ביקורת ספרותית על חרב הזכוכית - מלכה אדומה #2 מאת ויקטוריה איוויארד
ספר מעולה

---

הספר הזה כל כך מעוות.
אני קצת מפקפקת בעצמי אם אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת, וזה למעשה לא כזה גרוע בהשוואה לדברים אחרים.
אני חוששת שאולי ההזדהות שלי עם הדמות הראשית, מייר, אמורה להדליק לי איזושהי נורה אדומה.
אבל משום מה זה לא מדאיג אותי יותר מדי...

אז כן, כנראה שבעולם דיסטופי, גם אני הייתי מתייחסת למוות כעניין של מה בכך.
כנראה גם אני הייתי מדחיקה את המחשבות על אנשים שמתים בגללי על מנת לשרוד - אז מה?

אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת בוודאות מי הוא היה יכול להיות בחיים אחרים, והייתי רוצה לחשוב שאני בן אדם טוב ומוסרי מטבעי, אבל זה נראה לי קצת תמים.
אני חושבת על זה הרבה, על אנושית.
על איך שבעתיד אנשים ידברו על אנושיות יותר מעל כל דבר אחר, כי כרגע אנחנו בשלבים הראשונים שבהם האדם מתנתק מהטבע.

זה לא טבעי לא להרגיש כאב, את שיא חום הקיץ, ואת השרירים ברגליים שלנו.
זה לא טבעי לחיות חיים קלים, ואני חושבת שהחיים שלנו יותר מדי קלים.
בגלל שהחיים קלים אנחנו שמים ז*ן על הכל, וזאת הבעיה.
אסור לנו לשכוח את המחיר העתידי של הנוחות שלנו, ואת מי שישלם עליה.

[הפסקה הזאת ועוד, הוספו בעריכה שנייה.
כנראה שיהיו עוד קפיצות מוזרות בביקורת הזאת, כי חלק ממנה נכתב אתמול וחלק ממנה היום.
לא יכולתי לפרסם את הביקורת הזאת אתמול בגלל שלא יכולתי להתחבר לאתר, אז סליחה מראש אם הקפיצות האלה בתודעה ממש מורגשות.]
-

כמובן שהביקורת הזאת הולכת להכיל ספוילרים לספר הראשון "מלכה אדומה", אבל אנחנו עדיין לא שם ואני אזהיר לפני.

אני חושבת שמה גרם לי לקבל את זה שאני למעשה - ממש מחבבת את מייר ואת הגישה המחורבנת שלה - זה התודות בסוף הספר.
הקול של המחברת פשוט נשמע לי מוכר, כמו הקול שלי, אבל ביקום שבו דברים אשכרה הסתדרו לי בחיים. ככה היא התחילה:

"לפני שאודה לכל אדם שהוא, אני מבקשת להודות לשארית הפיצה שאני אוכלת ברגע זה. היא ממש מעולה.
כמו בפעם שעברה, אני חייבת תודה לאנשים רבים כל כך, ואעשה כמיטב יכולתי לציין את כולם.
ראשית ברצוני להודות להוריי, התר ולואיס, שממשיכים לתמוך בי עד כדי גועל נפש."

הייתי חייבת לבדוק עליה, היא נולדה ב-27 ביולי 1990, והיא נשמעת כל כך דומה למייר.
משהו בצורה שבה מייר עומדת מול המשפחה שלה, איך שהיא מתנתקת ולא נותנת לעצמה להרגיש יותר מדי - ממש בולט לי בקול של הסופרת.
אבל למרות שמייר כזאת, מרוחקת, זה ניכר שהמשפחה שלה ממש ממש אוהבת אותה.
אני חושבת שלדברים שאני הכי אוהבת בספר הזה יש מעט זמן מסך, ושאיכשהו הם בכל זאת - ממש בולטים בעיניי.
למשל, הקשר שלה עם קאל.
בקושי יש זמן מסך שמראה את האינטימיות ביניהם, וזה מעלה שאלות.
הייתי מפרטת בדיוק למה אני מתכוונת, אבל זה כבר יהיה ספוילר לספר הזה.

