'האיש שלא היה שם', מספר את השתלשלות פרשיית 'תאיר ראדה' - הרצח שהתרחש בבית הספר 'נופי גולן' שבקצרין. מתוך נקודת המבט של אלוגה זדרוב, רעייתו של רומן זדורוב, מי שהואשם ברצח של תאיר.

אז למען הסר ספק, אני לא אובייקטיבי. מודה. אני סבור שרומן זדורוב חף מפשע, שתפרו לו תיק. ומתוך מסקנה זו, ניגשתי לקרוא את ספרה של אולגה.

ובכן, מה יש לי להגיד על הספר? הספר כתוב ברהיטות רבה, הוא בהיר, קולח וזורם. ניכר שהספר נכתב עבור הציבור הרחב והעממי, אין בו סיבוכים ופלפלנות, והוא מחוסר דקדוקי עניות כאלו ואחרים. אולגה מדגישה שוב ושוב, את חשיבות ה'שכל הישר' והעדר הוכחה פורנזית או קורלציה ממשית הקושרת את רומן לרצח.

העדר הפלפלנות והכתיבה הפופולרית של הספר, יש בה נקודת זכות אך גם חובה, אליה וקוץ בה. מצד אחד, הספר משכנע, הקורא הישר, אמור להסכים לטענות המובאות בספר. אך מנגד, אדם שמעט עסק ודש בפרשה (קרא את ספרו של ד"ר חיים סדובסקי, עקב אחר הפרסומים של רועי וויס או אפילו צפה בסדרה הדוקומנטרית 'צל של אמת'), לא ימצא בספר חידושים מרעישים וגילויים דרמטיים. הכל כבר ידוע, ואין אינפורמציה חדשה בספר. יתר על כן, הספר לא מתייחס לטענות רבות בעד זדורוב. בקיצור, הספר לא מקיף, מבחינתי הוא 'שער כניסה' ונקודת התחלה בלבד.

אמרתי 'נקודת התחלה', אבל זה לא לחלוטין מדוייק. שכן, הספר מתמודד עם פסק הדין וטענות הפרקליטות. מי שנטול רקע על הפרשייה, לא לגמרי יבין את הטענות שבספר. הספר יוצא מתוך הנחת מוצא שהקורא מכיר פחות או יותר את פסק הדין, ואת הטענות שכנגד זדורוב.

מה עוד יש לי להגיד על הספר? אמרתי שהספר קולח ורהוט, אגיד גם שהספר קצר והוא נקרא בלילה אחד (192 עמ' והפונט גדול). בספר גם מובאים תיאורים נרחבים על אופיו של רומן, על תמימותו ועל טוב ליבו. כמו כן, בספר מובאים גם חלקים מתוך יומנו של זדורוב (שזה חידוש גם למי שמצוי בפרשיה). ובסך הכל, הספר די טוב. אני ממליץ לקרוא. ארבעה כוכבים.

כה אמר המשורר תומאס סטרנס אליוט: "אין שיטה בכתיבה, מלבד להיוולד אינטליגנטי"... אז זהו זה, שהמחבר הדתי פרופ' שנרב וספרו 'קרן זווית' הם סמל ומודל לאינטליגנטיות!

ציינתי שהמחבר גם דתי וגם פרופסור - ולא בכדי. הספר, אולי יותר מכל ספר אחר, מביא לידי ביטוי את ה'דתיות' וה'פרופסוריות' - במה דברים אמורים?

אז ראשית כל, המאמרים, שנעוצים בראשיתם ב'פרשת השבוע', מהר מאוד מתגלגלים לעסוק במגוון רחב של נושאים וסוגיות. החל מה'פיסיקה, הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה של הראיה', דרך 'דינמיקה של שמות פרטיים' וכלה בשאלה 'האם יש יהודיים בלונדינים?'... ה'דתיות' והפרופסוריות' משולבים להם יחדיו. ולבד מהקשת העשירה של הנושאים (שקמצוץ מזערי שטחתי כאן), הרי שהטיפול נעשה באמצעות דיסציפלינות רבות הנמצאות ב'ארגז הכלים' של המחבר. מדע, פילוסופיה, ביולוגיה, פיסיקה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ועוד ועוד, בכל עושה המחבר שימוש יעיל, עשיר מחכים ואינטליגנטי.

