אני לא זוכרת אם כתבתי על זה פעם ומכיוון אני לא הטיפוס שינבור בשלל פוסטים כדי לחפש איזה אזכור מפעם, אני פשוט אקח את הסיכון ואולי אחזור על עצמי. אני מאד אוהבת קומדיות רומנטיות. מאד. לא סתם רואה אחת מידי הרבה זמן ונהנית אלא צופה שוב ושוב ושוב ובלי להגזים אפשר לקבוע שיש כאלה שראיתי איזה מאה פעמים. אגב, לא רק כאלה שנחשבות איכותיות. גם הכי אידיוטיות, אלה שאת כל התסריט שלהן אפשר לנחש אחרי 3 דקות, שהדיאלוגים שלהן מעוררים גיחוך גם אצל אנשים טפשים במיוחד, את כולן אני אוהבת. דרמות רומנטיות, לעומת זאת, פחות עושות לי את זה, עד שמגיעים לאנגליות. על אליזבט בנט עם כל ששת הפרקים שלה שרפתי הרבה הרבה שבתות שלמות (ואולי גם ימים באמצע שבוע. לא זוכרת), עוד מהתקופה שהצריכה רכישה לא זולה של שתי הקלטות.

אז ברור שאהבתי את הספר הזה. נכון שהוא מונח אצלי כבר הרבה מאד זמן ועד היום לא פתחתי אותו. כנראה רכשתי עם עוד איזה כמה ספרים ומאז שהנחתי אותו על המדף התייחסתי רק לשם. כיוון שרק סיימתי את ההיסטוריה העממית של ארצות הברית חשבתי שמתאים לי לקרוא על אותו העניין בפרוזה ואיכשהו מהשם הסקתי שזה בכלל אמריקאי עם הצפון והדרום שלו. כמה כיף היה להתבדות.

כן, רומן רומנטי. נכון, גם תקופתי, תקופה שאפשר למצוא בה עניין גם מפני שמדובר באחת הסופרות הראשונות בעידן המודרני, שגם היא, איך לא, אנגליה, וגם משום שמדובר בראשית התיעוש באנגליה (ובעולם, בעצם) ובשינויים שהוא חולל. גאסקל, שלא כמו אוסטין, ברונטה או אליוט שהרומנים שלהן מתרחשים בעיקר באנגליה הכפרית ובפערים המעמדיים שם, מתארת את העיר התעשייתית, מעמד התעשיינים בצפון אנגליה ומעמד הפועלים שם, והיחסים ביניהם. זאת אנגליה של דיקנס בתוספת יחסים רומנטיים, וזה קצת מפתיע (וחשוב) שאישה אנגליה ידעה את כל זה, כלומר את כל החלק הלא רומנטי, כי לא נראה לי שעבורה לעשות תחקיר כדי להביא את הלך הרוחות בקרב מעמדות שאין ביניהם יחסים חברתיים ובמערכת שנשים כמעט שלא לוקחות בה חלק, היה עניין טריוויאלי. בכל זאת, אישה באנגליה של המחצית הראשונה של המאה ה-19 לא יכולה לעשות מה שמתחשק לה.

היה כיף גדול. מצד אחד רומן שמתפתח באיטיות המתבקשת עם כל המהמורות, חוסר ההבנות וכל מה שצריך, א לה ג'ין אוסטין, והערבוב הזה עם יחסי העבודה, ראשית התאגדות מעמד הפועלים וקשיי המסחר עוד מאפשר לי לספר לעצמי שבסך הכל אני קוראת ספרות טובה.

קיטוב. שני צדדים מנוגדים, שחיים במחיצה אחת, כשהאחד מדגיש את שונותו של האחר זה מה שאומר השם ובזה עוסק הספר. גסקל - סופרת אנגליה בת המאה ה 19 - הפתיעה אותי בחדות אבחנותיה ובנכונותה לבדוק הנחות יסוד בחברה בה היא חיה.

משפחת הייל עוברת מכפר קטן, הנמצא בדרום אנגליה הכפרית, בו היה מר הייל כומר הכפר, אל עיר צפונית תעשייתית, מילטון (בדוייה - מבוססת כנראה על מנצ'סטר) עקב החלטה של הכומר שאמונתו התרופפה, להתפטר ולעבור עם משפחתו לעיר המפוייחת. המשפחה מונה אשה ובת, מרגרט, שהיא גיבורת הסיפור: נערה יפה בעלת שאר רוח, עם שיפוט מוסרי תקיף, ועם ביטחון של בת 18 שיש רק אמת אחת ורק "נכון" אחד וכל השאר הוא כמובן שקר ושיקול דעת פסול. קורות המשפחה הזו ובעיקר קורותיה של מרגרט מציירים, מעבר לסיפור המרתק, את קורותיה של אנגליה אחרי המהפכה התעשייתית, על המתח הקיים בין "העולם הישן" החקלאי, מסורתי, דתי לעתים אפילו פגאני, לבין העולם החדש התעשייתי, על ההמצאות והטכנולוגיה, כמו על החיים המשתנים והקשר בין אדונים לעובדיהם. גסקל מספרת פה סיפור אנושי שעיקרו הוא שינוי החל בשני הגיבורים על כורחם. לא רק בגלל סיפור האהבה אלא בגלל ההתחככות של כל אחד מהם בחייו והשקפותיו של רעהו, ואומר את מה שכולנו יודעים: ההכרות הופכת אויב לאוהב. או לכל הפחות למכר נסבל.

