מהי כתיבה? כלומר, כתיבת פרוזה. רגע, אבל זהו בדיוק העניין - אם ננסה להגדיר מהי פרוזה מיד נגלה שהסוגה מכילה וגולשת אליי תחומים רבים: שירה, פילוסופיה, היסטוריה, מדע, כלכלה, מוסר...

אם נבקש למתוח קו גס של תולדות הכתיבה, מבחינה צורנית נתחיל בשירה אפית (הומרוס) ונגיע עד לימינו אלו בהם כול אחד למעשה הוא ״סופר״ הכותב פרוזה (למשל, בפוסט בפייסבוק או במדיום אחר). העיסוק הפך מההרואי, הקולקטיבי והנעלה של אז (העיסוק בגיבור שהוא לרוב מלך שמלכותו נגזרה משמיים) אל הפרטי והמוגבל, לחוויה האישית. אך, האמנם כך? האם כל אחד הכותב היום על עצמו הוא סופר? האם כל תמונת סלפי הופכת את יוצרה לצלם?

כתיבתו של קנאוסגורד מעלה שאלות ארס-פואטיות אלו. היא מציפה אותן מעצם צורתה. הכתיבה שלו היא ביוגרפית - כל הדמויות הן אמיתיות, הזכרונות, החוויות, התחושות והמקומות מתארים מרקם חיים אמיתי, את חייו של הסופר. הוא צוטט בניו יורק טיימס בהתייחסו לכתיבתו כאשר אמר כי הוא סיבך את כל מכריו וקרוביו בכתיבתו וגרם להם סבל ואף הוסיף כי הוא יודע שילדיו יחוו סבל זה כאשר יגדלו ויקראו את ספריו. כתיבתו, מבחינת תוכנה היא כמו יומן. אך מה שהופך אותה לפרוזה הוא אותו מרכיב מטאפיסי שקשה לשים עליו את האצבע אך הוא זה שהופך כתיבה לפרוזה טובה. קשה להגיד מהו. כשאני קורא את ספריו של בשביס זינגר לדוגמא אני לא מבין מה מעניין בהם - ועדיין הם טובים. הכתיבה טובה, הסיפור מעניין, הדמויות עשירות, העלילה מושכת אותך הלאה.

בכתיבתו של קנאוסגורד יש משהו דומה. לכאורה, הוא כותב על חייו. אך הוא מצליח להעביר את אותו יסוד שקוף הקיים בחיים עצמם - אל תוך הסיפור. גם בתארו את הנוף הנורבגי או את פגישותיו עם דמות זו או אחרת, נוצרת אותה ציפייה להתפתחות - האם יקרה משהו? האם הוא ישכב עם הנערה הזו או האחרת? שכן בספר זה מתוך הסדרה הוא מתאר את נעוריו ואי יכולתו לבוא לכדי סיפוק מיני. זהו רק קו אחד בתוך תאור ההתרחשויות - אך למרות האכזבות החוזרות ונישנות מצליח המספר להעביר את אותה ציפייה הקיימת בחיים עצמם, את אותה הבטחה לכאורה הגלומה בכל מפגש עם דמויות בחיינו, הבטחה שלרוב אינה מתממשת. אין כאן יסוד מאכזב, להיפך - יש משהו צלול ויפה, כמו המים והאוויר שמעל הפיורדים שהוא מתאר. כמו בחיים, המפגש האנושי אינו משרת עלילת על - אלא הוא מרחב של מפגש, של קשר, של רצון למשהו נוסף - או אם מדובר במישהו פחות אהוב, כמו מנהל בית הספר בו הוא עובד או אביו - הציפייה לשחרור, לתיקון השבר.

לכאורה, יש תחושה של משהו לא עמוק בכתיבתו - קנאוסגורד מתאר את הטבע, את פעולות היום יום (כיצד הוא מכין חביתה, כיצד אמו מסדרת את המטבח) - והדבר מעלה שאלות - את מה זה משרת, אותם תיאורים בנאליים וסתמיים לכאורה? שהרי אפילו ביומן לא נהוג לכתוב פרטים אלו. מבחינה זו, כתיבתו לא ״עונה״ על השאלה - היא לא מעניקה משמעות לכל אותם פרטים קטנים של החיים - אלא פשוט מעבירה אותם. מבחינה זו נוצרת לעיתים התחושה כי הסופר עצמו לא יודע מדוע הוא תאר אותם - ויחד עם זאת יש משהו יפה שמעביר איזו ריקנות מאוד גדולה ממנו סובל הגיבור - חוסר היכולת ליצור קשר עם נערות, עם אביו ובני משפחתו. הסתמיות הזו, הבנליות של הטבע האדיש מצליחה לשקף תחושות אלו של סתמיות הקיום.