אך יותר מכך, צף לפנינו החיבור המעניין שבין ה'חול' וה'קודש'. אצל המחבר יסודות בסוציולוגיה המדינית של תומס הובס מסבירים 'פשט' בתלמוד, 'הכבדת לב פרעה' מוסברת באמצעות מודלים פסיכולוגיים של פרויד ופסק הלכה של הגר"מ פיינשטיין מושתת על עמדה אנליטית המזכירה את הגותו של הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום.

המחבר אינו נאיבי, והכתיבה נעשית בהרבה 'שכל ישר' ובחשיבה ריאלית. החילוץ, הפרשנות ההתאמה או ההנגדה של המקורות היהודיים, איננו מאולץ ומלאכותי. שנרב מודע היטב לעובדה שלעיתים רבות לפנינו שני תחומי דעת שאין ביניהם הרמוניה, והסתירה בלתי פתירה. הישרות של המחבר, הדתי מצד אחד, והפרופסור מאידך - כובשת.

לא למותר לציין, שהכל הכל נעשה תוך כתיבה שוטפת, זורמת ושנונה המלאה באנקדוטות משעשעות ומעוררות עניין.

לאור כל האמור, צפוי בהחלט ששנרב יזכה בחמישה כוכבים שיאירו באור יקרות. אז, אסביר מדוע הכוכב החמישי איננו מואר. כאמור, הספר גדוש באינפורמציה מעניינת וחשובה. ולמרות זאת, אין לו תוכן עניינים או מפתח נושאים! בספר שכזה, הדבר הראשון שמתבקש הוא לערוך סוג של מפתח למען ירוץ בו הקורא. הדבר לא נעשה. ולטעמי, זה אסון קטסטרופלי.

אז בקיצור, הרי אני פונה אליך, קורא נבון ומשכיל, במידה ואתה מחשיב עצמך כאדם אינטליגנטי המשתוקק לספר עשיר, מקורי, מחכים עם הרבה משמעות - רוץ ומצא מבוקשך ב'קרן זווית' של שנרב - ממליץ בחום!

הספר 'המיועד' נכתב על ידי חיים פוטק לפני יותר מחמישים שנה (ותורגם מחדש על ידי שי סנדיק)...

בגדול, העלילה מעט קיטשית ובנאלית. הספר סובב סביב ידידות בלתי אפשרית. ידידות בין שני נערים יהודיים (בגיל ההתבגרות), הבאים משתי עולמות מנוגדים. זה מהזרם החסידי-אורתודוכסי וזה מהדתי-מודרני. העולם השמרני והעולם הליברלי.

ציינתי קודם שהספר נכתב לפני יותר מיובל שנים, ולא בכדי. הספר 'תמים' מידי לדור שלנו. 'תמים' לטוב ולמוטב. ואכן, אם אצטרך לסכם את ביקורתי במילה אחת, אגיד שהספר פשוט 'תמים'. תמים, לטוב ולרע - כלפי מה הדברים אמורים?

כמי שמכיר היטב וחש מחובר לשני הזרמים, חשתי שפוטק 'שיטח' ו'הקליל' את שתי העולמות. היה חסר לי מאוד תיעוד ותיאור מחקרי על התפתחותם של השמרנות האורתודוכסית והפתיחות המודרנית. גם המצע האידאולוגי או ההשקפתי של שתי העמדות כמעט ולא נסקר כלל בספר. הספר מידי תמים בכדי להיכנס למורכבות הזו. וחבל.

הספר 'תמים' גם בעלילה שלו. אל תצפו לאיזה טוויסט מפתיע ולתפנית והתפתחות דרמטית בלתי צפויה - ממש לא, הספר צפוי ו'תמים' לכדי זה. התמימות מורגשת גם בידידות שבין שני הנערים. זו ידידות תמימה, ידידות, שמחוסרת מורכבות או דיאלקטיקה. ידידות של עולם אטופי. והתמימות מדבקת היא. התמימות אינה מאפיינת רק את שני גיבורי הספר, אלא עוברת היא כחוט השני בשאר הדמויות. פוטק מתאר דמויות אידאליות הצבועות כולם בצבע שונה אך אחיד . דמויות שיצאו מהקופסא. דמויות תמימות.

