“הרומן המופלא של אמונה אלון (בפרפרזה על שמו) הוא יצירה גדולה ומורכבת של תלמידה חכמה וסופרת מעולה. בבסיסו של הסיפור עומד המדרש על אהבתם הגדולה (אהבה נפשית אפלטונית) של האמוראים רבי יוחנן וריש לקיש ועל הקפידה שהפרידה ביניהם לבסוף.
זהו סיפור כפול המתנהל בשני מישורים כשתי אופציות של התגלגלות המאורעות, כאילו התרחשו בשני יקומים מקבילים, בשני צירי זמן. בדומה לסרט הידוע דלתות מסתובבות, שגיבורת במופלא ממני, לירז, רואה בשהותה בצימר בכרמל, גם חייה של לירז יכולים להתנהל בשתי דרכים שונות. אבל נדמה כי לא בידיה ההחלטה וכי הגברים בחייה בפעולותיהם כמו בהמנעותם דוחפים אותה להחליט החלטות.

הספר בנוי בחלקים המכונים מחשבה ראשונה, שנייה וכו'. כל המחשבות האי זוגיות הם הפרקים המספרים את סיפורה של לירז האחת, והמחשבות הזוגיות את סיפורה של לירז האחרת. רק במחשבה השמינית מתערבבות לירז בלירז, פיסקה היא ופיסקה האחרת. המחשבה היא פעולה של דמיון נובע, מין טכניקה שבה נוקטת לירז כדי ליצור את היקום המקביל שבו הייתה רוצה להיות ואותו היא חפצה ליצור. הדמיון הנובע הזה מעביר אותה מעולם לעולם בכוח המחשבה, משל הייתה עליסה בארץ הפלאות הנופלת אל החור של הארנב.

לירז נולדה תאומת נפש וגוף לאחיה נאור במשפחה חילונית. אביה מנכ"ל חשוב ואמה סופרת המשוטטת במיליה הספרותי כמו בארץ משאת הנפש, אוהבת עד כלות את נאור המוכשר, הגאון, היפה, הייחודי, ודוחה את לירז היפה, המוכשרת, הייחודית, בשלל שמות וכינויי גנאי. בגיל שש עשרה הם מתוודעים לדת ולתורת ישראל וגם לאביב, מין נער עושה צרות, אבל עלם חמודות.
אהבה (אפלטונית, כבר אמרנו, ממש כמו סיפור רבי יוחנן וריש לקיש) נקשרת בין נאור המחפש את דרכו כבעל תשובה ובין אביב שנקלע אל מערכת החיפושים הזאת.
קשה לתאר את מהלך הדברים בלי לחשוף את הסיפור ולכן אקצר ואומר כי שני הגברים האלה, נאור ואביב, ביקום א' וגם ביקום ב', מערבלים את חייה של לירז. ולמרות שלכאורה לירז עצמאית, דעתנית, שכלתנית, הוגת דעות, עמוקה ובועטת, בכל זאת הגברים שבחייה משפיעים עמוקות על החלטותיה. בסיפור אחד יהיה אביב בעלה ובשני, אהבת חייה שלא באה לידי מימוש.

הספר רווי מובאות ומדרשי חז"ל, קודש וחול משמשים בו בעירבוביה. משקלו הסגולי גדול מאוד והוא נקרא בנשימה עצורה.
הסיפור עוסק בעולמם של החוזרים בתשובה, או המסתופפים בצל האמונה, או השבים אל הדת, או איך שתרצו לכנות את האנשים המקבלים עליהם עול מלכות שמיים. שלושת הגיבורים שייכים לקהילה לא קונבנציונלית, המערבבת את תורת ברסלב עם תורות המזרח, סממנים הודים וטכניקות סיניות. בית המדרש שמקימים נאור ואביב בצפון (ביקום א') כמו גם בית המדרש לנשים שבו מוסרת לירז את הרצאותיה הווירטואוזיות (ביקום ב') הם חרדיות חילופית רבת רבדים, המשתמשת בשפה חרדית חדשה, ספקנית, חתרנית, שוברת כלים ומנפצת אמיתות מצד אחד, ומן הצד השני גדושת להט כמעט משיחי של עבודת השם טהורה, נטולת עכבות וגדרות. ברור שלא פעם נדמה כי מדובר בשוליים הזויים של אלה שכבר ביקרו בכל אשראם והוארו בכל ההארות וחוו כל מה שאפשר לחוות כדי לספח את חוויותיהם וליצוק דתיות חדשה, נסערת וצבעונית.