גסקל היתה בת 7 כשג'יין אוסטן נפטרה. מעניין להשוות בין שתי הסופרות. אוסטן עסקה רק בבני האצולה הזעירה, בעלי הקרקעות באנגליה. בספריה אין שום ביטוי למעמד הפועלים או המשרתים. עולמה מכיל רק "אדונים" ולמשרתים אין קול. גסקל מתעניינת במעמדות נמוכים, המשרתים מקבלים אצלה גוף וקול, הפועלים הם בעלי אישיות מובחנת. אוסטן עסקה רק בנושא הנישואים של בנות אצולה עניות המגיעות לפירקן עם מועמד ראוי מבחינה כספית ורצוי שיהיה גם חביב עליהן. נושאיה של גסקל מגוונים יותר ועוסקים במעמדות שונים ובדילמות מוסריות ואחרות. שתי הסופרות היו בנות לאב כומר, שתיהן מתו בגיל צעיר יחסית ממחלה, ואצל שתיהן מופיע אלמנט ההגנה של הבת על ההורה שצריך לגונן עליו מהמציאות שהוא לא יכול לקבל, כדוגמת "אמה" של אוסטן. אצל שתיהן אפשר למצוא תיאורים מלאי הומור המתארים בני אדם מצחיקים אם כי ההומור של גסקל יותר מוחצן והצחיק אותי יותר.

אהבתי את הספר. הוא כתוב היטב, עוסק בנושאים רלוונטיים אף היום, התרגום עשה חסד עם קוראים שמתקשים עם סגנון כבד ומיושן. סיפור האהבה יחבב את הספר על קוראים רומנטיים, תאורי החיים באנגליה של אמצע המאה ה 19 ימשכו קוראים שאוהבים ספרים היסטוריים.
נקודה שיכולה להפריע היא דיונים ארכניים של הגיבורים לגבי מוסר או דת. הם כנראה היו הכרחיים בזמן שיצא הספר לאור (בהמשכים בעיתון של דיקנס, שהיה פטרונה המוצהר) אבל יכולים להעיק היום. אני דילגתי בלי נקיפות מצפון.
מי שספרות אנגלית - במיוחד תקופתית - עושה לו את זה - ייהנה מהספר, כמוני.

רומן שדן בפערים חברתים. הרבה מסרים חברתים מוסווים בשיח בין הבריות. המון ביקורת חברתית חבויה על הסנובה הלונדונית הריקה מתוכן, על מעלת האדונים ועל חסרון המשרתים. על השביתה ועל סיבותיה. אנגליה בראשית התעשיה .

יש קטעים בספר שמזכירים מאוד את ג'ין אוסטן בגאווה ומשפט קדום. הספר מומלץ גם כדי ללמוד על אנגליה בעת ההיא. גם כדי להבין רחשי לב של חברה רוחשת. וגם כי הרומן נחמד.

במאה ה – 19 בעקבות המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה-18 אנגליה מחולקת לדרום חקלאי ושופע ולצפון תעשייתי והומה, שני החלקים של הארץ שונים מאד זה מזה, בכפרים בדרום הכל ירוק, האויר צח והזמן זורם בעצלתיים. אנשים מבקרים זה אצל זה כשמתחשק להם וללא הזמנה מפורשת ואילו בערים בצפון אין רגע דל, כולם עובדים שעות מרובות, יש אדונים עשירים בעלי בתי החרושת ופועלים פשוטי עם ששכרם דל ללא ביטחון כלכלי וולא הטבות סוציאליות כלשהן והמגורים שלהם צפופים ודחוקים, ילדים עובדים מגיל צעיר מאד כדי לעזור בפרנסת המשפחה ולכן אינם לומדים אפילו קרוא וכתוב.

מרגרט הייל הגיעה ללונדון בגיל 9 לחיות ולהתחנך בבית דודתה ביחד עם אדית בתה של הדודה בת אותו הגיל. לא מוזכר מדוע היא אינה גדלה ומתחנכת אצל הוריה למרות שעל פניו משפחת הייל הכפרית אינה עשירה, אבל גם אינה חסרה דבר. אדית ומרגרט שונות מאד, אך מסתדרות מצויין זו עם זו ועם נישואיה של אדית לקפטן לנוקס, מרגרט הבוגרת חוזרת לבית הוריה בכפר הלסטון. היא להוטה לחזור למחוזות ילדותה ומסתגלת לחיים בכפר במהירות, אלא שזמן קצר לאחר מכן, אביה הכומר מודיע למשפחתו הקטנה שעליהם לעזוב. התעוררו בו ספקות לגבי אמונתו והוא כבר הודיע לכנסיה על עזיבתו את הכמורה והופך להיות נון-קונפורמיסט. מאותו הרגע שהתקבלה ההחלטה, עליו למהר ולמצוא לבני משפחתו מגורים ולעצמו תעסוקה במקום אחר, רצוי הרחק מהלסטון במקום בו איש אינו מכיר אותם. הוא נעזר בחברו מאוקספורד – מר בל שממליץ לו להעביר את המשפחה לצפון לעיר התעשייתית מילטון, שם הוא מכיר ויכול לעזור לו למצוא דירה וגם תלמידים ללמד כדי שיוכל להתפרנס.