ה'תמימות' כה רבה, עד שאין בספר אזכור מפורש למיניות. מדובר בשני נערים מתבגרים, והיה צפוי שחלק מהותי משיחתם יעסוק סביב אהבה ומיניות. ואעפ"כ הספר חף מזה. הספר 'נקי' ו'תמים'.

אף כתיבתו של פוטק 'תמימה'. בכתיבה עדינה, רגישה ואנושית מתאר פוטק את החברות בין שני הנערים. בחופן רגישות ובמלא חום ואהבה פוטק מעצב את הדמויות, ללא הצטעצעויות ומלאכותיות. בקיצור, הכתיבה נאה, זכה וטהורה. כתיבה משכנעת ותמימה.

ארבעה כוכבים אאיר ל'מיועד' בשל התמימות הזכה שאבדה בעידן הפוסטמודרני. הכוכב החמישי אינו מואר, וגם הוא מחמת ה'תמימות'. יש גבול. המורכבות הייתה חסרה לי...

ואתם, רוצו לקרוא. זו פנינה ספרותית של ממש!

את המחבר, פישל שניאורסון, אני מעריך מאוד. ספרו 'חיים גראביצר' הוא יצירת אומנות מפוארת, מלאת חיים ועומק פילוסופי ופסיכולוגי. ככה שניגשתי לספר ברף גבוה, ואולי מסיבה זו התאכזבתי עמוקות. מאכזב. זה הסיכום שלי.

ראשית כל, כתיבתו של שניאורסון מייגעת וטרחנית למדי. במשך כל החלק הראשון (עשרות על עשרות עמודים) מטריח עצמו שניאורסון לתאר לנו את משעולי העיירה, את הנערים, את הזאטוטים, את שלוליות המים, את קרני השמש האביביות או את הבוץ שניגר מגלגלי המרכבה... תשקיפים ותיאורים אלו מיושנים, מורכבים ומסובכים. כתיבה זו קשה לקריאה. אני נוהג להבליג על כך במידה והיא יפה מצד עצמה, או כאשר יש בה הוספה הנותנת ניואנס, נופך מיוחד או צבע מרהיב לעלילה – אך לא כך הוא בספר שלפנינו. התשה לשם התשה. אף דמות לא מרוויחה עומק בשל התיאורים המייגעים הללו [וזאת בשונה מספרו 'חיים גראביצר']. מיותר לחלוטין. מתיש, מכביד ובעיקר מעייף...

אז על מה העלילה? אז ככה, אחרי החלק הראשון, הטרחני והמיותר למדי. הגענו לליבת העלילה שבמרכזה הוויכוח שבין יונה גייטל'ש לד"ר גולדפאלם. יונה מייצג את ההגות החסידית (ובעיקר החב"דית), בעוד שגולדפאלם הוא נציג מובהק של הפילוסופיה הרציונלית בכלל, והקאנטיאנית בפרט.

ואם התאכזבתי מהחלק הראשון מחמת הטרחנות והריקנות, הרי שהחלק השני מאכזב אף יותר. בעודי קורא את החלק הראשון, ציפיתי כבר להגיע לחלק השני, לוויכוח. לפחות אזכה להנות ממנה גדושה של תוכן, משמעות ולעימות סוער. אך כמי שמתמצא היטב במחשבה החסידית, וידו רב לו בהגותו של קאנט – נחלתי אכזבה מרה. הפילוסופיה של קאנט אינה מוצגת באופן סיסטמתי ולוגי כראוי (וזו כבר ממש פגיעה אישית בקאנט), והטענות החסידיות די נבובות, רדודות ומחוסרות משמעות. ממש חבל.

אז בסיכומו של דבר, אני לא ממליץ על הספר. לא נהנתי ולא השכלתי. שני כוכבים קלושים אני נותן, וזאת רק בשל העובדה היחידה שנהנתי מהרעיון לערוך וויכוח ועימות בין ההגות החסידית לקאנטיאנית.

כאחד שמחבב ספרים פילוסופיים בכלל, שיח אודות 'אמונה באלוהים' בפרט, וספר שמשלב בין שני אלו בפרטי פרטות – הרי שאחר עלעול קצר, רכשתי את ספרו של רט, כדבר המובן מאליו.