אלון מתארת ביד אמונה את המסע הנפשי הקשה והמטלטל שעוברים החוזרים בתשובה. כשהיא מספרת על המשבר שפקד את אביב, איך בשל הריב עם נאור, הטיל במחי יד את כל דתיותו מאחוריו ויצא בשאלה, ברור למה הממסד החרדי מפגין חשדנות כלפי חוזרים בתשובה זה מקרוב, ולמה מתייחסים אליהם החרדים מבטן ומלידה כאל מי שפוסע על קרח דק. מן הקריאה גם ברור כי הוריהם של חוזרים בתשובה, כמו גם אלה היוצאים בשאלה, חווים אותו משבר של נטישת דרך מצד צאצאם וכי תחושת הבגידה, הכעס ואי ההבנה משותפת להורים משני צידי המתרס.

כתיבתה של אלון בצד היותה רווייה בדימויים וכבדה בעושר לשוני,גם מתובלת בהומור דק מן הדק, והיא מצליחה להעביר באופן ויזואלי ממש את התנהלותם של גיבוריה.

אינני יודעת עד כמה יערב הספר לחיכם של קוראים חילוניים שאינם אמונים על טקסט תלמודי, תורני. ובכל זאת, כדאי לנסות.
ספר מומלץ מאוד.”

“מאז ספריה של אמונה אלון לילדים - ספרים שמידת הבליה שלהם בביתנו מעידה מעל הכול כמה הם אהובים - זה ספרה הראשון שיכולתי לדרג ללא היסוס כ"ספר מעולה".

הספר מבוסס על סיפורים תלמודיים, בגלוי וברמיזה. הסיפור המרכזי הוא סיפורם של ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ואחותו של ר' יוחנן שניתנה לריש לקיש לאישה. הסיפור בתלמוד הוא דרמטי וטראגי כשלעצמו, ואלון מתארת אותו במלואו אך מעתיקה אותו גם לכאן ועכשיו. והעכשיו הוא עכשיו ממש - אלון נוגעת בספר גם בסוגיות המעסיקות את ה"מגזר" בהווה, כרווקות מאוחרת ואימהות יחידנית, המחלוקת על היחס למדינה ולצבא ועוד.

הדמות המרכזית בסיפור היא לירז, שהסיפור נכתב מפיה, המופיעה בספר כשתי דמויות מקבילות. האחת, אישה צעירה העומדת ללדת את ילדה הרביעי, הנשואה לאביב, אהובה מנעוריה. השנייה היא לירז, מורה ומרצה כריזמתית ומצליחה, רווקה מנוכרת לאימה. דמויות אחרות שמופיעות בשני הסיפורים הן אחיה התאום של לירז, נאור, ואישה/אהובה אביב.
הנושא העיקרי בספר הוא האהבה בכל גילוייה - אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת חברים, אהבה בין איש ואישה, אהבת התורה ואהבת ה' - אהבות גדולות והיפוכן, וההרס שעלול לבוא בעקבות אבדנן.

הסיפור נטוע בגליל, בירושלים ובתל אביב, ועושה סיבוב גם בהודו. ובכל המקומות הללו מטפלת אלון בחיבה. מפליא לראות כיצד הצליחה הסופרת ליצור שתי עלילות המתכתבות ביניהן ודמויות אמינות כל כך בצמצום היריעה. יש הרבה עדינות בספר, תיאורים פיוטיים ורגשות רמוזים. אלון לא מכריחה אותנו לקרוא הכול, היא מסתפקת גם ברמזים ומניחה לנו להבין בעצמנו.
העלילה אמנם מחולקת לשניים, לשתי האופציות, אבל בסופו של הספר נראה שהעלילות מתערבבות זו בזו, כאילו אומרת הסופרת שיש בכולנו שניות מסוימת, האפשרויות השונות קיימות במידה זו או אחרת במקביל כל הזמן, לפחות במחשבה.

