אני לא זוכרת אם כתבתי על זה פעם ומכיוון אני לא הטיפוס שינבור בשלל פוסטים כדי לחפש איזה אזכור מפעם, אני פשוט אקח את הסיכון ואולי אחזור על עצמי. אני מאד אוהבת קומדיות רומנטיות. מאד. לא סתם רואה אחת מידי הרבה זמן ונהנית אלא צופה שוב ושוב ושוב ובלי להגזים אפשר לקבוע שיש כאלה שראיתי איזה מאה פעמים. אגב, לא רק כאלה שנחשבות איכותיות. גם הכי אידיוטיות, אלה שאת כל התסריט שלהן אפשר לנחש אחרי 3 דקות, שהדיאלוגים שלהן מעוררים גיחוך גם אצל אנשים טפשים במיוחד, את כולן אני אוהבת. דרמות רומנטיות, לעומת זאת, פחות עושות לי את זה, עד שמגיעים לאנגליות. על אליזבט בנט עם כל ששת הפרקים שלה שרפתי הרבה הרבה שבתות שלמות (ואולי גם ימים באמצע שבוע. לא זוכרת), עוד מהתקופה שהצריכה רכישה לא זולה של שתי הקלטות.
אז ברור שאהבתי את הספר הזה. נכון שהוא מונח אצלי כבר הרבה מאד זמן ועד היום לא פתחתי אותו. כנראה רכשתי עם עוד איזה כמה ספרים ומאז שהנחתי אותו על המדף התייחסתי רק לשם. כיוון שרק סיימתי את ההיסטוריה העממית של ארצות הברית חשבתי שמתאים לי לקרוא על אותו העניין בפרוזה ואיכשהו מהשם הסקתי שזה בכלל אמריקאי עם הצפון והדרום שלו. כמה כיף היה להתבדות.
כן, רומן רומנטי. נכון, גם תקופתי, תקופה שאפשר למצוא בה עניין גם מפני שמדובר באחת הסופרות הראשונות בעידן המודרני, שגם היא, איך לא, אנגליה, וגם משום שמדובר בראשית התיעוש באנגליה (ובעולם, בעצם) ובשינויים שהוא חולל. גאסקל, שלא כמו אוסטין, ברונטה או אליוט שהרומנים שלהן מתרחשים בעיקר באנגליה הכפרית ובפערים המעמדיים שם, מתארת את העיר התעשייתית, מעמד התעשיינים בצפון אנגליה ומעמד הפועלים שם, והיחסים ביניהם. זאת אנגליה של דיקנס בתוספת יחסים רומנטיים, וזה קצת מפתיע (וחשוב) שאישה אנגליה ידעה את כל זה, כלומר את כל החלק הלא רומנטי, כי לא נראה לי שעבורה לעשות תחקיר כדי להביא את הלך הרוחות בקרב מעמדות שאין ביניהם יחסים חברתיים ובמערכת שנשים כמעט שלא לוקחות בה חלק, היה עניין טריוויאלי. בכל זאת, אישה באנגליה של המחצית הראשונה של המאה ה-19 לא יכולה לעשות מה שמתחשק לה.
היה כיף גדול. מצד אחד רומן שמתפתח באיטיות המתבקשת עם כל המהמורות, חוסר ההבנות וכל מה שצריך, א לה ג'ין אוסטין, והערבוב הזה עם יחסי העבודה, ראשית התאגדות מעמד הפועלים וקשיי המסחר עוד מאפשר לי לספר לעצמי שבסך הכל אני קוראת ספרות טובה.


