מה שכן בולט, זה איך שמייר חושבת עליו ומרגישה כלפיו.
שהיא פשוט לא יכולה להתרחק ממנו ושהיא לא יודעת מה יהיה איתה אם הוא יחליט לעזוב אותה וללכת בדרך אחרת.
זה גם ניכר שהוא ממש חשוב לה, ושכמה שהיא רוצה לחשוב שהיא מנצלת אותו, הוא עדיין אחד מהאנשים שמהווים נקודת חולשה עבורה.
הוא מישהו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להראות כמה אכפת לה ממנו, לא מול עצמה, לא מולו ובטח שלא מול אחרים.

כמובן שעדיין יש לה מחשבות מעצבנות פה ושם, אבל בהשוואה לספר הראשון, זה באמת לא כזה ביג דיל.
בעיניי הדמות שלה לגמרי התפתחה, גם אם זה אולי לא במובן הכי חיובי שיש, זאת כן התפתחות בכיוון שחשוב להישרדותה.

יש משהו באיך שאנחנו רואים את מייר מבפנים ומודעים למחשבות שלה, לאיך שאחרים רואים אותה ומתייחסים אליה - שפשוט מפליא אותי.
אף אחד לא יודע כמה היא שבירה, וזה מזכיר לי את השורה הזאת מהספר:
"אם אני חרב, אני חרב עשויה זכוכית, ואני מרגישה שאני מתחילה להתנפץ".
עכשיו הגענו לחלק של הספוילרים.

***אזהרת ספוילרים לספר הראשון***

אז במלכה אדומה מייר מתאהבת במייבן, עכשיו-
איך לומר את זה?
טוב.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה, בכלל לא התייחסתי למייבן; כאילו, נראה לי שרוב אלו שקראו את הספר הראשון לא התייחסו כל כך למייבן.
העדפה לאחיו הבכור קאל הייתה ברורה.
אז יש כאן משולש אהבה בין מייר לשני אחים נסיכים - נכון! כשחושבים על זה! זה ממש לא נשמע טוב...
אבל לא יודעת, משהו באיך שזה בוצע כאן נתן לי את ההרגשה שזה בסדר.
אני לא יודעת מה הספר הזה עושה, אולי בגלל שזה סיפור, שום דבר מהדברים שקורים כאן לא צורם לי בקטע של: "וואו, זה כל כך לא מוסרי".
הספר הזה קצת מוחק מהמילון שלו את המילה מוסר, זאת פשוט לא מילה שהיא רלוונטית לעולם הזה.

קיצר, איבדתי כיוון, מה שרציתי להגיד זה שנראה לי שכולנו היינו בצד של קאל מההתחלה.
בעיקר בגלל מה שמייר חשבה והרגישה כלפיו, דברים שלגמרי עברו גם אליי - ומה שזה לא יהיה שהיא הרגישה כלפי מייבן, זה פשוט לא עבר אליי.
זה הרגיש שהיא משכנעת את עצמה לאהוב את מייבן, כי הוא בצד שלה במלחמה וכי אכפת לו מהאנשים שלה, האדומים, אפילו שהוא לא משתייך אליהם.
אז בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה הייתי נורא מבולבלת, כי מסתבר שמשום מה למייר ממש קשה להתגבר על הבגידה של מייבן.
ואפילו עכשיו, אחרי שקראתי שוב את הספר הראשון והשני, זה עדיין קצת מפספס אותי.

אז למי שלא יודע מה הייתה הבגידה של מייבן, בסוף הספר הקודם נחשף שהוא לא באמת היה בצד שלה ושכל מה שמייר ראתה ואהבה בו היה בעצם משחק.
זה היה כל כך אינטנסיבי! (אומייגאד סאנשיין תתבגרי כבר…)
עכשיו הסצנה הזאת מסוף הספר הראשון עולה לי וממש בא לי לשתף אותה.

אז קודם כל רקע, קאל ומייבן הם אחים נסיכים בעולם שבו האנושות מתחלקת לכסופים ואדומים.
לכסופים יש יכולות מיוחדות, שבהן הם השתמשו כדי לשעבד את האדומים במשך מאות שנים.
קאל הוא האח הבכור ויורש העצר, ומייבן הוא האח הצעיר והבן של המלכה אלארה (אמו החורגת של קאל).
שניהם שולטים באש, יכולת שהם קיבלו בירושה מאביהם.
המלכה אלארה יכולה להיכנס לראשם של אנשים, לקרוא את המחשבות שלהם, ואפילו לגרום להם לעשות כרצונה.
היא גרמה לקאל להרוג את אביו המלך בזמן שמייבן צפה מהצד ותמך בפעולה הזאת, ומייר המסכנה גם הייתה צריכה להיות שם ולראות את זה.

