“במאה ה – 19 בעקבות המהפכה התעשייתית שהחלה במאה ה-18 אנגליה מחולקת לדרום חקלאי ושופע ולצפון תעשייתי והומה, שני החלקים של הארץ שונים מאד זה מזה, בכפרים בדרום הכל ירוק, האויר צח והזמן זורם בעצלתיים. אנשים מבקרים זה אצל זה כשמתחשק להם וללא הזמנה מפורשת ואילו בערים בצפון אין רגע דל, כולם עובדים שעות מרובות, יש אדונים עשירים בעלי בתי החרושת ופועלים פשוטי עם ששכרם דל ללא ביטחון כלכלי וולא הטבות סוציאליות כלשהן והמגורים שלהם צפופים ודחוקים, ילדים עובדים מגיל צעיר מאד כדי לעזור בפרנסת המשפחה ולכן אינם לומדים אפילו קרוא וכתוב.
מרגרט הייל הגיעה ללונדון בגיל 9 לחיות ולהתחנך בבית דודתה ביחד עם אדית בתה של הדודה בת אותו הגיל. לא מוזכר מדוע היא אינה גדלה ומתחנכת אצל הוריה למרות שעל פניו משפחת הייל הכפרית אינה עשירה, אבל גם אינה חסרה דבר. אדית ומרגרט שונות מאד, אך מסתדרות מצויין זו עם זו ועם נישואיה של אדית לקפטן לנוקס, מרגרט הבוגרת חוזרת לבית הוריה בכפר הלסטון. היא להוטה לחזור למחוזות ילדותה ומסתגלת לחיים בכפר במהירות, אלא שזמן קצר לאחר מכן, אביה הכומר מודיע למשפחתו הקטנה שעליהם לעזוב. התעוררו בו ספקות לגבי אמונתו והוא כבר הודיע לכנסיה על עזיבתו את הכמורה והופך להיות נון-קונפורמיסט. מאותו הרגע שהתקבלה ההחלטה, עליו למהר ולמצוא לבני משפחתו מגורים ולעצמו תעסוקה במקום אחר, רצוי הרחק מהלסטון במקום בו איש אינו מכיר אותם. הוא נעזר בחברו מאוקספורד – מר בל שממליץ לו להעביר את המשפחה לצפון לעיר התעשייתית מילטון, שם הוא מכיר ויכול לעזור לו למצוא דירה וגם תלמידים ללמד כדי שיוכל להתפרנס.
רוב רובו של הסיפור מתרחש אחרי המעבר למילטון – עיר מאובקת ומעושנת שאובך סמיך מיתמר מעליה, עשן המכונות שבבתי החרושת, אובך שנראה למרחוק. הכל בה אפור ומאובק ותושביה עסוקים מאד שעות רבות ביממה. קומץ אדונים בעלי מטוויות שולטים בה ביד רמה והבילוי היחיד שנשאר לפועלים אחרי שעות העבודה הוא שתיה משותפת בפאב הסמוך.
התלמיד הראשון של הכומר הייל הוא ג’ון ת’ורנטון וכך הוא ומרגרט מתוודעים זה לזו. איש עצור ומאופק. דרכו מרגרט הדעתנית והסקרנית מתוודעת לעבודה בבית החרושת וגם לקומץ פועלים מה שגורר ביקורת מאד לא מאופקת מצד אמו, אחותו וחבריו האדונים של ג’ון ת’ורנטון. מרגרט סופגת את הביקורת, אבל אינה משנה את דרכיה. בעוד שבחברת המעמד העליון היא נחשבת לבוטה ולא ראויה, בצד השני היא זוכה לחברות אמיצה של האנשים הפשוטים.
ברומן הזה אנחנו מתוודעים לאיגודים המקצועיים ולצד השביתה הגדולה של הפועלים והאירועים קורעי הלב שמשתמעים ממנה, מתפתח מתח רומנטי שהולך ומתעצם בין מרגרט לג’ון, כמובן למורת רוחה של אמו, אך גם באופן מסויים למורת רוחם של שני הצעירים שלשניהם אין כל נסיון מינימלי בתחום האהבה, מה שגורר מצידם תגובות חדות הפוכות מאד לרגשות האמיתיים.
מסתבר שבניגוד לעמיתיו בעלי המטוויות, ת’ורנטון אינו אטום כמו שזה נראה על פניו ובמהלך הסיפור אפשר לראות אצלו ניצנים קטנטנים של סוג של הטבות סוציאליות ודאגה לבריאות הפועלים שלו גם אם זה בא מתוך המחשבה האנוכית משהו שפועלים בריאים יכולים לעבוד יותר.
בספר הזה יש 528 עמודים ואני סיפרתי כאן רק את המסביב, אבל בלי ספויילרים בכלל, אהבתי מאד את הסוף שלו. התרגשתי מאד בכמה וכמה מקומות בסיפור. יש בו המון תיאורים ואני, מה לעשות, קצת פחות טובה בספרים עם המון תיאורים, אני חסרת סבלנות בנושא הזה, אבל זה חשוב כדי לתאר את התקופה והמקום. זה משקף מאד את ההבדלים בין הדרום ממנו באה מרגרט לבין הצפון אליו היא הלכה בעקבות אביה ומעצים את השינויים שהיא בעצמה חווה. באופן שממש לא אופייני לי, קראתי בסבלנות גם את התיאורים ולא דילגתי עליהם. קראתי לאיטי ונהניתי מאד.
הבנתי שיש לספר סוג של המשך מודרני יותר ואני תוהה אם יתרגמו גם אותו.
הציטוט הבא הוא מעמ’ 95 כשהדגש הוא על המשפט האחרון בציטוט, אני מוצאת שהוא רלוונטי גם היום בדיוק כמו במאה ה- 19:
“…את הארובות שלי שיניתי מרצוני עוד לפני שהפרלמנט התערב בעניין. נשאתי בהוצאה כספית מיידית, אבל היא משתלמת לי בחסכון בפחם. אני לא בטוח שהייתי עושה את זה אילו חיכיתי שהחוק יאושר. במקרה כזה מוטב היה לחכות שילשינו עלי ויקנסו אותי, ואז הייתי מערים קשיים רבים ככל האפשר מבחינה חוקית לפני שאני נכנע, כי כל החוקים שהאכיפה שלהם מותנית במלשינים ובקנסות מתרוקנים מתוכן בגלל המנגנון הנתעב…”
בסוף הספר יש אחרית דבר מאת לאונה טוקר בו היא מתארת קוים לדמותה של הסופרת עצמה בנוסף להסטוריה של התקופה. בולט מאד הדמיון בין הסופרת לדמות הראשית בסיפור. אני ממליצה לא לדלג, אלא אם אתם כבר מכירים את הפרטים.”
