אני לא יודע איך שמעתי על בנדיט אבל הוא ישב לי כבר זמן ברשימת האזנות. אני משתדל לא לקרוא יותר מדי על מה הספר ובטח לא גב הספר. בחרתי בו כי החלטתי שרוצה לקרוא יותר ספרות מקור השנה וכל מה שידעתי עליו זה שמסופר על בן שפוגש את אביו הפולני.
ההתחלה הייתה מעט פולנית מדי. המספר בשנות השלושים לחייו בדיוק נעזב על ידי אישתו שלוקחת גם את בנו , רוצה להיות סופר אבל לא כותב , חי בעוני ואינו נאהב , לכאורה , על ידי אף אחד כולל עצמו ואימו. סוג של לוזר שהספרות מאוד אוהבת אבל לי לא היה בא להיות בראש שלו. הספר כמעט ננטש. הגברתי מהירות השמעה , לשמחתי הילדים נרדמו בדרך להורים בצפון ונתתי לספר צאנס אחרון. כשהגעתי ,שעה וקצת מאוחר יותר ,כבר הייתי קהל שבוי.
הספר זכה בפרס הביכורים של פרס ספיר. זה הספר השני שקורא השנה שזכה בפרס הביכורים . הראשון היה המטבח האחורי שגם הוא היה מצוין.
ההווה של הספר הוא שנות התשעים של המאה הקודמת והוא נד בין ישראל לפולין של אותם שנים , בנוסף הספר נד בין פולין של שנות השישים לפולין בזמן המלחמה. לא ידעתי שתהיה בו שואה ועוד כזאת שמסופרת מעיניים פולניות ( אם כי המילה פולין היתה הימור די בטוח ) והספר השתלב יפה עם יום השואה. אבל זה לא ספר שואה , זה גם לא ספר על הורים וילדים או על אלימות במשפחה או על הגירה או על ילדות בעוני או על פולין. כל אלו ועוד מעורבבים בסיפור, אבל אני חושב שהוא בעיקר סיפור מסע וזה חלק מהיופי שלו. יש בו דמויות שבחיים האמיתייים לא הייתי רוצה לפגוש , אבל במפגש הבטוח בין דפי הספר רציתי רק עוד. המבט של הבן על הוריו מאפשר להיישיר מבט ואף לחמול במקומות שבדרך כלל היינו שופטים ומנדים ( ובצדק ) וזה רק מרחיב את היופי של הספר הזה.
את הספר כתב איתמר אורלב, ירושלמי יליד 75 בנו של הסופר אורי אורלב. כלומר לא קרוב לדמות המספר ולתקופתה. הספר כתוב בשפה בוטחת ומאוד אמינה לפחות לעיני קורא זה. צריך הרבה אומץ וכשרון לכתוב ככה על עולם שהוא לא שלך. בסוף הספר בתודות מזכיר הסופר שהוא השתמש ברשות בשכרונות של אדם אחר ועדיין הוא הפך את הספר לשלו.
אני קורא עכשיו במקביל ספר על אמריקאית שכתבה דמות מקסיקנית וספגה על כך הרבה ביקורת. יש דעה שמתחזקת בעולם במקביל לפוליטקלי קורקט שסופרים צריכים לכתוב את עולמם כדי לא לגנוב זהות או לחטוא בתיאור ( כמו גבר שכותב גיבורה או להיפך ). אני חושב שכל עוד אותם סופריפ\ות עושים את עבודתם אמינה ( לפחות לקורא התמים ) אל להם להגביל דמיונם. נהפוך הוא , זה היה נורא אם סופרים היו כותבים רק את מינם או חיי יומם.
במובן הזה ובכלל , איתמר אורלב עשה עבודה מצויינת. אני לא פולני ( קצת באופי אבל זה לא נחשב ) ולא הייתי בפולין אז אני לא יכול שהבל בספר מדוייק ,אבל אני האמנתי לכמעט כל מילה.

