הספר הזה כל כך מעוות.
אני קצת מפקפקת בעצמי אם אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת, וזה למעשה לא כזה גרוע בהשוואה לדברים אחרים.
אני חוששת שאולי ההזדהות שלי עם הדמות הראשית, מייר, אמורה להדליק לי איזושהי נורה אדומה.
אבל משום מה זה לא מדאיג אותי יותר מדי...

אז כן, כנראה שבעולם דיסטופי, גם אני הייתי מתייחסת למוות כעניין של מה בכך.
כנראה גם אני הייתי מדחיקה את המחשבות על אנשים שמתים בגללי על מנת לשרוד - אז מה?

אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת בוודאות מי הוא היה יכול להיות בחיים אחרים, והייתי רוצה לחשוב שאני בן אדם טוב ומוסרי מטבעי, אבל זה נראה לי קצת תמים.
אני חושבת על זה הרבה, על אנושית.
על איך שבעתיד אנשים ידברו על אנושיות יותר מעל כל דבר אחר, כי כרגע אנחנו בשלבים הראשונים שבהם האדם מתנתק מהטבע.

זה לא טבעי לא להרגיש כאב, את שיא חום הקיץ, ואת השרירים ברגליים שלנו.
זה לא טבעי לחיות חיים קלים, ואני חושבת שהחיים שלנו יותר מדי קלים.
בגלל שהחיים קלים אנחנו שמים ז*ן על הכל, וזאת הבעיה.
אסור לנו לשכוח את המחיר העתידי של הנוחות שלנו, ואת מי שישלם עליה.

[הפסקה הזאת ועוד, הוספו בעריכה שנייה.
כנראה שיהיו עוד קפיצות מוזרות בביקורת הזאת, כי חלק ממנה נכתב אתמול וחלק ממנה היום.
לא יכולתי לפרסם את הביקורת הזאת אתמול בגלל שלא יכולתי להתחבר לאתר, אז סליחה מראש אם הקפיצות האלה בתודעה ממש מורגשות.]
-

כמובן שהביקורת הזאת הולכת להכיל ספוילרים לספר הראשון "מלכה אדומה", אבל אנחנו עדיין לא שם ואני אזהיר לפני.

אני חושבת שמה גרם לי לקבל את זה שאני למעשה - ממש מחבבת את מייר ואת הגישה המחורבנת שלה - זה התודות בסוף הספר.
הקול של המחברת פשוט נשמע לי מוכר, כמו הקול שלי, אבל ביקום שבו דברים אשכרה הסתדרו לי בחיים. ככה היא התחילה:

"לפני שאודה לכל אדם שהוא, אני מבקשת להודות לשארית הפיצה שאני אוכלת ברגע זה. היא ממש מעולה.
כמו בפעם שעברה, אני חייבת תודה לאנשים רבים כל כך, ואעשה כמיטב יכולתי לציין את כולם.
ראשית ברצוני להודות להוריי, התר ולואיס, שממשיכים לתמוך בי עד כדי גועל נפש."

הייתי חייבת לבדוק עליה, היא נולדה ב-27 ביולי 1990, והיא נשמעת כל כך דומה למייר.
משהו בצורה שבה מייר עומדת מול המשפחה שלה, איך שהיא מתנתקת ולא נותנת לעצמה להרגיש יותר מדי - ממש בולט לי בקול של הסופרת.
אבל למרות שמייר כזאת, מרוחקת, זה ניכר שהמשפחה שלה ממש ממש אוהבת אותה.
אני חושבת שלדברים שאני הכי אוהבת בספר הזה יש מעט זמן מסך, ושאיכשהו הם בכל זאת - ממש בולטים בעיניי.
למשל, הקשר שלה עם קאל.
בקושי יש זמן מסך שמראה את האינטימיות ביניהם, וזה מעלה שאלות.
הייתי מפרטת בדיוק למה אני מתכוונת, אבל זה כבר יהיה ספוילר לספר הזה.

מה שכן בולט, זה איך שמייר חושבת עליו ומרגישה כלפיו.
שהיא פשוט לא יכולה להתרחק ממנו ושהיא לא יודעת מה יהיה איתה אם הוא יחליט לעזוב אותה וללכת בדרך אחרת.
זה גם ניכר שהוא ממש חשוב לה, ושכמה שהיא רוצה לחשוב שהיא מנצלת אותו, הוא עדיין אחד מהאנשים שמהווים נקודת חולשה עבורה.
הוא מישהו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להראות כמה אכפת לה ממנו, לא מול עצמה, לא מולו ובטח שלא מול אחרים.

