ביקורת ספרותית על חרב הזכוכית - מלכה אדומה #2 מאת ויקטוריה איוויארד
ספר בסדר

---

***חרב הזכוכית – מלכה אדומה 2***

אמ;לק: כן או לא? הוא לא מספיק גרוע כדי שאגיד לא

תקציר מגב הספר:
מֵייר בוארו ( =^.^= בארו! =^.^= ) שייכת לאדומים ולכן גדלה בעוני ובמצוקה, וכמו כל אחיה משועבדת לשלטון הכסופים. אבל למייר יש יכולות מיוחדות, כאילו היא עצמה כסופה. היא יודעת לשלוט בחשמל סביבה ולהשתמש בו ככלי נשק. מייר שייכת לזן חדש ולא מוכר, ולכן היא כל כך מסוכנת. ( =^.^ נו את כל זה כבר ידענו =^.^= )
היא קוראת תיגר על עליונותם של הכסופים ועל המשך שלטונם האכזרי והבלתי מעורער.
והיא לא היחידה. מייר מגלה שיש עוד רבים כמוה, ושרובם אפילו לא יודעים על כך. היא מבינה שיש רק דרך אחת להציל את עצמה ואת בני עמה מרודנות הכסופים, והיא מחייבת אותה לאתר את כל הדם חדשים, בני דמותה, ולצרף אותם למלחמה בשלטון הכסופים ובעיקר במייבן, יורש העצר שרודף אותה אישית. ( =^.^ גם את כל זה כבר ידענו =^.^= )
המלחמה בכתר גובה קורבנות רבים, ומייר מגלה שמחיר המאבק עלול להיות גבוה ממחיר הכניעה. כשמייבן מציע לה להיכנע ולהתמסר לו כדי להציל את חיי חבריה, היא נאלצת לקבל החלטות קשות ומגלה שמחירן עלול להיות כבד מנשוא. ( =^.^ ואלה סתם אמירות כלליות שנכונות לכל ספר דיסטופיה. מי אתם אנשים שכותבים תקצירים ולמה אתם גרועים בעבודה שלכם? =^.^= )
חרב הזכוכית הוא השני בטרילוגיה “מלכה אדומה“( =^.^ שתכל'ס הוא לבדו היה מספיק טוב כדי שנבטיח לקרוא את כל המשכיו בעיניים עצומות =^.^= ) שכבשה בסערה את קהל קוראי ספרי הפנטזיה לנוער ( =^.^ בסערה הבנתם?! כי בסערות יש ברקים? וזה הכח של מייר? סתם, אולי רק אני חשבתי על כפל המשמעות הזה =^.^= ). יש בו מתח בלתי פוסק ( =^.^= בסדר, סוג של =^.^= ), קצב מסחרר ( =^.^= כן, כנראה =^.^= ) ותפניות מפתיעות בעלילה. ( =^.^ המממ...בזה לא הייתי מגזימה =^.^= )
היו מוכנים להתמכר .