"זה היה מסע שכישלונו ידוע מראש, ולא אנחנו אשמים בזה. אבות ובנים נשארים זרים, ואת ההכרה שאנחנו מנסים לקבל לא נוכל לקבל לעולם".

טאדק הוא בן לאמא יהודיה ואב פולני. אמו ואביו הכירו במלחמה. 20 שנים אחרי המלחמה אמו נוטלת אותו ואת שני אחיו ובורחת מפולין לישראל. לא ממניעים ציוניים, אלא מפני שאביו הוא פרא אדם, שתיין, אלים, בלתי צפוי ובוגדני. עוברים עוד 25 שנים וטאדק, סופר כושל במשבר מרגיש צורך עז ובלתי מוסבר לבקר את אביו הזקן בפולין. התקופה היא סוף שנות ה-80, שהם גם סוף שנות השלטון הקומוניסטי ופולין היא ארץ עייפה ואפורה שכמהה לשינוי.

כך מתחיל הסיפור שהוא סיפור מסע. מסע של קילוף שכבות ושל חשיפה של אמיתות לא קלות לעיכול על סטפן, אביו, שהוא כעת זקן חסר אונים בבית אבות מצחין לגיבורי המלחמה. יחד הם יוצאים למסע משותף ברחבי פולין, וטיפין טיפין טאדק נחשף למה שעבר על אביו בשנים ההם כפרטיזן פולני. ושוב, כמו תמיד, מתברר שהאמת מורכבת וחמקמקה, כאשר אומץ ופחד, שנאה ואהבה, בגידה ונאמנות, מוות וחיים מתערבבים יחד בשנים הקשות שידעה האנושות, ושוב מתברר שהבחירות שלנו הם אשליה למחצה לשליש או לרביע, כאשר הכוחות שפועלים עלינו, במודע או שלא במודע חזקים מאיתנו הרבה יותר.

לי אישית הרגיש קצת נמתח מעבר לצורך, ואולי גם זאת אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר מאוד לדמות הראשית, שאמורה להיות דמות של אנטי-גיבור: סופר כושל, לאחר שנעזב על ידי אשתו. לא יודע, לא הרגשתי מספיק אותנטיות בכתיבה. לתאר דמות אנטי-גיבור שתהיה מכמירת-לב בצורה אותנטית זה לא פשוט כמו שזה נשמע.

אבל בסך הכל מדובר בספר ביכורים איכותי, עם ערך מוסף מעין היסטורי ומעניין ששווה קריאה.

ספר לא קל לקריאה, אשר תפס אותי באחיזה חזקה והרפה מאחיזתו רק עם סיום קריאתו. בכל פרק הרגשתי כאילו הלב נשרט בעזרת מזלג ומדמם בכל פרק מחדש.

לטאדק הבוגר יש פצע פתוח, עניין לא סגור עם אביו, אשר המצפון, הנפש אינם נותנים לו מרגוע ושלווה. הוא בעצמו הפך לאב לא מזמן, ומרגיש כי אינו יכול להיות שלם עם אבהותו עד שאינו משקיט את מצפונו ביחסו לאביו. אביו (סטפן), גוי פולני, הינו שתיין אלים, אשר גר כעת בבית אבות לגיבורי מלחמה בפולין. יחסו אל האב הינו טעון ומורכב, ברגשות מעורבים הנעים בין שני הקצוות. אהבה , שנאה , תיעוב.

טאדק מרגיש כי אינו מכיר את אביו כלל מלבד זיכרונותיו, כילד. הוא חייב להגיע אליו ולהבין את מניעיו להתנהגותו ויחסו אליו. מרגיש כי גם חייב להכיר אותו, ואת פועלו במלחמת העולם השנייה בפולין.
במהלך הקריאה, הרגשתי כי גם אני מגלה מיהו אביו של טאדק. לדעתי הוא הצליח בספר להעביר את התחושות והרגשות שחש גיבורו טאדק כלפי אביו. כלומר, הרגשתי כאילו אני חווה את התחושות שחש טאדק. השנאה והתיעוב שחשתי כלפי אביו, התחלפו בחמלה, לעתים בהערכה ובכבוד כלפי פועלו במלחמה.