כמובן שעדיין יש לה מחשבות מעצבנות פה ושם, אבל בהשוואה לספר הראשון, זה באמת לא כזה ביג דיל.
בעיניי הדמות שלה לגמרי התפתחה, גם אם זה אולי לא במובן הכי חיובי שיש, זאת כן התפתחות בכיוון שחשוב להישרדותה.

יש משהו באיך שאנחנו רואים את מייר מבפנים ומודעים למחשבות שלה, לאיך שאחרים רואים אותה ומתייחסים אליה - שפשוט מפליא אותי.
אף אחד לא יודע כמה היא שבירה, וזה מזכיר לי את השורה הזאת מהספר:
"אם אני חרב, אני חרב עשויה זכוכית, ואני מרגישה שאני מתחילה להתנפץ".
עכשיו הגענו לחלק של הספוילרים.

*אזהרת ספוילרים לספר הראשון*

אז במלכה אדומה מייר מתאהבת במייבן, עכשיו-
איך לומר את זה?
טוב.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה, בכלל לא התייחסתי למייבן; כאילו, נראה לי שרוב אלו שקראו את הספר הראשון לא התייחסו כל כך למייבן.
העדפה לאחיו הבכור קאל הייתה ברורה.
אז יש כאן משולש אהבה בין מייר לשני אחים נסיכים - נכון! כשחושבים על זה! זה ממש לא נשמע טוב...
אבל לא יודעת, משהו באיך שזה בוצע כאן נתן לי את ההרגשה שזה בסדר.
אני לא יודעת מה הספר הזה עושה, אולי בגלל שזה סיפור, שום דבר מהדברים שקורים כאן לא צורם לי בקטע של: "וואו, זה כל כך לא מוסרי".
הספר הזה קצת מוחק מהמילון שלו את המילה מוסר, זאת פשוט לא מילה שהיא רלוונטית לעולם הזה.

קיצר, איבדתי כיוון, מה שרציתי להגיד זה שנראה לי שכולנו היינו בצד של קאל מההתחלה.
בעיקר בגלל מה שמייר חשבה והרגישה כלפיו, דברים שלגמרי עברו גם אליי - ומה שזה לא יהיה שהיא הרגישה כלפי מייבן, זה פשוט לא עבר אליי.
זה הרגיש שהיא משכנעת את עצמה לאהוב את מייבן, כי הוא בצד שלה במלחמה וכי אכפת לו מהאנשים שלה, האדומים, אפילו שהוא לא משתייך אליהם.
אז בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה הייתי נורא מבולבלת, כי מסתבר שמשום מה למייר ממש קשה להתגבר על הבגידה של מייבן.
ואפילו עכשיו, אחרי שקראתי שוב את הספר הראשון והשני, זה עדיין קצת מפספס אותי.

אז למי שלא יודע מה הייתה הבגידה של מייבן, בסוף הספר הקודם נחשף שהוא לא באמת היה בצד שלה ושכל מה שמייר ראתה ואהבה בו היה בעצם משחק.
זה היה כל כך אינטנסיבי! (אומייגאד סאנשיין תתבגרי כבר…)
עכשיו הסצנה הזאת מסוף הספר הראשון עולה לי וממש בא לי לשתף אותה.

אז קודם כל רקע, קאל ומייבן הם אחים נסיכים בעולם שבו האנושות מתחלקת לכסופים ואדומים.
לכסופים יש יכולות מיוחדות, שבהן הם השתמשו כדי לשעבד את האדומים במשך מאות שנים.
קאל הוא האח הבכור ויורש העצר, ומייבן הוא האח הצעיר והבן של המלכה אלארה (אמו החורגת של קאל).
שניהם שולטים באש, יכולת שהם קיבלו בירושה מאביהם.
המלכה אלארה יכולה להיכנס לראשם של אנשים, לקרוא את המחשבות שלהם, ואפילו לגרום להם לעשות כרצונה.
היא גרמה לקאל להרוג את אביו המלך בזמן שמייבן צפה מהצד ותמך בפעולה הזאת, ומייר המסכנה גם הייתה צריכה להיות שם ולראות את זה.