והרי ביקורתי הצנועה:

מטרתו המוצהרת של הספר, הוא לשכנע את הקורא שהאמונה באלוהים מושתת על יסודות ונדבכים רציונליים. כיצד? מה הארגז הכלים בו בוחר רט לשכנע את הקורא? לדידו של רט, טיעונים פילוסופיים ו'שכל ישר' סוללים את הדרך הבטוחה למטרה. כך שהספר הוא ספר עיון תיאולוגי-פילוסופי, עם טיעונים קלאסיים והשלכות והסקות לוגיות כנדרש.

וככך, כשאנו נדרשים לכתוב ביקורת - ולו קצרה ושטחית שכזו - עלינו לשאול את עצמו, האם באמת רט עמד בדרישה שהציב לעצמו? 'פשוט להאמין' מספק את הסחורה? הטיעונים משכנעים? או שמא והוא רצוף כשלים לוגיים ואין הוא אלא אסופה של דרשות והבלי אפולוגטיקה?

אז ככה, לטעמי, התשובה אינה חד משמעית. ראשית, בשונה מקונטרסים של 'שכנוע בגרוש', המציפים וגודשים אותנו, כמעט ללא אוויר לנשימה. הרי שהספר הנוכחי מתיימר לעמוד בדרישות הרציונליות ובסטנדרטים המקובלים – בעידן של היום, זו כבר פריצת דרך משמעותית והשיג לא מבוטל. על כך אני מצדיע בכל הכבוד והערכה.

רט, מאמין שניתן לכתוב ספר מקיף, עמוק וממצה ב'פשטות' מצד אחד, אך במהותו יהיה נאמן לתוכן לחלוטין. כך ללא ז'רגון פילוסופי וטיעונים מסורבלים, מנסה רט לשכנע אותנו שהאמונה באלוהים היא רציונלית, ורק 'עם הארץ', 'הדיוט' או 'סתם תרצן' ו'ספקן רדיקלי' יכול לעמוד בעקביות בעמדה האתאיסטית.

אלא, שכאן רט נכשל כישלון חרוץ. הספר פשטני למדי. לדידי הספר רק משמש כטריגר וכפתיח לנושא המדובר, הוא ממש לא ממצה. הספר מעורר למחשבה, ואל לנו לזלזל בטיעונים שנכתבים בו, אך בסופו של יום, הספר לא סיסטמתי, ומעט 'מקליל' את השיח ועושה לעצמו 'חיים קלים'.

המחבר, משה רט, הוא תלמידו של הפילוסוף הרב ד"ר מיכאל אברהם (שאני אישית, מאוד מעריך. מאוד). 'פשוט להאמין', של רט הוא בבחינת 'המהדורה המקוצרת והרכה' להגותו של הרב אברהם, ולספרו המונומנטלי 'שתי עגלות וכדור פורח' (שארחיב עליו את הדיבור, בהזדמנות אחרת). הדמיון בין הטיעונים מעורר לפליאה רבתית. אך בעוד שאברהם הוא שיטתי ולא משאיר 'קצוות פתוחים', הרי שרט בחר את הפשטות על פני השיטתיות. זה המחיר שגובה ה"פשוט", הוא מרדד את ה"להאמין".

ולמרות זאת, אני ממליץ בחום על הספר. הוא מעורר למחשבה רצינית, לשיח אינטליגנטי ולדיון אינטלקטואלי. זו התקדמות זעירה, אך חשובה מספיק בכדי לקרוא את הספר.

שיהיה לכולם קריאה מועילה ומהנה!

שפירא, הוא אישיות מרתקת ומורכבת, אך יותר מכל, הוא רחב אופקים. 'רחב' במובן האמתי של המילה. וככזה, גם ספרו מבטא זאת.

הספר מכיל אסופה בלתי נגמרת של רעיונות, מחשבות, הגיגים, מכתמים, הגות וגם שטות...

ספריו של שפירא הם רבי מכר. זו עובדה. הציבור הישראלי קורא את ספריו בשקיקה רבה ובליקוק אצבעות. ספריו הם חגיגה של ממש!

