילדים גם כן) עם הבתים והדשא הירוק, ובני נוער חופשיים מעבודה ובעלי פנאי לפתח תרבות נגד- הילדים הם שלנו אבל לא שלנו. אידיאליזיצה לילדות אולי? הרי... I was so happy when I was 13, Happy and beutiful. פוקו בעוד אחת.. שתיים.. (סתם).
ה"משהו" הזה מתבטא ביתר שאת בתרבות שלנו- בהערצה את היופי, בילדים שלא מסתובבים לבד, בגילאים היורדים של הדוגמניות והדוגמנים, העניין התקשורתי בתופעת הפדופיליה , בעובדה שיש (הידעתם?) סיווג מיוחד של מחלת הOCD שנקראת POCD, פדופיליה או. סי. די, שלמעשה מבטאת פחד ממחשבות לא רצוניות על פגיעה בילדים. אפשר לראות את האובססיה הקולקטיבית למיניות של ילדים בתאוריות הקונספירציה ברשת, נושא שאני חוקרת בימים אלו (על דעת עצמי) כשאנשים כמו הילרי קלינטון, ג'ון פודסטה, אהוד ברק (הוא משלנו!) מואשמים על ידי 12% מהאמריקנס בשימוש פולחני בילדים בטקסים פגניים (קווליטי?) תעשו גוגל על המושגים "Pizzagate" ו "Qanon".
אני רואה את זה בכל הבוטיקים הקטנים האלה עם הבגדים לנשים בורגניות, שמטשטשות את גזרות הגוף הנשיות עד להתפקע, כמו שהומברט אולי היה אומר. אני רואה אמהות עירוניות, יפות ובשלות שמנסות להידמות לילדות נחמדות וערניות (כלומר: ערניות לקנאה של אימא שלהן, ועל כן עתידות לפתח איזו סינדרומה פסיכולוגית) שלהן ברישול הילדי (הסטייל התל אביבי של הנשים הוא לא יותר מרישול ילדותי שלוקח לו המון זמן להראות יפה בבקרים)(וזה הזמן לשאול את עצמנו- האם ולריה, בורגנית המתנהגת כילדה, אשתו ההראשונה של הומברט סבלה מסוג של פדופיליה עצמית, פדופיליה נשית, המופנית כלפי פנים בהתענגות על עצמית- ילדותית לעומת זו הגברית המופנית כלפית החוץ, אל הקורבן? הערת שוליים.)
קיצ קוצ... מה רציתי להגיד? אה כן. אמריקה. לוליטה. פדופיליה. זה נושא מעניין, באמת. נבוקוב חזה משהו מהעתיד וזה סימן שהיה לו קשר ל"אמת", לממשי comme nous dit, גאונות שנובעת מניתוח מודע או לא מודע של מגמות תרבותיות וזיהוי של כאלו העתידות להגיע.
מנחם פריז' כתב בסוף של הספר שהומברט מסמל את אירופה הישנה ועוד לוליטה (דולי, אני מבקשת ממכם! נכון שזה שהעבודה שהוא המציא לה שם היא עוד חלק מ"הפארודיה המעוותת" של הומברט על אבהות?). I agree. אירופה ההיא שנהייתה כל כך מעודנת עד שהיא טבעה בזמן (לאב יו, הארי, לאב יו הומברט, וכל אותם גברים אירופאים של שנות העשרים).