קאל ואביו היו לגמרי מודעים למה שקורה, ושהמלכה אלארה שולטת בשניהם, הם לא יכלו לזוז או לעצור את מה שקורה, וכל הסצנה הזאת נורא קורעת לב - אבל זו לא הסצנה שרציתי לדבר עליה.
יש מצלמות שנדלקות בדיוק בזמן שבו קאל מוריד למלך את הראש, ואז אלארה ומייבן משחקים אותה אבלים על המלך ומזועזעים מהמעשה.
הסיפור שהם מספרים בעזרת הצילומים הוא שמייר פיתתה את קאל להרוג את אביו המלך, ושלקאל לא הייתה סבלנות לחכות לתור שלו לעלות לכס. (אני קצת לא מבינה איך הכסופים האמינו לזה, אבל פסדר)
הם שמים את מייר וקאל בתאים זה לצד זה לפני שהוא מתכוונים להוציא אותם להורג, ואז מייבן יורד לדבר איתם:

"הוא נע במקומו, עובר ממקומו מול תאו של קאל ונעמד מול תאי.
אני יכולה רק ללטוש בו את מבטי מהרצפה, אינני בטוחה בכוחי
לנוע. הוא אפילו מדיף ריח של קור.
'מאורס לנערה שמאוהבת באחר, מאוהבת באח, בנסיך שאף אחת
לא מסוגלת לעמוד בקסמיו.' המילים שלו הן כמעט כמו נהמות
של חיית פרא, עמוסות בזעם בלתי נשלט. אבל יש בהן אמת, אמת
אכזרית שניסיתי כל כך לשכוח. זה מעביר בי חלחלה. 'לקחת כל
מה שהיה צריך להיות שלי, קאל. הכול.'
לפתע אני עומדת על רגליי, רועדת בפראות, אבל עדיין עומדת.
הוא שיקר לנו במשך זמן רב כל כך, אבל אני לא מסוגלת להניח לו
לשקר עכשיו.
'מעולם לא הייתי שלך, ואתה מעולם לא היית שלי, מייבן,' אני
מסננת לעברו. 'וזה בכלל לא בגללו. חשבתי שאתה מושלם, חשבתי
שאתה חזק ואמיץ וטוב. חשבתי שאתה טוב ממנו.'
טוב מקאל. אלו מילים שמייבן חשב שאיש לעולם לא יאמר. הוא
מתבלבל, ולרגע אני רואה בו את הנער שהכרתי פעם. נער שכבר
אינו קיים."

למה אני כל כך אוהבת את הסצנה הזאת?!
הייתי כותבת את כולה, אבל אני נורא משתדלת שלא להיסחף מדי.
גם היסחפות צריכה מינון, אחרת כל החלק המהנה והחיובי שיש בהיסחפות פשוט הולך לאיבוד.

עכשיו אני תוהה אם אני מישהי שיודעת איך להיסחף…
בכל אופן!
ממש ממש אהבתי את הספר הזה.
אני חוששת שאולי רק דתיים יבינו, אבל ישבתי במשך כמעט שלוש שעות וקראתי את הספר הזה בצהרי שישי!
אני לא זוכרת שדבר כזה קרה לי בעבר, אני בדרך כלל עסוקה בשישי בדברים שאי אפשר לעשות בשבת.
זה כאילו שאני מתכוננת לצום, אני מנסה לצרוך כמה שיותר מדיה חברתית לפני השבת.
כן, אני מודעת לכך שזה נשמע קצת מטופש.
אבל זה באמת מרגיש נוראי למצוא סרטון שממש בא לי לראות ברגע זה ולגלות שהוא באורך של שעה וחצי, ושאין לי שעה וחצי לראות אותו לפני שנכנסת שבת.

מה הסיכוי שאני אשתמש בביקורת הזאת ולא אכתוב אחת חדשה? [כמובן שהשתמשתי בסוף בביקורת הזאת]
אני מרגישה שאני צריכה לסיים בדרך מיוחדת, ואני גם מרגישה שלא מספיק הבעתי את כמה שאני אוהבת את הספר הזה.
נו טוב, את קאל.
אני אוהבת את קאל, וכמו מייר, זה כנראה לא מהסיבות הכי עמוקות שיש.
אני לא יודעת, אני פשוט אוהבת את הכריזמה, ואני לגמרי מסכימה עם מה שמייבן אומר על קאל: "נסיך שאף אחת לא מסוגלת לעמוד בקסמיו".