תיאורי החיים בעיירות הפולניות, במלחמה ובעת הביקור נראים כאמינים ביותר. לא פעם חשבתי לעצמי, הנה אמי ילידת וורוצלב, האם כך באמת חיו בעיר? נראה שכן. הוא בטוח יודע על מה הוא מדבר. השפה וההתנהגות הפולנית של אמו, הזכירו לי מאוד את הסגנון הפולני של אמי. גם האוכל עורר בי את זיכרונותיי מסיפוריה לגביו. ספר מרגש, נהניתי מאוד מקריאתו. הדבר היחידי שמעט צרם לי הנם הקללות המתובלות ומופיעות כמעט בכל עמוד.

הפעם אני אכתוב מהסוף להתחלה- רוצו לרכוש את הספר הזה. למה? כי הוא קולח, הוא מרתק, אפילו מהפנט, וכתוב בכישרון רב, למרות היותו ספר ביכורים, אבל בעיקר בגלל שהוא מרגש. מאוד מרגש. כזה שבמהלך הקריאה בו אנחנו נזכרים שלא משנה באיזה גיל אנחנו- לעולם נשאר הילדים הקטנים של הורינו, גם מי מאתנו "שזכה" לתא משפחתי מפוקפק ובלתי יציב, או בלתי תקין בעליל ובמילים אחרות- למשענת קנה רצוצה. לכל אורך הדרך נסחוב את ההורים שלנו מתחת לעור. כי הם בדי.אן.איי שלנו, אם נרצה ואם לא. אמי ז"ל הייתה מברכת בכל הזדמנות בבריאות נפש. "כי זה הדבר הכי חשוב וכדאי לטפל בו בזמן" היא הייתה מתעקשת "עם נפש מיוסרת ומקולקלת קשה מאוד לעבור את החיים האלה" ויש הוכחות לכך בספר הזה. יש בו הרבה נפשות "מקולקלות" שחיו בתקופה מקולקלת.
איתמר אורלב (דור שני לשואה) כותב את בנדיט בסביבות גיל 40. בדיוק הגיל שבו אנחנו מתחילים לבדוק את עצמנו ביחס לסביבה שלנו. (במשנה על פי יהודה בן תימא, גיל ארבעים הוא ל"בינה". גיל ההבנה העמוקה יותר). הוא כותב בקולו של טאדק, צעיר ישראלי, בן לאם יהודייה ואב גוי, על מערכת היחסים המורכבת שלו עם אביו, על זוגיות במצוקה, על זיכרון ילדותו בפולין, על המלחמה ועל מה שהיא מעוללת ועל הקשרים הלא סימטריים בין הורים לילדים ובין אבות לבנים. בעיקר בין אבות לבנים.
"יש רגעים בחיים שנדמה שלעולם לא יגיעו ובכל זאת מגיע זמנם. והמפגש המתוכנן עם אבא היה אחד כזה"... זה סוג של מסע בזמן ובנפש ו"בנדיט" הוא הכינוי ההולם את אביו של טאדק השנוי במחלוקת, סטפן זאגורסקי ,שאותו הוא מבקר בפולין אחרי ניתוק מוחלט של יותר מעשרים שנה. דמות של אב נוכח/נפקד העונה על כל הפירושים של בנדיט - פורע חוק, פושע צעיר, אלים ואגרסיבי, אשם, חוטא, חוליגן, פושטק, שודד ועוד רשימה ארוכה של מילים שניתן לאלתר בהקשר הזה.
אני נותנת לו יותר מחמישה כוכבים, אולי בגלל השקט הכמעט מוחלט של יום כיפור שאפשר לי לזקק את החוויה ולהפוך אותה לאולטימטיבית ואולי בגלל שלמרות היות איתמר בנו של הסופר אורי אורלב זה לגמרי לא מובן שהתפוח ייפול דווקא מתחת לעץ ויצליח להוציא מתחת ליד פרוזה משובחת כבר על המכה הראשונה...! אבל נכון יותר לומר שזה משום שאני מזדהה עם כריסטופר מורלי שכתב בספרו "חנות הספרים הרדופה" את המשפט הבא, שנשמע בעיני כל כך הגיוני : "בינינו, ספר הוא טוב רק כשהוא פוגש רעב אנושי מסוים . בשביל האחד הוא חסר ערך ובשביל השני הוא מעולה ... וההתאמה של ספר לצורך האנושי זה מה שעושה את כל ההבדל "