קאל ואביו היו לגמרי מודעים למה שקורה, ושהמלכה אלארה שולטת בשניהם, הם לא יכלו לזוז או לעצור את מה שקורה, וכל הסצנה הזאת נורא קורעת לב - אבל זו לא הסצנה שרציתי לדבר עליה.
יש מצלמות שנדלקות בדיוק בזמן שבו קאל מוריד למלך את הראש, ואז אלארה ומייבן משחקים אותה אבלים על המלך ומזועזעים מהמעשה.
הסיפור שהם מספרים בעזרת הצילומים הוא שמייר פיתתה את קאל להרוג את אביו המלך, ושלקאל לא הייתה סבלנות לחכות לתור שלו לעלות לכס. (אני קצת לא מבינה איך הכסופים האמינו לזה, אבל פסדר)
הם שמים את מייר וקאל בתאים זה לצד זה לפני שהוא מתכוונים להוציא אותם להורג, ואז מייבן יורד לדבר איתם:

"הוא נע במקומו, עובר ממקומו מול תאו של קאל ונעמד מול תאי.
אני יכולה רק ללטוש בו את מבטי מהרצפה, אינני בטוחה בכוחי
לנוע. הוא אפילו מדיף ריח של קור.
'מאורס לנערה שמאוהבת באחר, מאוהבת באח, בנסיך שאף אחת
לא מסוגלת לעמוד בקסמיו.' המילים שלו הן כמעט כמו נהמות
של חיית פרא, עמוסות בזעם בלתי נשלט. אבל יש בהן אמת, אמת
אכזרית שניסיתי כל כך לשכוח. זה מעביר בי חלחלה. 'לקחת כל
מה שהיה צריך להיות שלי, קאל. הכול.'
לפתע אני עומדת על רגליי, רועדת בפראות, אבל עדיין עומדת.
הוא שיקר לנו במשך זמן רב כל כך, אבל אני לא מסוגלת להניח לו
לשקר עכשיו.
'מעולם לא הייתי שלך, ואתה מעולם לא היית שלי, מייבן,' אני
מסננת לעברו. 'וזה בכלל לא בגללו. חשבתי שאתה מושלם, חשבתי
שאתה חזק ואמיץ וטוב. חשבתי שאתה טוב ממנו.'
טוב מקאל. אלו מילים שמייבן חשב שאיש לעולם לא יאמר. הוא
מתבלבל, ולרגע אני רואה בו את הנער שהכרתי פעם. נער שכבר
אינו קיים."

למה אני כל כך אוהבת את הסצנה הזאת?!
הייתי כותבת את כולה, אבל אני נורא משתדלת שלא להיסחף מדי.
גם היסחפות צריכה מינון, אחרת כל החלק המהנה והחיובי שיש בהיסחפות פשוט הולך לאיבוד.

עכשיו אני תוהה אם אני מישהי שיודעת איך להיסחף…
בכל אופן!
ממש ממש אהבתי את הספר הזה.
אני חוששת שאולי רק דתיים יבינו, אבל ישבתי במשך כמעט שלוש שעות וקראתי את הספר הזה בצהרי שישי!
אני לא זוכרת שדבר כזה קרה לי בעבר, אני בדרך כלל עסוקה בשישי בדברים שאי אפשר לעשות בשבת.
זה כאילו שאני מתכוננת לצום, אני מנסה לצרוך כמה שיותר מדיה חברתית לפני השבת.
כן, אני מודעת לכך שזה נשמע קצת מטופש.
אבל זה באמת מרגיש נוראי למצוא סרטון שממש בא לי לראות ברגע זה ולגלות שהוא באורך של שעה וחצי, ושאין לי שעה וחצי לראות אותו לפני שנכנסת שבת.