אולי יש דמויות שהם פשוט הטיפוס של כולם.
אולי קאל פשוט מתואר כמו מישהו שכל אחת הייתה מתאהבת בו.
פתאום אני שופטת את עצמי קצת, כי מישהי יצרה דמות שכל מטרתה היא להקסים - וזה עבד עליי!
אז אני בנאלית?!
האם אני נמשכת לאנשים מסוימים, כי אלו האנשים שבדרך כלל כולם נמשכים אליהם?!
או.מיי.גאד - מישהי פה נכנסה למשבר.
אבל נראה לי שאני אלך לכתוב עליו במקום אחר, כי כרגע אני צריכה לסכם את הביקורת הזאת כמו שצריך…

זה היה מעוות בדיוק במידה שבה קיוויתי שזה יהיה.
אני עדיין מאוד להוטה להמשיך בסדרה, כנראה מספיק כדי שאלך בקרוב לספרייה עבור הספר הרביעי, אבל אני מנסה לדחות את זה כמה שיותר.
לא יודעת, מרגיש לי שאני כל כך נהנית, שמצד אחד אני לא רוצה לנתק ולעבור לסיפור אחר, ומצד שני, אני גם רוצה לקחת את הזמן.

אני אסיים עם ציטוט ארוך מהספר הזה, שמדבר על קאל.
כזה שאולי מוסיף לביקורת הזאת, ואולי לא.
אבל אני אשפוט את זה ברצינות ברגע שאוכל לפרסם את הביקורת הזאת:

"זה מה שמלך ראוי לשמו צריך לעשות, אמר פעם.
אבל כפי שכבר גיליתי, ההגדרה שלו למלך ראוי לשמו מאוד מאוד פגומה.
הקבצנים והגנבים שבהם פגש במהלך השנים לא הספיקו כדי לשכנע את הנסיך.
הוא ראה רעב ואי צדק, אבל לא מספיק כדי שיטרח לחולל שינוי. לא מספיק
כדי שיטרח לסייע להם. כך לפחות זה היה, עד שהעולם שהיה שלו
ירק אותו מתוכו והפך אותו ליתום, גולה ובוגד.
אנחנו הולכים אחריו כי אנחנו חייבים. כי אנחנו זקוקים לחייל
וטייס, פשוט כלי שיסייע לנו להשיג את מטרותינו. לפחות זה מה
שאני אומרת לעצמי כשאני פוסעת בעקבותיו. אני זקוקה לקאל
בגלל סיבות נאצלות. כדי להציל חיים. כדי לנצח.
וכמו אחי, גם לי יש קב. אבל הוא אינו עשוי מתכת. הוא עשוי
בשר ואש ועיני ברונזה. לו רק יכולתי להשליך אותו מעלי. לו רק
הייתי חזקה מספיק לתת לנסיך ללכת ולנקום בדרכו שלו. למות או
לחיות כראות עיניו. אבל אני זקוקה לו. ואני לא מוצאת בי כוח
לתת לו ללכת."
-

תודו שזה חמוד איך שאני מצטטת דברים מהספר הזה כאילו הם פסגת הספרות.
מקווה שאת הביקורת הבאה אני אוכל לכתוב בישיבה אחת, כי זה ממש קשה לערוך את עצמי ככה.
אנחנו לא באותו קו מחשבה (אני ועצמי), יש בינינו פער של 20 שעות, וזה מורגש.

אבל אני בסך הכל מסכימה עם הדברים שהיא בחרה לשים עליהם דגש, ואת הכיוון שאליו האינסטינקטים שלה לקחו אותה.
זה בכנות, קצת מעצבן שאין לי מה להוסיף, ושהאני מהעבר יודעת איך להגיש את הביקורת הזאת יותר טוב ממני.

