ביקורת ספרותית על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1 מאת סוזן קולינס
ספר טוב

---

הסופר רי'צרד פלנגן אמר פעם שספר מעולה מאלץ אותך לקרוא את נפשך מחדש... ואם תרצו, זו תמצית הגאונות של סוזן קולינס במשחקי הרעב שלה.

לא אכחד, שהתחבטתי רבות האם לעלות רישמויי עלי כתב. מה כבר אוכל להוסיף שלא כבר נכתב? דומני שכל ביקורת שאכתוב, כל תשבוחת שאשרבט, כל הגיג או מחשבה - כבר נכתב בצורה משובחת יותר בסקירות והביקורות שקדמו לי. מה גם, שמלאכה מורכבת לכמת ולתמצת בכמה שורות בודדות, ספר מורכב, הגדוש למכביר בתובנות פסיכולוגיות אפופות במימד אקזנציאליסטי.

ובכל זאת, אשתפך בכמה גרגרים...

יפה עיצבה סוזן את הדמות הראשית - קטניס. סוזן ביד אמן השכילה לצייר דמות שקל להתחבר אליה. ולא מחמת אישיותה הכובשת, מעלותיה הקוגנטיביות או מזגה העליז והאופטימי. להיפך, קטניס עטפה עצמה בשכבה עבה של קור רוח. דמעותיה יבשו. וכל כולה משדרת הבעה מנוכרת אדישה ונטולה רגשות. דמותה הטרגית של קטניס, כאשר טוב ליבה משולב יחד עם מחסום רגשי-חברתי, יוצר לפנינו דמות יחודית מזן נדיר, אמיתי ומלא אמינות.

הסיפור מסופר מכלי ראשון, מה שגורם לקורא להתבגר עם הדמות, לחוות אותה ולהיכנס לעולמה של קטניס, ולצדדיה המורכבים. האמפתיה והזדהות עם רוך וטוב ליבה מצד אחד, והכעס והסלידה ממחסומיה הרגשיים מאידך, מאפשר לקרוא לבחון היטב את צדדי אישיותו, את מעלותיו ומגרעותיו, את אהבתו ושנאתו, את ידידיו ואת שונאיו, ולהרהר פעם נוספת בבחירותיו ואהבתיו...

לטעמי, הספר מיועד לבני הנעורים בכלל, ולגיל ההתבגרות בפרט. כך שקראתי את הספר מעט באיחור, ואעפ"כ אני ממליץ עליו בחום לכל אוהבי ספרות משובחת באשר הם. הכתיבה יפיפה, סוזן אינה מעמיסה בקלישאות וכתיבתה מחוסרות במניירות ובמוטיבים זולים המנסים לסחוט מהקורא פרצי דמעות. אדרבה, סוזן כותבת באיפוק רב, והדמויות משדרות אמינות רבה. העולם האמיתי נחשף לפניך ומוגש לפניך על טס של כסף.

הספר מכיל בתוכו כמה סיפורים ומעשיות. אך מבחינתי, לוז הסיפור הוא על טרגדיה. על אהבה בלתי ממומשת. הגיבור, קטניס, מחמת מחסומיו הרגשיים ומפני הסיטואציות המורכבות, אינו נותן לנפשו לקבל אהבה כנה, זכה וטהורה. המחזר, פיטה - שסוזן עיצבה אותו בקווים דקיקים של אידאת הטוהר ורף מוסרי גבוה ונשגב. ובקיצור, התגלמות של שלמות - פעמים ואינו מודע שאהבתו הגדולה, קטניס, אינה אלא 'משחקת את המשחק' (תרתי משמע)...

היו כאן שכתבו, שסוזן חטאה שציירה את פיטה כהתגלמות כל הטוב שבעולם, ולא עיצבה אותו כדמות מורכבת ונוגת כקטניס. אך זה לא נכון, ממש לא. הספר הוא על קטניס. פיטה אינו אלא דמות המשרתת את קטניס. דווקא מחמת העובדה שקטניס הוא התגלמות המוסר והטוב, הוא זה שיוצר אצל הקורא את האמוציות והכעס הרב על קטניס, שאינה משכילה לראות את המציאות באור הנכון...

כבר כתבתי שהספר עמוס בתובנות פסיכולוגיות. לא אנהג כרוכל ואמנה את כולם. ורק אציין לדוגמא אחת. סוזן מתארת נהדר את התובנה שעשיית טוב לזולת, גורמת לו לחוש חובה כלפי עושה הטובה. עודף של עשיית טוב גורמת לזולת לחוש שיעבוד מוחלט, דבר שיכול להוביל לרתיעה מהטוב, לדחיתו ואף ליצור, באופן פרדוקסלי, שנאה עזה לבעל הטובה והתכתשות מתמדת...

עד עתה כתבתי מעט על מהות הספר. אך כל מהות מתוארת בתוך מסגרת ספרותית. ספר טוב, זה ספר שיש הרמוניה ואיזון בין המסגרת לתוכן. בין הבית מזוזה לקלף. בין העטיפה למתנה. אז זהו, שסוזן גם אתגר זה צולחת נהדר. המסגרת העלילית אינה נופלת, והיא רצופה במתח רב והיא נקראת בשקיקה ובנשימה עצורה. 'משחקי הרעב' מסופר בעולם עתידני, עולם דיכוטומי של מפונקים ומשועבדים. כאשר המשועבדים נאלצים לשלוח מידי שנה נער ונערה שישחקו למוות לקול צחוקם של המפונקים. ואם תרצו יש כאן קריאת תיגר, בוז וביקורת חדה על תרבות הריאלטי. על הריגוש שבשום דבר. על הצחוק בריאלטי על חשבון הזולת. על חוסר התוכן שבעולם הפוסט-מודרני. על ההבל הבלים.

ובכל זאת, כדרכי, אסיים במילה של ביקורת. במינון הכללי, סיפור המסגרת והעטיפה תופס יותר מידי מקום בספר. קטעי התוכן והתובנות אינן באות לידי סיפוק. ולדעתי, היה על סוזן להרחיב במהות, ולהקטין בצורה משמעותית את המסגרת.

ואחרי הכל, זו מלאכת גאונות של ממש. אז אתן לסוזן ארבעה כוכבים המאירים באור יקרות . ואתם הקוראים, רוצו לקרוא. מומלץ!

» ביקורות נוספות של הגיונות
» ביקורות נוספות על משחקי הרעב - משחקי הרעב #1