אמנם הספר יכול להיחשב "מגזרי", אבל הוא הרבה יותר מכך ונראה לי שיעורר עניין גם אצל מי שאינו מחשיב עצמו כבן המגזר.
אהבה וכמיהה מוכרות לכולנו.”

“כשהודעתי למשפחה המורחבת שאני הולכת לקחת חופשת לידה של שנה אבא שלי אמר: מה? שנה שלמה? את תשתגעי, יהיה לך משעמם.

השנה הסתיימה, שבתי לעבודה וכמו שציפיתי מראש - לא היה משעמם אפילו לשניה.
לא קל לחזור לעבודה אחרי שנה נפלאה בבית.
דילמת האמהות והקריירה המודחקת לרוב מתפרצת, כל בכי של הקטן אצל המטפלת בבוקר, כל סימן זעיר לאי שביעות רצון של השלישי מהצהרון, כל ריצה מהירה מבית הספר-לבית-לחוג-לשיעורי-בית-מקלחת-ארוחת-ערב-למה-אתם-עדיין-ערים??!? מעוררים תהיות מחודשות.

אז חזרתי לבמופלא ממני של אמונה אלון, המתאים מאין כמוהו לחיבוטי נפש מהסוג הזה.

בראשית היה המדרש על רב יוחנן וריש לקיש.
רבי יוחנן מחזיר בתשובה את ריש לקיש. לא, הוא לא מבטיח לו שבגיהנום יותר חם, הוא מבטיח לו את אחותו לאשה.
אבל אחרי שנות אידיליה של לימוד, חברות וקשרים משפחתיים פורץ סכסוך בין השניים, החברות מתנפצת, דברים קשים מוטחים, ריש לקיש מת ורבי יוחנן משתגע.
והאשה - אחותו של רבי יוחנן, אשתו של ריש לקיש מה איתה?
מי יודע.
אמונה אלון החליטה לתת שם וקול לאשה הזו.
היא העבירה אותה לימינו אנו, קראה לה לירז, ערכה שינוים מתבקשים בסיפור והוא מסופר לנו בקולה של האשה - לירז.
אבל לא רק הוא מסופר לנו.
במקביל, מסופר לנו סיפור חייה של אותה הגיבורה לולא היתה נישאת לאביב (התואם לריש לקיש בסיפור המודרני).
בסיפור המקביל, לירז לא מתחתנת, לא מביאה ילדים לעולם, אחיה לא הופך לרב גדול העומד בראש ישיבה חדשנית אך היא עצמה דווקא הופכת למעבירת שיעורים מבוקשת במיוחד, חדשנית ומרתקת.