*חרב הזכוכית – מלכה אדומה 2*

אמ;לק: כן או לא? הוא לא מספיק גרוע כדי שאגיד לא

תקציר מגב הספר:
מֵייר בוארו ( =^.^= בארו! =^.^= ) שייכת לאדומים ולכן גדלה בעוני ובמצוקה, וכמו כל אחיה משועבדת לשלטון הכסופים. אבל למייר יש יכולות מיוחדות, כאילו היא עצמה כסופה. היא יודעת לשלוט בחשמל סביבה ולהשתמש בו ככלי נשק. מייר שייכת לזן חדש ולא מוכר, ולכן היא כל כך מסוכנת. ( =^.^ נו את כל זה כבר ידענו =^.^= )
היא קוראת תיגר על עליונותם של הכסופים ועל המשך שלטונם האכזרי והבלתי מעורער.
והיא לא היחידה. מייר מגלה שיש עוד רבים כמוה, ושרובם אפילו לא יודעים על כך. היא מבינה שיש רק דרך אחת להציל את עצמה ואת בני עמה מרודנות הכסופים, והיא מחייבת אותה לאתר את כל הדם חדשים, בני דמותה, ולצרף אותם למלחמה בשלטון הכסופים ובעיקר במייבן, יורש העצר שרודף אותה אישית. ( =^.^ גם את כל זה כבר ידענו =^.^= )
המלחמה בכתר גובה קורבנות רבים, ומייר מגלה שמחיר המאבק עלול להיות גבוה ממחיר הכניעה. כשמייבן מציע לה להיכנע ולהתמסר לו כדי להציל את חיי חבריה, היא נאלצת לקבל החלטות קשות ומגלה שמחירן עלול להיות כבד מנשוא. ( =^.^ ואלה סתם אמירות כלליות שנכונות לכל ספר דיסטופיה. מי אתם אנשים שכותבים תקצירים ולמה אתם גרועים בעבודה שלכם? =^.^= )
חרב הזכוכית הוא השני בטרילוגיה “מלכה אדומה“( =^.^ שתכל'ס הוא לבדו היה מספיק טוב כדי שנבטיח לקרוא את כל המשכיו בעיניים עצומות =^.^= ) שכבשה בסערה את קהל קוראי ספרי הפנטזיה לנוער ( =^.^ בסערה הבנתם?! כי בסערות יש ברקים? וזה הכח של מייר? סתם, אולי רק אני חשבתי על כפל המשמעות הזה =^.^= ). יש בו מתח בלתי פוסק ( =^.^= בסדר, סוג של =^.^= ), קצב מסחרר ( =^.^= כן, כנראה =^.^= ) ותפניות מפתיעות בעלילה. ( =^.^ המממ...בזה לא הייתי מגזימה =^.^= )
היו מוכנים להתמכר .