כלומר, מה שמבדיל את כתיבתו של קנאוסגורד מקריאה ביומן אישי הוא יכולתו להעביר את אותם גוונים של החיים שאנו מצפים שיקרינו עבורנו, שכמו בספר שעלילתו סגורה יתנו משמעות לארוע זה או אחר. אך בשקפו את החיים כמו שהם הוא נותן את התחושה החזקה של החיים עצמם: הציפייה שמשהו יתממש, הרצון שלכל הסובב יש משמעות, גם אם הדבר אינו כך. קנאוסגורד לא מעניק לנו משמעות זו, הוא פשוט מתאר אותה יפה והתחושה היא, מלבד העניין של ״מה יתרחש הלאה, לאן הוא מוביל?״ היא של אותנטיות. אתה יכול להרגיש את הקור, את התסכול, את הרצון שמשהו יקרה, את פחדיו מהאב ופגיעתו מסביו. אותה דממה של הצפון, של גודל הטבע שמעבר שהוא מיטיב לתאר, כמו שמה ללעג את אותם ניסיונות אירופאים במדינות דרומיות יותר כמו צרפת וגרמניה, לתת משמעות לאדם (והוא אכן לועג מעט להיידגר וקירקגור דרך אחי אמו ה״אינטלקטואל״) - מה שיש הוא פירוט חיי היום יום, התקווה להיות משמעותי, הגוף, הרצון להיות מישהו - כל אלו מתוארים באופן צלול, פיוטי ויפה. האיזמים נשכחו זה מכבר, נותרה רק בהירותם של החוויה והחיים כפי שהם, שאינם משרתים שוב עלילת-על או פילוסופיה גדולה.

מהי כתיבה? כלומר, כתיבת פרוזה. רגע, אבל זהו בדיוק העניין - אם ננסה להגדיר מהי פרוזה מיד נגלה שהסוגה מכילה וגולשת אליי תחומים רבים: שירה, פילוסופיה, היסטוריה, מדע, כלכלה, מוסר...

אם נבקש למתוח קו גס של תולדות הכתיבה, מבחינה צורנית נתחיל בשירה אפית (הומרוס) ונגיע עד לימינו אלו בהם כול אחד למעשה הוא ״סופר״ הכותב פרוזה (למשל, בפוסט בפייסבוק או במדיום אחר). העיסוק הפך מההרואי, הקולקטיבי והנעלה של אז (העיסוק בגיבור שהוא לרוב מלך שמלכותו נגזרה משמיים) אל הפרטי והמוגבל, לחוויה האישית. אך, האמנם כך? האם כל אחד הכותב היום על עצמו הוא סופר? האם כל תמונת סלפי הופכת את יוצרה לצלם?

כתיבתו של קנאוסגורד מעלה שאלות ארס-פואטיות אלו. היא מציפה אותן מעצם צורתה. הכתיבה שלו היא ביוגרפית - כל הדמויות הן אמיתיות, הזכרונות, החוויות, התחושות והמקומות מתארים מרקם חיים אמיתי, את חייו של הסופר. הוא צוטט בניו יורק טיימס בהתייחסו לכתיבתו כאשר אמר כי הוא סיבך את כל מכריו וקרוביו בכתיבתו וגרם להם סבל ואף הוסיף כי הוא יודע שילדיו יחוו סבל זה כאשר יגדלו ויקראו את ספריו. כתיבתו, מבחינת תוכנה היא כמו יומן. אך מה שהופך אותה לפרוזה הוא אותו מרכיב מטאפיסי שקשה לשים עליו את האצבע אך הוא זה שהופך כתיבה לפרוזה טובה. קשה להגיד מהו. כשאני קורא את ספריו של בשביס זינגר לדוגמא אני לא מבין מה מעניין בהם - ועדיין הם טובים. הכתיבה טובה, הסיפור מעניין, הדמויות עשירות, העלילה מושכת אותך הלאה.