רוב רובו של הסיפור מתרחש אחרי המעבר למילטון – עיר מאובקת ומעושנת שאובך סמיך מיתמר מעליה, עשן המכונות שבבתי החרושת, אובך שנראה למרחוק. הכל בה אפור ומאובק ותושביה עסוקים מאד שעות רבות ביממה. קומץ אדונים בעלי מטוויות שולטים בה ביד רמה והבילוי היחיד שנשאר לפועלים אחרי שעות העבודה הוא שתיה משותפת בפאב הסמוך.

התלמיד הראשון של הכומר הייל הוא ג’ון ת’ורנטון וכך הוא ומרגרט מתוודעים זה לזו. איש עצור ומאופק. דרכו מרגרט הדעתנית והסקרנית מתוודעת לעבודה בבית החרושת וגם לקומץ פועלים מה שגורר ביקורת מאד לא מאופקת מצד אמו, אחותו וחבריו האדונים של ג’ון ת’ורנטון. מרגרט סופגת את הביקורת, אבל אינה משנה את דרכיה. בעוד שבחברת המעמד העליון היא נחשבת לבוטה ולא ראויה, בצד השני היא זוכה לחברות אמיצה של האנשים הפשוטים.

ברומן הזה אנחנו מתוודעים לאיגודים המקצועיים ולצד השביתה הגדולה של הפועלים והאירועים קורעי הלב שמשתמעים ממנה, מתפתח מתח רומנטי שהולך ומתעצם בין מרגרט לג’ון, כמובן למורת רוחה של אמו, אך גם באופן מסויים למורת רוחם של שני הצעירים שלשניהם אין כל נסיון מינימלי בתחום האהבה, מה שגורר מצידם תגובות חדות הפוכות מאד לרגשות האמיתיים.

מסתבר שבניגוד לעמיתיו בעלי המטוויות, ת’ורנטון אינו אטום כמו שזה נראה על פניו ובמהלך הסיפור אפשר לראות אצלו ניצנים קטנטנים של סוג של הטבות סוציאליות ודאגה לבריאות הפועלים שלו גם אם זה בא מתוך המחשבה האנוכית משהו שפועלים בריאים יכולים לעבוד יותר.

בספר הזה יש 528 עמודים ואני סיפרתי כאן רק את המסביב, אבל בלי ספויילרים בכלל, אהבתי מאד את הסוף שלו. התרגשתי מאד בכמה וכמה מקומות בסיפור. יש בו המון תיאורים ואני, מה לעשות, קצת פחות טובה בספרים עם המון תיאורים, אני חסרת סבלנות בנושא הזה, אבל זה חשוב כדי לתאר את התקופה והמקום. זה משקף מאד את ההבדלים בין הדרום ממנו באה מרגרט לבין הצפון אליו היא הלכה בעקבות אביה ומעצים את השינויים שהיא בעצמה חווה. באופן שממש לא אופייני לי, קראתי בסבלנות גם את התיאורים ולא דילגתי עליהם. קראתי לאיטי ונהניתי מאד.
הבנתי שיש לספר סוג של המשך מודרני יותר ואני תוהה אם יתרגמו גם אותו.

הציטוט הבא הוא מעמ’ 95 כשהדגש הוא על המשפט האחרון בציטוט, אני מוצאת שהוא רלוונטי גם היום בדיוק כמו במאה ה- 19:

“…את הארובות שלי שיניתי מרצוני עוד לפני שהפרלמנט התערב בעניין. נשאתי בהוצאה כספית מיידית, אבל היא משתלמת לי בחסכון בפחם. אני לא בטוח שהייתי עושה את זה אילו חיכיתי שהחוק יאושר. במקרה כזה מוטב היה לחכות שילשינו עלי ויקנסו אותי, ואז הייתי מערים קשיים רבים ככל האפשר מבחינה חוקית לפני שאני נכנע, כי כל החוקים שהאכיפה שלהם מותנית במלשינים ובקנסות מתרוקנים מתוכן בגלל המנגנון הנתעב…”

בסוף הספר יש אחרית דבר מאת לאונה טוקר בו היא מתארת קוים לדמותה של הסופרת עצמה בנוסף להסטוריה של התקופה. בולט מאד הדמיון בין הסופרת לדמות הראשית בסיפור. אני ממליצה לא לדלג, אלא אם אתם כבר מכירים את הפרטים.

נחמד לקריאה