מה הסיכוי שאני אשתמש בביקורת הזאת ולא אכתוב אחת חדשה? [כמובן שהשתמשתי בסוף בביקורת הזאת]
אני מרגישה שאני צריכה לסיים בדרך מיוחדת, ואני גם מרגישה שלא מספיק הבעתי את כמה שאני אוהבת את הספר הזה.
נו טוב, את קאל.
אני אוהבת את קאל, וכמו מייר, זה כנראה לא מהסיבות הכי עמוקות שיש.
אני לא יודעת, אני פשוט אוהבת את הכריזמה, ואני לגמרי מסכימה עם מה שמייבן אומר על קאל: "נסיך שאף אחת לא מסוגלת לעמוד בקסמיו".

אולי יש דמויות שהם פשוט הטיפוס של כולם.
אולי קאל פשוט מתואר כמו מישהו שכל אחת הייתה מתאהבת בו.
פתאום אני שופטת את עצמי קצת, כי מישהי יצרה דמות שכל מטרתה היא להקסים - וזה עבד עליי!
אז אני בנאלית?!
האם אני נמשכת לאנשים מסוימים, כי אלו האנשים שבדרך כלל כולם נמשכים אליהם?!
או.מיי.גאד - מישהי פה נכנסה למשבר.
אבל נראה לי שאני אלך לכתוב עליו במקום אחר, כי כרגע אני צריכה לסכם את הביקורת הזאת כמו שצריך…

זה היה מעוות בדיוק במידה שבה קיוויתי שזה יהיה.
אני עדיין מאוד להוטה להמשיך בסדרה, כנראה מספיק כדי שאלך בקרוב לספרייה עבור הספר הרביעי, אבל אני מנסה לדחות את זה כמה שיותר.
לא יודעת, מרגיש לי שאני כל כך נהנית, שמצד אחד אני לא רוצה לנתק ולעבור לסיפור אחר, ומצד שני, אני גם רוצה לקחת את הזמן.

אני אסיים עם ציטוט ארוך מהספר הזה, שמדבר על קאל.
כזה שאולי מוסיף לביקורת הזאת, ואולי לא.
אבל אני אשפוט את זה ברצינות ברגע שאוכל לפרסם את הביקורת הזאת:

"זה מה שמלך ראוי לשמו צריך לעשות, אמר פעם.
אבל כפי שכבר גיליתי, ההגדרה שלו למלך ראוי לשמו מאוד מאוד פגומה.
הקבצנים והגנבים שבהם פגש במהלך השנים לא הספיקו כדי לשכנע את הנסיך.
הוא ראה רעב ואי צדק, אבל לא מספיק כדי שיטרח לחולל שינוי. לא מספיק
כדי שיטרח לסייע להם. כך לפחות זה היה, עד שהעולם שהיה שלו
ירק אותו מתוכו והפך אותו ליתום, גולה ובוגד.
אנחנו הולכים אחריו כי אנחנו חייבים. כי אנחנו זקוקים לחייל
וטייס, פשוט כלי שיסייע לנו להשיג את מטרותינו. לפחות זה מה
שאני אומרת לעצמי כשאני פוסעת בעקבותיו. אני זקוקה לקאל
בגלל סיבות נאצלות. כדי להציל חיים. כדי לנצח.
וכמו אחי, גם לי יש קב. אבל הוא אינו עשוי מתכת. הוא עשוי
בשר ואש ועיני ברונזה. לו רק יכולתי להשליך אותו מעלי. לו רק
הייתי חזקה מספיק לתת לנסיך ללכת ולנקום בדרכו שלו. למות או
לחיות כראות עיניו. אבל אני זקוקה לו. ואני לא מוצאת בי כוח
לתת לו ללכת."
-

תודו שזה חמוד איך שאני מצטטת דברים מהספר הזה כאילו הם פסגת הספרות.
מקווה שאת הביקורת הבאה אני אוכל לכתוב בישיבה אחת, כי זה ממש קשה לערוך את עצמי ככה.
אנחנו לא באותו קו מחשבה (אני ועצמי), יש בינינו פער של 20 שעות, וזה מורגש.

אבל אני בסך הכל מסכימה עם הדברים שהיא בחרה לשים עליהם דגש, ואת הכיוון שאליו האינסטינקטים שלה לקחו אותה.
זה בכנות, קצת מעצבן שאין לי מה להוסיף, ושהאני מהעבר יודעת איך להגיש את הביקורת הזאת יותר טוב ממני.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על חרב הזכוכית - מלכה אדומה #2