מדוע? אז ככה, בדור הפשטני של היום, התאהבנו בקיצור. האריכות היא טורח עלינו, מסות פילוסופיות כמו גם, מודלים ארוכים בז'רגון האקדמאי נעשו לסבל של ממש. שפירא חף מכל זה.

כתיבתו של שפירא אנקדוטית, וקצרצרה להחריד. הוא רהוט ובהיר, כמעט עממי. שפירא כותב בגובה הקורא. בלי לועזיזציה וטרמינולוגיה אקדמית - ומכאן האהבה העצומה. אבל... וכאן יש אבל מאוד גדול...

למרות שגם לי יש פוביה מטקסטים מרוחים וארוכים, ואלרגיה כרונית למגילות בלתי נגמרות. יש לי סלידה ורתיעה גדולה מאסופה אסוציאטיבית מפה ומשם ללא 'עמוד שדרה' שמקשר בין כל הפנינים והמרגליות.

ככה שאם תשאלו אותי "על מה הספר?" אשתעל קמעא, אפלוט אויר, ואגיד ש"האמת, אין לי מושג". דומני שכל עמוד ועמוד, צועק את הפתגם העתיק והמחוכם 'מרוב עצים לא רואים את היער!'...

יפה כתב כאן מישהו שקריאת הספר נותנת תחושה שעוברים תחת מטר של זיקוקים, אך בסופו של דבר לא נשארים עם משהו אמיתי ביד. זהו מופע מרהיב, אך רחוק וקישוטי למדי.

ואחרי הכל, שפירא הוא אוצר בלום של אינפורמציה, הספר הוא מכרה זהב של 'ווארטים' תובנות ומרגליות. סוקרטס, ווילאם ג'יימס, פרויד, קהלת, בודה, ש"י עגנון, ניטשה, דוסטוייבסקי, הרקליטוס, 'צרצ'יל - כולם כולם לוקחים חלק מהריקוד המהפנט הזה.

אז בסיכומו של דבר, כפי שכתב כאן אחד, הספר הוא בהחלט חביב, אך ממש לא הכרחי. דומני שזה הסיכום הטוב ביותר. חביב, ותו לא.

הסופר רי'צרד פלנגן אמר פעם שספר מעולה מאלץ אותך לקרוא את נפשך מחדש... ואם תרצו, זו תמצית הגאונות של סוזן קולינס במשחקי הרעב שלה.

לא אכחד, שהתחבטתי רבות האם לעלות רישמויי עלי כתב. מה כבר אוכל להוסיף שלא כבר נכתב? דומני שכל ביקורת שאכתוב, כל תשבוחת שאשרבט, כל הגיג או מחשבה - כבר נכתב בצורה משובחת יותר בסקירות והביקורות שקדמו לי. מה גם, שמלאכה מורכבת לכמת ולתמצת בכמה שורות בודדות, ספר מורכב, הגדוש למכביר בתובנות פסיכולוגיות אפופות במימד אקזנציאליסטי.

ובכל זאת, אשתפך בכמה גרגרים...

יפה עיצבה סוזן את הדמות הראשית - קטניס. סוזן ביד אמן השכילה לצייר דמות שקל להתחבר אליה. ולא מחמת אישיותה הכובשת, מעלותיה הקוגנטיביות או מזגה העליז והאופטימי. להיפך, קטניס עטפה עצמה בשכבה עבה של קור רוח. דמעותיה יבשו. וכל כולה משדרת הבעה מנוכרת אדישה ונטולה רגשות. דמותה הטרגית של קטניס, כאשר טוב ליבה משולב יחד עם מחסום רגשי-חברתי, יוצר לפנינו דמות יחודית מזן נדיר, אמיתי ומלא אמינות.

הסיפור מסופר מכלי ראשון, מה שגורם לקורא להתבגר עם הדמות, לחוות אותה ולהיכנס לעולמה של קטניס, ולצדדיה המורכבים. האמפתיה והזדהות עם רוך וטוב ליבה מצד אחד, והכעס והסלידה ממחסומיה הרגשיים מאידך, מאפשר לקרוא לבחון היטב את צדדי אישיותו, את מעלותיו ומגרעותיו, את אהבתו ושנאתו, את ידידיו ואת שונאיו, ולהרהר פעם נוספת בבחירותיו ואהבתיו...