אהבה מול בדידות
אמהות מול (סוג של) קריירה
חיים מול מוות.
הרבה חיים מול מוות. לירז הנשואה, האם, בהריון במהלך הספר. מתכוננת להבאת חיים לעולם.
לירז הרווקה מפרסמת מאמר נגד ילודה.
ללירז הנשואה יש חברה רווקה הרוצה ללדת ילד אך חוששת. כך יש מי שישקף לה את האפשרות הנגדית, הבודדת, העצמאית. בגירסה של לירז הרווקה אותה חברה דווקא כן בוחרת להביא ילד לעולם ושוב יש מי שישקף את האפשרות הנגדית. את הבאת החיים, את שבירת הבדידות בדרך האנושית הבסיסית והקדומה הזו שאולי מנוגדת לאינטרסים שלנו, כפי שטוענת לירז במאמרה, אבל כנראה עובדת ומפיגה את הבדידות.
חברה מהמדרשה מוזכרת כלאחר יד בשתי הגירסאות, באחת - היא התאבדה בתקופת המדרשה. בשניה - היא מופיעה כנשואה בהריון. ושוב: מוות מול חיים. מי שהציל אותה, אגב, היו ההורים שלה. אלו שנתנו לה חיים בפעם הראשונה - היו שם שוב כדי לתת לה חיים בפעם השניה. מה הפלא שהיא מופיעה כשהיא בהריון, כולה בטחון במוסד ההורות.
לירז הנשואה מתפייסת עם אמה וסולחת לה על עוולות העבר. לירז הנשואה מביאה חיים לעולם, וכשיש חיים, יש דינמיות, יש שינוי ויש אפשרות לפיוס. בגירסה הזו, האם מבריאה מסרטן.
אצל לירז הרווקה הכל קפוא, עומד במקום. מה שנשבר אנו יכול להיתקן ועל כן היא אינה יכולה להשלים עם אמה. גם כשזו גוססת מסרטן.
ואולי רק מי שחוותה את האמהות על כל קשייה ואתגריה יכולה לסלוח לאמה על טעויותיה.
לירז הנשואה היא חוה. אם כל חי, אמם של החיים עצמם.
לירז הרווקה, המכונה לילי, היא לילית.
וברקע מרחף הביטוי התלמודי: או חברותא או מיתותא.
הפרידה של אביב ונאור מהווה סוג של מוות עבור אביב, כפי שבסיפור המדרשי - ריש לקיש אכן מת.
בגירסה בה השניים כלל אינם נפגשים בשנית ומקימים בית מדרש ייחודי - נאור חי חיים דלים, מוחמצים. סוג של מוות רוחני.

אבל אני אחזור לנקודה שבשלה חזרתי אל הספר הזה: אמהות מול קריירה.
מכירים את סיפור בלעם והאתון?
בלעם מכה את אתונו ואז קורה נס מופלא מאין כמוהו: האתון פותחת את פיה ומדברת.
ואלו דברי חוכמה, אלו פנינים מופלאות, אומרת האתון כשהיא סוף סוף פותחת את פיה?
ובכן... אכזבה. האתון אומרת בדיוק את מה שהיה ניתן לצפות מאתון לומר, לו רק ידעה לדבר. למה הכאבת לי? תוהה האתון בעלבון.

להבדיל, בספר, פותחת אמונה אלון את פיה של האשה שהמדרש לא נתן לנו את נקודת מבטה על האירועים.
והאשה, שפתה עשירה וקולחת וציורית. אבל מי שמצפה לשמוע ממנה חידושים, נקודת מבט ייחודית, השופכת אור אחר על המאורעות - יתאכזב. היא מספרת את אותו סיפור, בקולה שהוא באמת נהדר, ולא עוד.
מי שדווקא כן מחדשת חידושים על הסיפור המדרשי ויש לה מה לומר עליו היא דווקא לירז הרווקה, המעבירה שיעור על המדרש.

כן, יש פה הקצנה של דילמת האמהות מול הקריירה.
כמובן שאשה נשואה, אם, יכולה גם ללמוד תורה ולהעביר שיעורים.
אבל כמו שאומרת אחת הדמויות בספר - לכל בחירה יש מחיר.
ההקצנה בספר היא האמצעי להדגיש את המחיר הזה.
ללירז הנשואה, האם, אין קול במדרש כי לא היה לה קול במציאות. היא לא למדה תורה, היא לא חידשה חידושים.
באותם הימים - זו לא היתה אפשרות עבור אשה. נשים היו רעיות ואמהות בלבד.
מה המחיר שנשים משלמות עבור הזכות להיות בעלות קול? מה המחיר שהן משלמות עבור האמהות?
הספר מעלה את הדילמות האלו תוך כדי סיפור סוחף, כתוב היטב.
הוא לא דידקטי, הוא לא מתיימר לתת תשובות או אמיתות מוחלטות.
הוא מציף, מעלה לתודעה, מזגזג בין האפשרויות. ומרתק.