ומה אני חשבתי:
מכירים ספרים נפלאים שאתם מחכים בכליון עיניים ליציאת ההמשך שלהם, ואז הוא יוצא ואתם קוראים אותו וכזה "רגע מה? זה פאנפיק? איפה ההמשך האמיתי?" אז ככה.
הספר הזה הוא ללא ספק אחיו הקטן והפוזל של "מלכה אדומה":
קודם כל, העלילה, שלכאורה היתה אמורה להיות מותחת יותר מעלילתו של הספר הראשון – אחרי הכל, בספר הזה מייר וחבריה נמצאים במנוסה מתמדת ובמסעות חילוץ מסוכנים של דמחדשים (כלומר, אדומים עם כוחות) מתחת לאפו של מייבן, אבל למרות כמויות מוגזמות של אקשן חסרו לי התככים, הבוגדנות והטוויסטים של הספר הראשון, ואחרי 300 עמודים של הסתננות לעוד ועוד מרכזי אבטחה כסופים וחילוץ עוד ועוד אנשים עם כוחות, נעשיתי אדישה ומשועממת. אולי חלק מהסיבה היתה שכבר לא היה אכפת לי אם "הטובים" ינצחו, ולמעשה קצת קיוויתי שהם יפסידו ומישהו ידפוק להם מחבת הגונה בראש, כי כולם פשוט נעשו כל-כך מעצבנים:
מייר הפכה לכלבה מתנשאת ונקמנית. "אויאויאוי אני נערת הברק אני כל-כך אדירה ורבת עוצמה כי אני יכולה להוציא בזזז מהידיים" – חשבתי שכל הסיבה למאבק שלך היא כי את חושבת שזה לא בסדר שכסופים מתנהגים כאילו כולם נחותים מהם רק כי יש להם כוחות.
"אז בסדר נקריב כמה אנשים בשביל טובת הכלל, שהיא בעצם הנקמה האישית שלי במייבן" – חשבתי שאת כועסת על זה שהכסופים משתמשים באדומים כבשר תותחים בשביל לנצח במלחמה שלהם שלא מעניינת אף אחד, אבל כנראה שכשאת עושה את זה בעצמך זה בסדר.
וכל הזמן, כל הזמן, היא מתבכיינת על כמה שהיא בודדה ומסכנה ושבורה כי מייבן בגד בה ולכן זה נותן לה זכות להתנהג כמו ילדה קטנה ומפונקת/להרוג כסופים חפים מפשע ללא הבחנה (אבל היי, היא נערת הברק, אנשים צריכים להגיד תודה שהיא מתייחסת אליהם בכלל, והיי, גם רצח זה סוג של יחס). בגללה, הסיפור הפך מסיפור על מלחמה של הטובים ברעים למלחמה של הרעים ברעים-אבל-הם-התחילו, שזה כבר פשוט לא מעניין. דמויות אחרות העירו גם הן למייר שהיא איבדה את הצפון ולכן אני מניחה שהסופרת התכוונה שהיא תסטה קצת מדרך הישר, אבל מבחינתי מייר עברה את הגבול מדמות טובה בבסיסה שעושה טעויות מוסריות לדמות שטובה רק יחסית למייבן ולהיטלר. כבר התחלתי להעדיף את מייבן – הוא לפחות עושה את זה בסטייל.
אם כי אולי לא בספר הזה: אחרי התרמית הגדולה בספר הקודם ציפיתי ממנו לעוד מהלכים חכמים ופסיכופתיים, אך גם כאן הספר אכזב והפך גם את מייבן לסתם אכזרי וטיפש – אולי כדי שזה יהיה הגיוני שמייר עדיין מצליחה לעשות משהו בהתחשב בכך שגם היא סתם אכזרית וטיפשה, אבל אנשים לא הופכים מזממנים מומחים למטומטמים גמורים בן לילה (או בן ספר). מה גם שבאופן כללי אני שונאת רעים טיפשים: אם כבר אתם רעים לפחות תהיו חכמים, ותנעלו מגפיים יפים.
קאל, לעומת זאת (הידוע גם בכינוי "מר חתיך-מיוסר", שמתוך כל סוגי החתיכים הספרותיים (הכוללים גם את מר חתיך-מהמם ומר חתיך-מסתורי) הוא ללא ספק הסוג הכי בלתי-נסבל), המשיך לשמור על רמת בלתי-נסבלות גבוהה, לארוב בצללים, להיראות מיוסר ומלבד זאת להיות חסר כל תועלת. גם קילורן המשיך במרץ בתהליך הפיכתו לסמרטוט הרצפה הרשמי של מייר. אולי להיות בלתי-נסבל ו/או מעורר רחמים הן תכונות בלתי-נמנעות בכל מי שדלוק עליה? כאילו, משהו בך חייב להיות דפוק אם אתה מסוגל לסבול אותה.
פארלי היתה הדמות היחידה בספר שלא קיוויתי שנשר יחרבן עליה. היא נשארה קשוחה ומגניבה, ובין הבודדות שמבינות שהילדים הקטנים והמתלהבים שמשוויצים בכוחות-העל שלהם הם...טוב, סתם ילדים קטנים ומתלהבים. אה, ויש גם דמות חדשה שהתאהבתי בה מיד כי היא צעקה על מייר בדיוק את כל מה שאני חושבת עליה, וכי באופן כללי אין לה כח לשיט של אף אחד, ואני לא אכעס בכלל אם כל הדמויות האחרות יהרגו אחת את השניה במריבה על מי מהם יותר מיוסר, שונה ומיוחד ורק היא ופארלי ישרדו והספר הבא יהיה עליהן ויקראו לו badass and badasser.
על מה אתלונן עוד? התחסדויות לגבי סקס, מהן כנראה לא נצליח להימלט בשום עולם מקביל: בראש רשימת הבולשיט המתחסד שקורה בספרים נמצא ללא ספק הקטע הזה של "כן, אנחנו זוג (או לפחות מתמזמזים באקראי מדי פעם) אבל אנחנו ישנים זה לצד זו מדי לילה בקטע אפלטוני לגמרי, סתם כדי שיהיה לידנו מישהו חמים שמבין ושיעזור להירדם ולהבריח את החלומות הרעים, ואנחנו באמת לא מבינים למה כולם חושבים שאנחנו שוכבים". אם כל מה שאתם רוצים הוא מישהו חמים שיעזור לכם להירדם, תתכרבלו עם כבשה צמרירית. אני מתביישת ומצטערת לומר שהולך להיות קטע כזה ב"חרב הזכוכית", אז תהיו חזקים.
ולבסוף, דבר שהתלבטתי אם בכלל להזכירו כי אולי זה סוג של ספוילר, אבל בסוף החלטתי שזה לא ספוילר אלא יותר דרך עדינה ומתחשבת לבשר בשורות רעות – חרב הזכוכית, שם הספר? היא לא חפץ אמיתי. זו מטאפורה. כמעט בכיתי כשגיליתי את זה.
בכנות? קשה לי לומר אובייקטיבית האם ירדתי כל-כך על הספר הזה כי הוא קטן ופוזל ביחס לאחיו הכל-כך גדול ויפיוף, או כי הוא גרוע גם אם לא משווים אותו לכלום. כאילו, כן היה הרבה אקשן בסופו של דבר. לא נאבקתי בעצמי כדי לסיים לקרוא אותו, ואני לגמרי בטוח אקרא את ההמשך, ולו בגלל שמישהי שמסוגלת לכתוב ספר כמו "מלכה אדומה" ודאי יכולה לכתוב עוד ספר באותה רמה. ובכלל אני חושבת שלא ממש משנה מה אגיד, כי מי שקרא את מלכה אדומה בטוח יקרא את ההמשכים, ולו בגלל שהוא הסתיים בנקודה כה מותחת, ומי שלא קרא את מלכה אדומה יקרא אותו בגלל שהוא ספר מומלץ ואיכותי ביותר, אז בעצם, אם סקירה נופלת ביער האם היא טובה למשהו בכלל. אני מניחה שאתם יכולים להסתכל על זה ככה: סקירה זו נועדה להזהירכם מפני הפאקים הרבים של "חרב הזכוכית", לא למנוע מכם לקרוא אותו. ומי יודע, אולי אם תנמיכו ציפיות, תהנו ממנו יותר ממני.