לטעמי, הספר מיועד לבני הנעורים בכלל, ולגיל ההתבגרות בפרט. כך שקראתי את הספר מעט באיחור, ואעפ"כ אני ממליץ עליו בחום לכל אוהבי ספרות משובחת באשר הם. הכתיבה יפיפה, סוזן אינה מעמיסה בקלישאות וכתיבתה מחוסרות במניירות ובמוטיבים זולים המנסים לסחוט מהקורא פרצי דמעות. אדרבה, סוזן כותבת באיפוק רב, והדמויות משדרות אמינות רבה. העולם האמיתי נחשף לפניך ומוגש לפניך על טס של כסף.

הספר מכיל בתוכו כמה סיפורים ומעשיות. אך מבחינתי, לוז הסיפור הוא על טרגדיה. על אהבה בלתי ממומשת. הגיבור, קטניס, מחמת מחסומיו הרגשיים ומפני הסיטואציות המורכבות, אינו נותן לנפשו לקבל אהבה כנה, זכה וטהורה. המחזר, פיטה - שסוזן עיצבה אותו בקווים דקיקים של אידאת הטוהר ורף מוסרי גבוה ונשגב. ובקיצור, התגלמות של שלמות - פעמים ואינו מודע שאהבתו הגדולה, קטניס, אינה אלא 'משחקת את המשחק' (תרתי משמע)...

היו כאן שכתבו, שסוזן חטאה שציירה את פיטה כהתגלמות כל הטוב שבעולם, ולא עיצבה אותו כדמות מורכבת ונוגת כקטניס. אך זה לא נכון, ממש לא. הספר הוא על קטניס. פיטה אינו אלא דמות המשרתת את קטניס. דווקא מחמת העובדה שקטניס הוא התגלמות המוסר והטוב, הוא זה שיוצר אצל הקורא את האמוציות והכעס הרב על קטניס, שאינה משכילה לראות את המציאות באור הנכון...

כבר כתבתי שהספר עמוס בתובנות פסיכולוגיות. לא אנהג כרוכל ואמנה את כולם. ורק אציין לדוגמא אחת. סוזן מתארת נהדר את התובנה שעשיית טוב לזולת, גורמת לו לחוש חובה כלפי עושה הטובה. עודף של עשיית טוב גורמת לזולת לחוש שיעבוד מוחלט, דבר שיכול להוביל לרתיעה מהטוב, לדחיתו ואף ליצור, באופן פרדוקסלי, שנאה עזה לבעל הטובה והתכתשות מתמדת...

עד עתה כתבתי מעט על מהות הספר. אך כל מהות מתוארת בתוך מסגרת ספרותית. ספר טוב, זה ספר שיש הרמוניה ואיזון בין המסגרת לתוכן. בין הבית מזוזה לקלף. בין העטיפה למתנה. אז זהו, שסוזן גם אתגר זה צולחת נהדר. המסגרת העלילית אינה נופלת, והיא רצופה במתח רב והיא נקראת בשקיקה ובנשימה עצורה. 'משחקי הרעב' מסופר בעולם עתידני, עולם דיכוטומי של מפונקים ומשועבדים. כאשר המשועבדים נאלצים לשלוח מידי שנה נער ונערה שישחקו למוות לקול צחוקם של המפונקים. ואם תרצו יש כאן קריאת תיגר, בוז וביקורת חדה על תרבות הריאלטי. על הריגוש שבשום דבר. על הצחוק בריאלטי על חשבון הזולת. על חוסר התוכן שבעולם הפוסט-מודרני. על ההבל הבלים.

ובכל זאת, כדרכי, אסיים במילה של ביקורת. במינון הכללי, סיפור המסגרת והעטיפה תופס יותר מידי מקום בספר. קטעי התוכן והתובנות אינן באות לידי סיפוק. ולדעתי, היה על סוזן להרחיב במהות, ולהקטין בצורה משמעותית את המסגרת.

ואחרי הכל, זו מלאכת גאונות של ממש. אז אתן לסוזן ארבעה כוכבים המאירים באור יקרות . ואתם הקוראים, רוצו לקרוא. מומלץ!