ובכל זאת, אפשר לראות רמז לבחירתה של הסופרת בסצנה הסופית הכפולה של הספר שהיא סצנת לידה. בכל זאת - חיים.”

“אמונה אלון כתבה עיבוד חופשי לסיפור התלמודי על ריש לקיש, ולדילמות העולות ממנו. הספר "במופלא ממני" מציג קונפליקטים רבים. המרכזי מביניהם הוא הקונפליקט של תורה מול משפחה. בעוד רבות נכתב על הבחירה בין קריירה ומשפחה, והניסיונות הכושלים לשלב ביניהם, לגיבורת הספר קונפליקט שונה. את החיבור לתורה היא מנסה בשתי דרכים שונות, והן שני המישורים העיקריים שבספר. באחת היא רעייתו התומכת של אדם המקדיש עצמו לתורה. בשניה – היא הבוחרת ללמוד וללמד. ושתי הדרכים גם יחד מתנפצות כבר בתחילת הספר. לירז הרעיה מגלה שאדם לא יכול לשלוט על עבודת ה' של זולתו, ודבקותה באביב מנתקת בינה ובין התורה. לירז הלמדנית, המורה והכותבת, איבדה את אביב, הנפש התאומה, המיועדת לה מאז ומעולם, והיא מוותרת במודע על חיי משפחה. אהבת תורה, ואהבה זוגית, לפחות מנקודת מבט נשית, נמצאות במסלול התנגשות.

מה זאת אהבה?
אהבה היא הרבה דברים שונים זה מזה. יש לה פנים שונות ומגוונות. לכל הפנים הללו יש דבר אחד במשותף. אהבה היא רגש, ובתור כזאת היא אינה ניתנת לניתוח רציונלי. אבל זה מה שאמונה אלון מנסה לעשות בספרה. אמונה אלון מעלה אהבה על שולחן הניתוחים, ורוצה לראות ממה היא מורכבת. אהבה בין אח ואחות, אהבה בין אדם וחברו, אהבה בין אדם ותורתו, בין מורה לתלמידיו, בין כותב לקהל קוראיו, בין בת לאימה, ובין אם לילדיה. וכמובן – אהבה בין איש ואישה. נראה שאין שום סוג אהבה שאינו זוכה לניתוח, חקירה ובדיקה. אין סוג שלא זוכה לאמירה כפולה של מחד גיסא... ולעומת זאת מאידך גיסא...

ואני רוצה לדבר על סוג אחר של אהבה. אהבה שנוצרת בין הקורא ובין הטקסט שהוא קרא. לא תמיד יש כזאת אהבה, אבל אחת לכמה מאות ספרים – היא נוצרת. לפני כן, לפני רגע ה"קליק", המכריע – אפשר לדבר הרבה. לנתח את הטקסט, את המניעים, את השפה, את התחביר, את בחירת הדמויות ועיצובן, את העומק או את הרדידות וכך הלאה. אבל כל זה – עד שנוצר הקליק. מרגע שנוצר הקליק, כל זה כבר לא משנה.

אמונה אלון נכנסה אל מתחת לעור שלי כבר בספר הקודם, זה בעל השם הבלתי אפשרי "ותכתבו: אהובתנו", אי שם בפרקים הראשונים שלו. ומשם ואילך, זה סיפור אהבה, שעבר הלאה לספר הנוכחי "במופלא ממני". אני יכולה לכתוב במישור השכלי על המקוריות בכתיבת העלילה, על הדלתות המסתובבות הרבות בספר, על שתי פניה של הדמות הראשית. מן הצד השני אפשר לבקר ולשים לב שבשלב כלשהו העלילה נשכחת, ואיתה גם אמינותה, והמחברת שוקעת מדי ברבדי תת הטקסט, האנלוגיות, והאלגוריות. אפשר להעריך את זרימת הכתיבה ואת העברית המשובחת, וגם לבקר את המקומות בהם הזרימה הזאת נקטעת משום מה. אבל כל הדברים האלה לא משנים. יש כאן אהבה, והיא מנצחת.”