ביקורת ספרותית על החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1 מאת אלנה פרנטה
ספר מעולה

---

ארבעה כרכים שנבלעו ברעבתנות, בשקיקה, בתסכול - איך יכול להיות שמישהי הסבה לי עונג כה רב ולא תהייה לי דרך להכיר לה תודה על כך? אולי, למרות שהיא עצמה מסרבת להיחשף, השאירה לפחות כתובת למעריצים? תיבה שאני מדמיינת אותה גדושה במכתבים שלא נקראו וביניהם אחד, באיטלקית מתורגמת-אוטומטית, מישראל. הייתי כותבת לה איך מילותיה, שקלחו ושאבו וסיפרו עוד ועוד ליוו אותי במשך חודש מאתגר במיוחד, והעניקו לי שעות של הסחת-דעת מוחלטת מהדאגה, מההמתנה, מהכאבים. הייתי תוהה מהו החומר הזה שהכניסה ביצירה שלה, שהפך את האופטלגין ליעיל הרבה יותר, ובעצם כמעט מיותר ביומיים האחרונים - היומיים של הכרך האחרון? ובעיקר, בעיקר הייתי שואלת אותה בסקרנות אמיתית, בוערת, שיודעת שלא תיענה: קיימת לילה כזאת?

כי לילה היא דמות כל-כך יוצאת-דופן, כל-כך כריזמטית וכל-כך לא שגרתית, שאני רוצה לדעת מיד האם אלנה פרנטה המציאה אותה, או הכירה אחת כזו מקרוב. שתי האפשרויות מלהיבות: אם אכן הכירה לילה אמיתית, הרי שזכתה להציץ לפתחו של הר וזוב אנושי - תוסס מאינטלקט, מבעבע מכישורים ויכולות, מאיים לכלות את עצמו וסביבתו אם לא ימצא פורקן. כזאת הייתה לילה. נתזים מעולמה הגועש וחסר המנוח הושפרצו על סביבתה ומשכו אליה הערצה ועוינות. לֶנוּ, שחברותה עם לילה ניצבת במרכזם של הרומנים ומסופרת מנקודת מבטה בלבד, הייתה תופסת את נתזי-הלבה הלוהטת ובוחנת אותה מכל כיוון, מתאמצת בכל כוחה ללמוד משהו על המעמקים האפלים בהם נוצרה. בדמיונה ראתה נהרות מאגמה נסתרים זורמים בראשה של חברתה, מתיכים יחד רעיונות שהיא לעולם לא תצליח להעלות בדעתה. פעמים רבות הייתה מואסת בכוויות שנגרמו לה והייתה מתרחקת מלילה לתקופה, ועם זאת תמיד המתינה בדריכות, בתערובת של קנאה וגאווה, להתפרצות המרהיבה שידעה שלילה מסוגלת לה.

יסלחו לי כל קרובי ומכרי, אבל איני יכולה להצביע על לילה כזו ביניהם. אינטליגנטית בטירוף, מרושעת, נדיבה, מסקרנת בלי גבול. הייתי רוצה מאד להכיר את לילה במציאות, להיות חברה שלה, להתהלך גם אני על לוע ההר, שרב הנסתר בו על הגלוי, ולהתענג ולהתחלחל בו-זמנית מהחום והריח העולים ממנו. האם הייתי נופלת שבי? אוהבת? מקנאת בה, לה? נמשכת לקרבתה, זקוקה לאישורה? מאפשרת למילותיה לפגוע בי? שמחה ביכולתה להצית אותי ועם זאת כועסת בקושי להתלקח לבד, ללא האבן שלה?

אני אינני מכירה לילה כזאת, ואולי גם פרנטה לא. האפשרות הזו, הסבירה יותר, מעוררת בי התפעלות כנה - גם בהיעדר אדם ממשי מול עיניה, היה בכוחה לברוא דמות כה מהפנטת, שעצם אזכור השם שלה יוצר מתח עז אצל הקורא. בלב קל אני יכולה לומר שלילה היא מן הדמויות הספרותיות המקוריות והבלתי-צפויות שנתקלתי בהן אי-פעם. באופן מפתיע, איני בטוחה עד כמה אהבתי אותה, אבל מה שבטוח, אהבתי מאד לקרוא כל פסקה שנגעה בה.

סוג של לילית, הלילה הזאת, אם הצליחה לכשף אותי כך, עד שהתעלמתי כליל מכל השאר: מנאפולי והשכונה האלימה בה הרומנים מתרחשים, מהמאבקים הפוליטיים הזרים לי באיטליה של שנות החמישים והלאה, משלל הדמויות המפותחות היטב, כיאה לרומן בן קרוב לאלפיים עמודים, וכמובן - מן החברות המרתקת והמסובכת של לֶנוּ ולילה, שלעומתה מערכות היחסים הכושלות שלהן עם הגברים בחייהן - יחסים שלרוב הם המקור הראשי למתח ולמרוכבות - דהו והחווירו. לכל אלו תמצאו סקירות רבות ומעניינות, אני התמסרתי לכישוף.

כמה ימים אחרי שסגרתי את הספר האחרון בצער - נגמרו לי הספרים, אבל לא תקופת ההתאוששות - גיליתי שבדיוק השבוע, בתזמון מושלם, יצאה לשידור הסדרה המבוססת על הכרך הראשון. שמחתי מהחדשה הזו מאד, למרות שאחרי כמה נסיונות גישוש בסביבתי הבנתי שאצטרך לעלוץ לבדי (מה כבר ביקשתי, את החברה הקוראת?). ולמרות שאני מאסכולת "הספר מנצח" - הפעם אני סקרנית במיוחד לראות את הגיבורות על המסך, אחרי מאמצי ליהוק ממושכים. והכי חשוב: אולי אני אבין סוף-סוף מה זו איטלקית ומה זה דיאלקט, לעזאזל!

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על החברה הגאונה - הרומאנים הנפוליטניים #1