איזה ספר!
בתחילה חששתי קצת - "פרס ספיר לספר ביכורים". חששתי להתקל בספר אוונגרדי, משהו שונה ולא מובן.
אבל גיליתי סופר מוכשר מאד, כתיבה רגישה, אמיצה, כנה.
הנושא קשה מאד, טעון ובעייתי. מעבר להתחשבנות שיש לכל אחד עם הוריו, יש כאן דמות אב על גבול הטירוף. אב שאין לו גבולות - לא בהתנהגותו, לא במוסר שאין לו ולא בשפתו הבוטה.
ועם זאת - אבא.
טהבן שמרגיש שדווקא הוא, מכל אחיו ואחיותיו - הוא זה שצריך לפגוש את האבא, כפי הנראה בהזדמנות האחרונה לפני מותו.
והטיול הזה שגוזר על עצמו הבן הוא כמו חיטוט בפצע - כואב. והכאב מייסר ומענג כאחת.
ואתה ממשיך לחפור ולחפור, כמו אלכוהוליסט שמחפש את הבקבקוק האחרון שיהרוג אותו.
ספר ישראלי מאד ובאותו הזמן גם יהודי מאד ופולני מאד.
רק עכשיו סיימתי אותו, ואני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. ייתכן שבעתיד יעלו עוד ועוד דברים. אבל עכשיו אני ייכול לומר עליו רק דבר אחד - ספר נפלא.

גבר צעיר שאשתו עוזבת אותו יחד עם בנם הקטן מחליט לנסוע לפולין לוורשה לבקר את אביו אתו לא היה בקשר שנים רבות. הבן מגיע ומבקש מאביו ששוהה בבית אבות שיספר לו על חייו. האב מגלל סיפור קשה מאוד. חלק מהסיפור הוא השואה ואיך עבר בה האב כפרטיזן ובקושי שרד. האב מתגלה כטיפוס אלים מופרע לגמרי ששותה וודקה בכמויות. דרך סיפורו של האב מתוארת מלחמת העולם השנייה בה נהרגו מיליוני אנשים. הבן עובר שבוע קשה בפולין בו מתחוור לו אופיו האמתי של אביו וגם אופיו שלו. הספר הוא לדעתי מעולה כתוב טוב ומתוארים בו דברים מאוד קשים.
הספר יצא בהוצאת עם עובד והוא מכיל 426 עמודים. הספר יצא בשנות 2015.
מומלץ מאוד לכולם

משתף סקירת ספר שכתב אבא שלי:

הופיע ב 2015. המחיר על הכריכה - 58 ש"ח. נעים להיזכר...
הסופר יליד 1945 (בן 45) כתב, ספורים קצרים, תסכיתים, היה סופר צללים (אין פרטים). יש להניח שהיו אלה ספרי זיכרונות. גם בספר נשוא הרשימה, הוא מודה לעמי דרוזנר "שסיפר לי את זיכרונותיו ואפשר לי להשתמש בהם בכתיבת הספר." הספר הנו ספר זיכרונות בשנויים קלים (לא ברור למה הכוונה ב"קלים"). הוא מוסיף: "שנתן בהם (בזיכרונות?) לעשות כרצוני". ובאם אין די בכך, הרי בקולופון מופיע: "הספר מבוסס בחלקו על ספר אמיתי ולא כל האירועים בספר הם פרי דמיונו של המחבר."
הספר עוסק בעיקר בספורה של משפחה אחת בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה בפולין.
בשלמי תודה מודה המחבר לאביו אורי אורלב "שהיה לי יועץ לענייני פולין." נשאלת השאלה, האם המחבר כלל טרח ללמוד את חיי היום יום בפולין לאחר המלחמה ובעיקר בכפרים?
אביו, אורי אורלב, סופר בזכות עצמו, שחבר ספרי ילדים שנושאם העיקרי הוא השואה. אורי אורלב, יליד 1931, חי בפולין תחת הכבוש הגרמני ושרד. קראתי בשעתו מספריו ומצאתי בהם עניין רב.
זה ספר נוסף במקבץ אקראי שקראתי לאחרונה העוסק במשפחה מסוימת, בילדות והתבגרות. בעוד שהספרים האחרים עסקו במשפחות בישראל (כולל בתקופת המנדט), ספר זה עוסק בפולין, לאחר המלחמה על רקע השואה.
הספר ימצא חן בעיני ההנהגה הפולנית הנוכחית. אמנם הוא מציג פולנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים, כולל מצוד והסגרת יהודים שחיו במחתרת, אולם הוא מציג גם פולנים במחתרת שנלחמו בגרמנים. לא הייתה זו המחתרת הקומוניסטית ארמיה לודובה - Armia Ludowa - לא עלינו - אלה ארמיה קריובה - Armia Krajowa, שהזדהתה עם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון. המחתרת הקומוניסטית מתוארת בעוינות וזלזול בחלקם במאבק.
הדמות המרכזית הנה אביו של המספר. תיאור הדמות היא כפולה: טוב ורע, מוזיקאי חובב וגס רוח, נשוי ליהודייה ואינו סולד מצוענים. לפחות פעם אחת הוא מעביר ביקורת על היהודים שלא התקוממו ברגע האחרון והלכו "כצאן לטבח". "את כל היהודים חסלו, את כל האלף", מספרת הדמות על אירוע בישוב קטן ביחס, "ואני הרגשתי בושה גדולה. הרי הם לא היו יהודים מבחוץ אלא פולנים, כפריים, פולנים משלנו, איך הם לא עשו משהו להציל את עצמם." (עמוד 164.)

קראתי את הספר בעניין, למרות שלפעמים הוא מייגע.

ציטוט נבחר בהקשר לימינו: "כשהייתי צעירה, מי שמע על וירוסים? אז היה כבוד למחלות, היו להם שמות". (עמ' 41)