יש משהו במלכה אדומה ....
הדמויות כל כך דפוקות, שזה מאוד קל להתחבר אליהן. מייר כל חייה חיה בעוני,אחת מתוך מיליארדים. קאל גדל להיות מלך שהוא גאון צבאי וראה את אבא שלו מת מול עיניו ומייבן,הדמות הכי דפוקה בספר. שעושה אותו למעניין יותר. הוא נוצר. נוצר על ידי אימו וגדל להיות מפלצת. הוא לא מרגיש כלום אבל הוא אובססיבי למייר.
אבל אהבתי לראות את השינוי בדמויות במיוחד במייר. איך היא הופכת מילדה שמנסה להגן על אחותה למפלצת חסרת רחמים, אחת עם נשק קטלני ולב שבור.הרבה פעמים, בספרים הדמוות לא מושתות, למרות הזוועות שלפעמים הן עושות ורואות אבל מייר בונה ככ הרבה חומות סביב עצמה וזה מעניין לקרוא מהנקודת מבט שלה.
בתכלס, אם אתם מכורי לזאנר הזה של הפנטזיה כמוני, אתם תהנו מהספר- למרות העטיפה הדי מעצבנת שלו:)

*מכיל ספוילרים!
המשך של מלכה אדומה, לדעתי לא פחות טוב ממנו.
אומנם ההתחלה די מקרטעת, די מרחו את כל החלק הזה שהחבורה(מייר, קאל, שייד שפתאום בחיים רק בשביל למות בסוף הספר שוב ופארלי) מחפשת דםחדש אחרי דםחדש.

בהתחלה זה מעניין לקרוא על יכולות חדשות של הדםחדשים שמעולם לא היו לפני, ואיך שהחבורה מתחילה להקים לה מיני צבא משלה שתצליח להילחם במייבן ובכסופים.
אבל זה פשוט נגרר לחצי ספר, כל הספר אני מחכה בטירוף למפגש הבלתי נמנע של מייבן עם מייר וקאל. אחרי הבגידה שלו בהם, אחרי שהוא גרם לקאל להרוג את אבא שלו ולהיחשב כבוגד, אחרי שהוא שיקר למייר במשך כל הזמן, גרם לה להתאהב בו ולחשוב שהוא בצד שלה ושל אנשי משמר הארגמן.