בכתיבתו של קנאוסגורד יש משהו דומה. לכאורה, הוא כותב על חייו. אך הוא מצליח להעביר את אותו יסוד שקוף הקיים בחיים עצמם - אל תוך הסיפור. גם בתארו את הנוף הנורבגי או את פגישותיו עם דמות זו או אחרת, נוצרת אותה ציפייה להתפתחות - האם יקרה משהו? האם הוא ישכב עם הנערה הזו או האחרת? שכן בספר זה מתוך הסדרה הוא מתאר את נעוריו ואי יכולתו לבוא לכדי סיפוק מיני. זהו רק קו אחד בתוך תאור ההתרחשויות - אך למרות האכזבות החוזרות ונישנות מצליח המספר להעביר את אותה ציפייה הקיימת בחיים עצמם, את אותה הבטחה לכאורה הגלומה בכל מפגש עם דמויות בחיינו, הבטחה שלרוב אינה מתממשת. אין כאן יסוד מאכזב, להיפך - יש משהו צלול ויפה, כמו המים והאוויר שמעל הפיורדים שהוא מתאר. כמו בחיים, המפגש האנושי אינו משרת עלילת על - אלא הוא מרחב של מפגש, של קשר, של רצון למשהו נוסף - או אם מדובר במישהו פחות אהוב, כמו מנהל בית הספר בו הוא עובד או אביו - הציפייה לשחרור, לתיקון השבר.

לכאורה, יש תחושה של משהו לא עמוק בכתיבתו - קנאוסגורד מתאר את הטבע, את פעולות היום יום (כיצד הוא מכין חביתה, כיצד אמו מסדרת את המטבח) - והדבר מעלה שאלות - את מה זה משרת, אותם תיאורים בנאליים וסתמיים לכאורה? שהרי אפילו ביומן לא נהוג לכתוב פרטים אלו. מבחינה זו, כתיבתו לא ״עונה״ על השאלה - היא לא מעניקה משמעות לכל אותם פרטים קטנים של החיים - אלא פשוט מעבירה אותם. מבחינה זו נוצרת לעיתים התחושה כי הסופר עצמו לא יודע מדוע הוא תאר אותם - ויחד עם זאת יש משהו יפה שמעביר איזו ריקנות מאוד גדולה ממנו סובל הגיבור - חוסר היכולת ליצור קשר עם נערות, עם אביו ובני משפחתו. הסתמיות הזו, הבנליות של הטבע האדיש מצליחה לשקף תחושות אלו של סתמיות הקיום.

כלומר, מה שמבדיל את כתיבתו של קנאוסגורד מקריאה ביומן אישי הוא יכולתו להעביר את אותם גוונים של החיים שאנו מצפים שיקרינו עבורנו, שכמו בספר שעלילתו סגורה יתנו משמעות לארוע זה או אחר. אך בשקפו את החיים כמו שהם הוא נותן את התחושה החזקה של החיים עצמם: הציפייה שמשהו יתממש, הרצון שלכל הסובב יש משמעות, גם אם הדבר אינו כך. קנאוסגורד לא מעניק לנו משמעות זו, הוא פשוט מתאר אותה יפה והתחושה היא, מלבד העניין של ״מה יתרחש הלאה, לאן הוא מוביל?״ היא של אותנטיות. אתה יכול להרגיש את הקור, את התסכול, את הרצון שמשהו יקרה, את פחדיו מהאב ופגיעתו מסביו. אותה דממה של הצפון, של גודל הטבע שמעבר שהוא מיטיב לתאר, כמו שמה ללעג את אותם ניסיונות אירופאים במדינות דרומיות יותר כמו צרפת וגרמניה, לתת משמעות לאדם (והוא אכן לועג מעט להיידגר וקירקגור דרך אחי אמו ה״אינטלקטואל״) - מה שיש הוא פירוט חיי היום יום, התקווה להיות משמעותי, הגוף, הרצון להיות מישהו - כל אלו מתוארים באופן צלול, פיוטי ויפה. האיזמים נשכחו זה מכבר, נותרה רק בהירותם של החוויה והחיים כפי שהם, שאינם משרתים שוב עלילת-על או פילוסופיה גדולה.