לאחר שסיימתי את שרותי הצבאי נסעתי לטיול בן שלושה חודשים באירופה.
שלא כמו ישראלית ממוצעת העדפתי לדלג על הודו, נפאל ותאילנד.
היה לי חבר הולנדי שהבטיח להראות לי את המקומות שכל תולעת מהזן שלי היתה מכרסמת תפוח שלם בשבילם: המוזיאונים הכי שווים, חנויות הרטרו שכללו בגדי וינטג׳, תקליטי ויניל של הביטלס והדובדבן שבקצפת, חנויות ספרים בעליות גג מתפוררות שבאמסטרדם, לונדון ודקה וחצי מקתדרלת הנוטרדאם שבפריז.
הסבב היה אכן מרתק אם כי עבדו עלי בעיניים ושילמתי מחירי שחיתות על ביגוד וספרים.
היתה זו תקופת הטרום-אירו והיות והטיול היה ספונטני, צריכה הייתי לתמרן בין גילדנים, פאונדים ופרנקים.
לקראת סוף המסע כשאנו משתרכים לכיוון סנט פנקראס היא תחנת הרכבת הלונדונית; עיני עששות ואני מותשת וחסרת ממון הודיע לי חברי שכנראה פיספסנו את הרכבת האחרונה שיצאה לכיוון אמסטרדם וכי עלינו לעלות לרכבת מאסף שתעשה סיבוב קצת ארוך יותר עד שנגיע ליעדנו הסופי.
וואטאבר, מלמלתי חרישית. אני גם ככה לא רואה בעיניים, לפחות ארדם שעה שעתיים, נצבור קצת כוחות.
ואמנם ברגע שנכנסנו לקרון, נמרחתי על המושבים ולא ממש ידעתי מה קורה איתי עד שהעיר אותי הכרטיסן ודיבר אלי בשפה מוזרה מאוד.
היה זה אמצע הלילה, הייתי מטושטשת והיה לי קר. חברי החל מדבר עמו בגרמנית ומנסה לשכנעו אודות דבר מה.
לבסוף הגיעו כנראה להסכמה. הוא לקח את תרמילי, אחז בידי וללא אומר ירדנו באיזה תחנה חשוכה שנראתה ממוקמת באמצע שומקום. איפה אנחנו? שאלתי. בפראג, השיב.
מה? למה?!
רציתי לעשות לך הפתעה, השיב בפנים אומללות ולקחת אותך לסיור מחנות בפולין. לא ידעתי שאת צריכה וויזה.
באותו רגע רציתי לחנוק אותו. הייתי עייפה ורעבה, רציתי כבר להיות אצל הוריו בהולנד ולטחון גבינות ופנקייקים.
״אז חשבתי, המשיך, שנעצור כאן ונחכה לרכבת הבאה שתקח אותנו לווינה״.
נגיע בבוקר, השגרירות הפולנית נפתחת בתשע. נעשה לך ויזה ונסע לקרקוב. אושוויץ לא רחוקה משם.
אושוויץ תמיד היתה נקודת תורפה אצלי אז סתמתי, הנהנתי ונתתי לו לתפוס פיקוד.
הפקידים בשגרירות היו נחמדים מאוד אל בעלי לעתיד שנשא בגאון דרכון בצבע בורדו אך ברגע שעיינו בדרכוני הכחול השתנתה להם ההבעה והם עשו לי פרצופים חמוצים יותר מחלב מקולקל.
חצי יום ״בילינו״ שם ועל מנת לזרז את הוויזה ל 24 שעות שילמנו בערך מליון זלוטי.
אם היתה זו תקופת מלחמה, יכולתי בוודאי לרכוש את אזור גנרל-גוברמן ולמנוע אסון.

לבסוף הכל הסתדר. קיבלתי את הוויזה המיוחלת, נכנסנו לפולין והיומיים שהעברנו שם לא יימחו מזכרוני לעולם.

כשסיימתי לקרוא את בנדיט היה זה כאילו נסעתי שוב לפולין אך הפעם מבלי כל הניירת והברברת.
ללא ביקורת דרכונים או עיניים טרוטות, פשוט נוסטלגיה וזכרונות מרירים-מתוקים, גם שלי וגם של המספר.
הסיפור שרקם היה כל כך מרתק ונוגע ללב עד כי הסכמתי להצטרף שוב למסע וגמעתי בצמא את דבריו.
כן, זה על המלחמה וכן, ישנם קרבנות אך משום מה, יוצא שאתה לא מרחם על אף אחד.
כולם בסוף לומדים את הלקח, כולם מחכימים וכולם משלימים עם גורלם.
זה יפה בעיני ובעיקר מציאותי.
אינני יודעת אם כיום השתנתה האוכלוסייה שם במידה ניכרת, אך כשאני ביקרתי אז בערים ובכפרים הנידחים הנושקים לתחנות הרכבת; Oświęcim, למשל, עדיין ישבו שם שברי אדם על ספסלים ובידם בקבוק וודקה.
הם נראו מיואשים וחסרי תקווה ואז עוד לא הבנתי מה עובר עליהם.
אני מניחה שהיום המצב קצת שונה.