ומה אני חשבתי:
מכירים ספרים נפלאים שאתם מחכים בכליון עיניים ליציאת ההמשך שלהם, ואז הוא יוצא ואתם קוראים אותו וכזה "רגע מה? זה פאנפיק? איפה ההמשך *האמיתי*?" אז ככה.
הספר הזה הוא ללא ספק אחיו הקטן והפוזל של "מלכה אדומה":
קודם כל, העלילה, שלכאורה היתה אמורה להיות מותחת יותר מעלילתו של הספר הראשון – אחרי הכל, בספר הזה מייר וחבריה נמצאים במנוסה מתמדת ובמסעות חילוץ מסוכנים של דמחדשים (כלומר, אדומים עם כוחות) מתחת לאפו של מייבן, אבל למרות כמויות מוגזמות של אקשן חסרו לי התככים, הבוגדנות והטוויסטים של הספר הראשון, ואחרי 300 עמודים של הסתננות לעוד ועוד מרכזי אבטחה כסופים וחילוץ עוד ועוד אנשים עם כוחות, נעשיתי אדישה ומשועממת. אולי חלק מהסיבה היתה שכבר לא היה אכפת לי אם "הטובים" ינצחו, ולמעשה קצת קיוויתי שהם יפסידו ומישהו ידפוק להם מחבת הגונה בראש, כי כולם פשוט נעשו כל-כך *מעצבנים*:
מייר הפכה לכלבה מתנשאת ונקמנית. "אויאויאוי אני נערת הברק אני כל-כך אדירה ורבת עוצמה כי אני יכולה להוציא בזזז מהידיים" – חשבתי שכל הסיבה למאבק שלך היא כי את חושבת שזה לא בסדר שכסופים מתנהגים כאילו כולם נחותים מהם רק כי יש להם כוחות.
"אז בסדר נקריב כמה אנשים בשביל טובת הכלל, שהיא בעצם הנקמה האישית שלי במייבן" – חשבתי שאת כועסת על זה שהכסופים משתמשים באדומים כבשר תותחים בשביל לנצח במלחמה שלהם שלא מעניינת אף אחד, אבל כנראה שכשאת עושה את זה בעצמך זה בסדר.
וכל הזמן, *כל הזמן*, היא מתבכיינת על כמה שהיא בודדה ומסכנה ושבורה כי מייבן בגד בה ולכן זה נותן לה זכות להתנהג כמו ילדה קטנה ומפונקת/להרוג כסופים חפים מפשע ללא הבחנה (אבל היי, היא *נערת הברק*, אנשים צריכים להגיד תודה שהיא מתייחסת אליהם בכלל, והיי, גם רצח זה סוג של יחס). בגללה, הסיפור הפך מסיפור על מלחמה של הטובים ברעים למלחמה של הרעים ברעים-אבל-הם-התחילו, שזה כבר פשוט לא מעניין. דמויות אחרות העירו גם הן למייר שהיא איבדה את הצפון ולכן אני מניחה שהסופרת התכוונה שהיא תסטה קצת מדרך הישר, אבל מבחינתי מייר עברה את הגבול מדמות טובה בבסיסה שעושה טעויות מוסריות לדמות שטובה רק יחסית למייבן ולהיטלר. כבר התחלתי להעדיף את מייבן – הוא לפחות עושה את זה בסטייל.
אם כי אולי לא בספר הזה: אחרי התרמית הגדולה בספר הקודם ציפיתי ממנו לעוד מהלכים חכמים ופסיכופתיים, אך גם כאן הספר אכזב והפך גם את מייבן לסתם אכזרי וטיפש – אולי כדי שזה יהיה הגיוני שמייר עדיין מצליחה לעשות משהו בהתחשב בכך שגם היא סתם אכזרית וטיפשה, אבל אנשים לא הופכים מזממנים מומחים למטומטמים גמורים בן לילה (או בן ספר). מה גם שבאופן כללי אני שונאת רעים טיפשים: אם כבר אתם רעים לפחות תהיו חכמים, ותנעלו מגפיים יפים.
קאל, לעומת זאת (הידוע גם בכינוי "מר חתיך-מיוסר", שמתוך כל סוגי החתיכים הספרותיים (הכוללים גם את מר חתיך-מהמם ומר חתיך-מסתורי) הוא ללא ספק הסוג הכי בלתי-נסבל), המשיך לשמור על רמת בלתי-נסבלות גבוהה, לארוב בצללים, להיראות מיוסר ומלבד זאת להיות חסר כל תועלת. גם קילורן המשיך במרץ בתהליך הפיכתו לסמרטוט הרצפה הרשמי של מייר. אולי להיות בלתי-נסבל ו/או מעורר רחמים הן תכונות בלתי-נמנעות בכל מי שדלוק עליה? כאילו, *משהו* בך חייב להיות דפוק אם אתה מסוגל לסבול אותה.
פארלי היתה הדמות היחידה בספר שלא קיוויתי שנשר יחרבן עליה. היא נשארה קשוחה ומגניבה, ובין הבודדות שמבינות שהילדים הקטנים והמתלהבים שמשוויצים בכוחות-העל שלהם הם...טוב, סתם ילדים קטנים ומתלהבים. אה, ויש גם דמות חדשה שהתאהבתי בה מיד כי היא צעקה על מייר בדיוק את כל מה שאני חושבת עליה, וכי באופן כללי אין לה כח לשיט של אף אחד, ואני לא אכעס בכלל אם כל הדמויות האחרות יהרגו אחת את השניה במריבה על מי מהם יותר מיוסר, שונה ומיוחד ורק היא ופארלי ישרדו והספר הבא יהיה עליהן ויקראו לו badass and badasser.
על מה אתלונן עוד? התחסדויות לגבי סקס, מהן כנראה לא נצליח להימלט בשום עולם מקביל: בראש רשימת הבולשיט המתחסד שקורה בספרים נמצא ללא ספק הקטע הזה של "כן, אנחנו זוג (או לפחות מתמזמזים באקראי מדי פעם) אבל אנחנו ישנים זה לצד זו מדי לילה בקטע אפלטוני לגמרי, סתם כדי שיהיה לידנו מישהו חמים שמבין ושיעזור להירדם ולהבריח את החלומות הרעים, ואנחנו באמת לא מבינים למה כולם חושבים שאנחנו שוכבים". אם כל מה שאתם רוצים הוא מישהו חמים שיעזור לכם להירדם, תתכרבלו עם כבשה צמרירית. אני מתביישת ומצטערת לומר שהולך להיות קטע כזה ב"חרב הזכוכית", אז תהיו חזקים.
ולבסוף, דבר שהתלבטתי אם בכלל להזכירו כי אולי זה סוג של ספוילר, אבל בסוף החלטתי שזה לא ספוילר אלא יותר דרך עדינה ומתחשבת לבשר בשורות רעות – חרב הזכוכית, שם הספר? היא לא חפץ אמיתי. זו *מטאפורה*. כמעט בכיתי כשגיליתי את זה.
בכנות? קשה לי לומר אובייקטיבית האם ירדתי כל-כך על הספר הזה כי הוא קטן ופוזל ביחס לאחיו הכל-כך גדול ויפיוף, או כי הוא גרוע גם אם לא משווים אותו לכלום. כאילו, *כן* היה הרבה אקשן בסופו של דבר. לא נאבקתי בעצמי כדי לסיים לקרוא אותו, ואני לגמרי בטוח אקרא את ההמשך, ולו בגלל שמישהי שמסוגלת לכתוב ספר כמו "מלכה אדומה" ודאי יכולה לכתוב עוד ספר באותה רמה. ובכלל אני חושבת שלא ממש משנה מה אגיד, כי מי שקרא את מלכה אדומה בטוח יקרא את ההמשכים, ולו בגלל שהוא הסתיים בנקודה כה מותחת, ומי שלא קרא את מלכה אדומה יקרא אותו בגלל שהוא ספר מומלץ ואיכותי ביותר, אז בעצם, אם סקירה נופלת ביער האם היא טובה למשהו בכלל. אני מניחה שאתם יכולים להסתכל על זה ככה: סקירה זו נועדה להזהירכם מפני הפאקים הרבים של "חרב הזכוכית", לא למנוע מכם לקרוא אותו. ומי יודע, אולי אם תנמיכו ציפיות, תהנו ממנו יותר ממני.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על חרב הזכוכית - מלכה אדומה #2