שמחתי שנתנו לקאל תפקיד הרבה יותר מרכזי בספר הזה מאשר בקודם. במלכה אדומה הוא פשוט סתם היה שם ברקע, הנסיך הלוחם היורש לעתיד המוצלח שלא באמת מעוניין בשינוי בשלטון ובממלכה. אחרי כל מה שקרה בסוף מלכה אדומה ואחרי שקאל נשאר לבד ונטוש, בלי נאנמנות העם שלו, בלי אחיו ואביו, הדמות שלו הופכת להיות בעלת יותר משמעות, רצון לנקום במייבן על כל מה שעשה, רצון לשתף פעולה עם משמר הארגמן כדי כן להביא לשינוי בממלכה אבל מצד שני הייסורים שהוא מרגיש בכל פעם שהוא נלחם נגד העם שלו. הוא התפתח הרבה יותר מסתם נסיך שיודע להילחם ולעזור למשרתות אדומות.

אפשר להגיד הרבה דברים על הספר, אבל לדעתי אי אפשר להתווכח בזה שמייבן הוא הדמות הכי מעניינת שם ואני אומרת את זה כאוהבת קאל).
הוא לא הרשע האולטימטיבי שאתה מצפה למצוא בספרים. סנואו לדוגמא- היה פשוט רע מטבעו, דמות שטוחה עם דעה מקובעת ושנאה חזקה ובלתי ניתנת לשינוי לקטניס ולכל שאר המחוזות.
מייבן לעומת זאת סימן שאלה אחד גדול.
אנחנו לא יודעים למה הוא באמת עשה את מה שהוא עשה, למה הוא בגד ככה באחיו ובמייר, האם אמא שלו היא זאת שהשפיעה עליו לגמרי בהחלטה? האם עדיין נותר במייבן איזשהו שמץ של אהבה ורחמים לאנשים שהוא אוהב?
לא מספרים יותר מידי על מייבן בספר הזה.חוץ מלהשאיר למייר ליד כל דםחדש שהוא מצליח להגיע אליו לפניה מכתב. המפגש המיוחל שחיכיתי לו כל הספר הגיע ממש ברגע האחרון.
שמשמר הארגמן הצליח להיכנס לכלא ,אומנם המשמר כביכול ניצח, מייר הצילה את שרה סקונוס וג'וליאן ואפילו הספיקה להרוג כסופים רבים (למורת רוחו של קאל) ואת המלכה בכבודה ובעצמה (ברוך שפטרנו). אבל מאבדת את אחיה שייד.

קראתי את חרב הזכוכית לא מזמן אבל איכשהו, כל מה שזכור לי מהעלילה זה - מייר וחבורתה מוצאים דםחדש ומאמנים אותו-> עוד דםחדש ומאמנים אותו -> עד שבסוף הספר סופסוף הם נלחמים ומשחררים אסירים מכלא קורוס ומרגיש כאלו רק בסוף, הספר באמת מתעורר לחיים והאקשן מתחיל.

כל הצעדים והאירועים שקורים מייר במהלך הספר גורמים לה לבחור בבחירה הבלתי נמנעת שלה בסוף- להיכנע למייבן ולהקריב את עצמה על מנת שכל שאר האהובים עליה ישארו בחיים( בתכלס מייבן יכל לא לעמוד במילה שלו ולהרוג אותם בכל זאת, אבל אז איך היינו ממשיכים בסיפור-.-)

אז אומנם חיכיתי למייבן, כל הספר חיכיתי כבר שיצוץ והוא לא הגיע עד הרגע האחרון. אבל הסיום הזה לגמרי השאיר לי טעם לעוד, לספר הבא בידיעה שהוא חייב להיות מוצלח אם מייבן שם סוף סוף, בתפקיד המרכזי שמגיע לו.

למה הספר הזה מזכיר לי את "משחקי הרעב" כ"כ?
זה מתבסס פחות או יותר על עיקרון דומה (לפחות בעיניי), דמות ראשית שרק רוצה להגן על משפחתה וכו' וכו' ובסוף מוצאת את עצמה הופכת לרבות כוח ועצמה וחלק ממשהו באמת גדול שעושה בה שינוי פנימי...
אוקיי, הלכתי לאיבוד קצת.
אז בעיקרון, הספר השני, טוב בעיניי יותר מהקודם, בגלל שמיירי מצליחה לגרום לי להתחבר אליה ממש, נהיה אקשן והקריאה קצת יותר קלילה.
יהיו כאלה שלא יסכימו איתי על כך, אבל לדעתי ויקטוריה עשתה את העבודה. מה גם שהספר באמת התפתח לאנשהו ונשארתי מרותקת אליו.
ממליצה לקרוא, קחו בחשבון שמיירי ------ (ספויילרים)

ביי