למרות שהספר עוסק בזכרונות כואבים, מטען רגשי כבד ואווירת נכאים שמסרבת בכל תוקף לעזוב, הוא טומן בחובו גם הומור פולני משובח כמו גפילטע פיש מתוק.
אמו של הגיבור אמנם אינה בשלנית גדולה אך מצליחה לתאר מצבי ביש באופן מצחיק ויוצא מן הכלל.

זהו רומן ראשון לאיתמר אורלב ובהחלט יש עוד למה לצפות. אני נהניתי מכל רגע.

ספר שנכתב בכישרון שלא הגיע לידי מיצוי. למחבר ישנה יכולת לבנות דמות שמובאת בצורה אמינה. הדבר נכון במיוחד לדמותו של האב, ששפת דיבורו מעבירה היטב את ההוויה האלימה שעיצבה את חייו ואת יחסיו עם אנשים. אבל אף שדמות זו כתובה בכישרון ומביאה סיפור חיים נוגע ללב בצל השואה ומלחמת עולם השנייה משהו בכל הספר לא הצליח לגעת, לא ליצור קרבה אל הדמויות ולא לעורר אמפתיה.
המסגרת הסיפורית שבו בן נוסע לארץ לידתו לפגוש את אביו היא מסגרת שנעשה בה שימוש מופלג בפרוזה. כדי להפוך סיפור כזה לשונה מהאחרים, יש לצקת לתוכה דמויות יוצאות דופן. לא די במפגש של דמויות שיושבות יחד ומעלות זיכרון, יהיה אותו הזיכרון מטלטל ככל שיהיה, כפי שנעשה בספר הזה. אותה מסגרת סיפורית של מפגש של דמויות בכמה אתרי התרחשות בסיפור שמניב סיפור של הזיכרון, חוזר על עצמו לאורך כל הספר. המפגש בהווה לא יוצק תוכן ממשי וחדש ליחסים בין האב לבן, תוכן שמצדיק את מסע ההזכרות שחוזר על עצמו שוב ושוב במפגש של כל אחת מהדמויות. כל מפגש כזה מזמן פעם אחר פעם שפה מלאת גסויות (שמביאה לתחושת מיצוי כבר בדמותו של האב), שתיית אלכוהול, עוד אלכוהול ועוד סיפורים על אלימותו של האב ועל החיים במחנה. היחסים הטעונים בין האב לבנו לא מוצאים ביטוי על פני השטח, ובמובן מסויים גם מתחת לפני השטח, ברובד התודעתי, לא חשתי איזו עימות יוצא דופן שיוצר המפגש בין האב לבן.
תחושת פספוס אמיתי עולה מתיאור היחסים בין הבן לאימו, שנותרת דמות פלקטית ולא מפותחת דיה, למרות שדווקא היא מעניינת יותר מכל אחת מדמויות משנה האחרות בסיפור.
מנגד, הסיפור של הבריחה ממחנה הריכוז הוא סיפור מעניין, שעומד בפני עצמו. להערכתי טוב היה לו הספר היה מתמקד באב ובבן ויחסים בניהם ולא במסע של שניהם לבית האחות בכפר, שמביא מפגש עם דמויות שוליות שלא מקדמות אל העלילה ולא תורמות לה במאום, ומסיטות את תשומת הלב מהיחסים של של הורה-ילד ליחסיו עם אנשים אחרים - אודותיהם נכתב בחלקים הקודמים של הספר. התחושה היתה שאילו הספר היה נובלה ארוכה, וקצר הרבה יותר מכפי שהוא היום, הסיפור היה מרוכז, מעניין ונוקב יותר.